צילום אוויר של אושוויץ / צילום: הארכיון הלאומי של ארה”ב
מאז שחרור מחנות ההשמדה ב־1945, התבסס בקרב חלק מהמדינות המנצחות במלחמה נרטיב עקשני לפיו בעלות הברית, לעיתים תוך הכללת היישוב היהודי בארץ ישראל, לא היו מודעות באופן מלא לממדי מכונת ההשמדה הנאצית. מיתוס זה של "העולם החופשי לא ידע" נשען בין היתר על כך שההשמדה התבצעה בעיקר ביהודי מזרח אירופה, בארצות שנכבשו לאחר מכן מהגרמנים על ידי ברית־המועצות, להבדיל ממערב אירופה ששוחררה על ידי ארה"ב ובריטניה.
● האם נתניהו לא ניסה כלל לדחות את העדות במשפטו?
● האם הכנסת אסרה על בג"ץ להתערב בפיטורי ראש השב"כ?
הסבר זה שבאי ידיעה משמש פוליטיקאים מערביים עד היום כתירוץ מדוע אבותיהם לא עשו די על מנת להציל חלק גדול יותר מהעם היהודי, או פתחו את שערי מדינותיהם לרווחה בפני הניצולים. אך זהו הסבר מתחמק, עד כדי תירוץ, שכן לצד שיקולי המלחמה הלגיטימיים, המידע על השמדת היהודים היה זמין, לעתים בפירוט מצמרר, כבר מהשלבים המוקדמים של הפלישה מזרחה.
כבר בקיץ 1941, חודשים ספורים לאחר פלישת גרמניה לברית־המועצות במבצע ברברוסה, עדויות מהנעשה ליהודים בארצות הכבושות הגיעו לדיפלומטים ומרגלים מערביים שחיו בשווייץ הניטרלית. אלו העבירו דיווחים ללונדון ולוושינגטון, לפיהם יהודים נטבחו באופן המוני ושיטתי בליטא ואוקראינה. ב־1942, פרסם הניו יורק טיימס כתבה שחשפה כי לפי מקורותיו בממשלת פולין הגולה ועדי ראייה בשטח, כ־700 אלף מיהדות פולין הושמדה על ידי הנאצים במבצעי חיסול הגטאות. ב־1943, עיתון "דבר" הארצישראלי דיווח על למעלה ממיליון יהודים שנרצחו בשיטתיות, וכי בגטו ורשה נשארו רק 30 אלף יהודים לאחר שכמעט 400 אלף נשלחו להשמדה.
ואולי העדות החזקה ביותר הייתה דו"ח שמסרו במאי 1944 רודולף ורבה ואלפרד וצלר, שני יהודים סלובקים שהצליחו בדרך נס ותושייה להימלט מאושוויץ. הדו"ח שכתבו פירט את מנגנון ההשמדה חסר התקדים שבמחנה, העריך את מספר הנרצחים עד כה בכ־1.75 מיליון, ודיווח על היערכות המחנה ל"קליטת" יהדות הונגריה. דיווחם הועבר בהעתקים רבים לשגרירויות וגופי תקשורת של כל מדינות המערב, כולל שידור חלקי ב־BBC ביוני 1944. ההדים של דו"ח זה הם מהגורמים המאיצים ללחץ שהפעילו ארגונים יהודיים ומדינות מערביות על ממשלת משתפי הפעולה ההונגרית לעצור את משלוחי היהודים, לעתים בעד תמורה כלכלית.
אם כן, המיתוס לפיו "העולם לא ידע" לא מחזיק מים. המידע על השמדת היהודים היה זמין ונרחב למקבלי ההחלטות ולחלקים נרחבים באוכלוסייה עוד בזמן אמת. היו אלו שיקולי תעדוף מלחמתיים, לצד חוסר רצון ואומץ פוליטיים, שלא תרגמו את הידע למעשי הצלה. רק בשנות ה־70, וביתר שאת לאחר תום המלחמה הקרה ופתיחת חלק מהארכיונים של בעלות הברית, התודעה ההיסטורית לגבי היקף הידיעה החלה להשתנות. כיום, שמונה עשורים לאחר מכן, אנו יודעים ואולי כבר הרבה פחות מופתעים משתיקת "העולם" שאינו פועל. לא כי אינו יודע מה קורה, אלא כי יותר קל להפנות את המבט הצידה.