נטע מוזס, ''איך ליהנות מהטבע (צאו החוצה)'', 2021. לוקחת את הלפטופ לחופשה ומטביעה אותו בים / צילום: יובל פסו
בכניסה לתערוכה החדשה במוזיאון חיפה תלוי אייפד על הקיר, מוכתם בצבע, ועליו טביעות אצבעות - יצירה של האומן עמית ברמן בשם "ארעיות" (2024). העבודה הזו פותחת את התערוכה, אבל גם מצליחה לסכם את כולה. טביעות האצבעות מזכירות את ציורי המערות הפרה־היסטוריים, אז, כמו היום, האדם ביקש לסמן נוכחות ולהשאיר חותם.
● עפרה צימבליסטה, אגי משעול ויונה וולך נפגשות בתערוכה חדשה על שריפה וכיליון
● האמן שמוכר עבודות בעשרות אלפי דולרים: "אני רוצה שיסתכלו עליהן באהבה ולא בגלל שהן שוות משהו"
האייפד, שמסמל את שיא הקדמה, כשהלוגו של אפל מציץ מבעד לכתמי הצבע, מציף את השאלה: מי יצר את מי? מה בא קודם - האומן או הכלי? התפוח או הצבע? העבודה של ברמן מצליחה לחבר בין עולמות, ולפתוח צוהר לתערוכה שחוקרת בדיוק את זה: איך האומנות משתנה, אבל תמיד נשארת צורך אנושי.
התערוכה "שולחן עבודה: תערוכה פיזית על עידן דיגיטלי", במוזיאון חיפה, היא עשירה, אסתטית, רלוונטית ומעוררת מחשבה. היא עוסקת באומנים ואומניות שחיים בתוך העולם הדיגיטלי, מגיבים אליו וגם יוצרים מתוכו ובאמצעותו. דרך שולחן העבודה שלהם - המסך, הקבצים, הסלפי החשוף מול המראה - נחשף העולם הפנימי שמגיב למציאות החיצונית.
תמר דגני יצרה מחוות טקסטיל למסך המחשב של ווינדוז, דאנה טנהאוזר ויואב פיש יצרו ויטראז' שמזכיר חלונות כנסייה אך האור האלוהי מגיע משני אייפונים שמחליפים פרטי תקשורת. יואש פלדש ועדי מנקו פליישר יצרו רשימת רגשות חדשים שבני אדם עשויים לפתח לבינה המלאכותית, ואפשר אפילו לדבר איתה בתערוכה. אלה רק חלק מהעבודות המרתקות.
ביקור בתערוכה צפוי לעורר שאלות מהדהדות: מי מוביל את מי - האדם או המכונה? האם אפשר באמת להרגיש משהו כלפי בינה מלאכותית? מה מקומה של האומנות בעידן שבו הכול קורה דרך המסך? כיצד הפך עולם העבודה החדש לכלוב מזהב? ואיפה עובר הגבול בין החיים האמיתיים לעולם הדיגיטלי?
"שאנשים לא ירגישו שמתנשאים עליהם"
יובל סער, (52), אוצר התערוכה, המייסד והעורך הראשי של מגזין פורטפוליו, הזמין 33 יוצרים ויוצרות מעולמות האומנות הפלסטית, הצילום, העיצוב, האופנה, האנימציה, האיור והאדריכלות. רובם בגילאי 30 פלוס, אנשים שגדלו אל תוך העידן הדיגיטלי. עבורם שולחן עבודה הוא לא רק שולחן פיזי, אלא desktop, מושג שקיבל ביטוי וירטואלי לראשונה לפני כ-50 שנה כשהפך לכינוי הרווח לסביבת העבודה הדיגיטלית. כך גם אובייקטים פיזיים נוספים כמו השפופרת, המעטפה ותיקיית הקרטון שהחלו לייצג פעולות דיגיטליות - כמו שיחת טלפון או שליחת דוא"ל - והתנתקו מהקשרם המקורי. ברבות השנים החל העידן הדיגיטלי לפתח שפה ואסתטיקה מקוריות משלו, ואלו בתורן החלו לנוע חזרה אל העולם הפיזי ולהשפיע על האופן שבו אנו חווים אותו.
ד"ר קובי בן-מאיר, האוצר הראשי של מוזיאון חיפה, חיפש אצלך רעיון לתערוכה. איך הגעת לזה?
"אני מעצב גרפי והתעסקתי הרבה שנים בממשק הדיגיטלי והפיזי והשפעתו על יוצרים. התערוכה הראשונה שעשיתי עסקה בזה. זה נושא שריתק אותי שנים".
איך התחלת לעבוד על התערוכה ולמצוא את האומנים הנכונים?
"התהליך לקח שנה, אני זוכר לגבי רבים מהמשתתפים איפה ראיתי את תערוכת הגמר שלהם, אם כתבנו עליהם. הדבר הכי חשוב לי בתערוכות הוא שהן יהיו יפות. לכאורה זה דבר שלא אמורים להגיד, אבל ברגע שנראה משהו יפה, נסכים עליו. וזה שהיא יפה לא אומר שהיא לא חכמה ולא מעניינת. חשוב לי שאנשים שמגיעים למוזיאון יראו טקסט על הקיר ויבינו ולא ירגישו שמתנשאים עליהם. וגם, לא חייבים לקרוא ולהבין, אבל אם יש טקסט וניגשת אליו - שהוא ייתן קונטקסט, שיעזור להבין מה זו העבודה. אנחנו לא מסבירים את העבודה כמו נותנים הקשר לרגע שבו היא נוצרה".
עמית ברמן, למשל, שמצאת באינסטגרם - מה ראית בעבודות שלו? מה הופך מישהו לרלוונטי לתערוכה כזו?
"אני עוקב בהתחלה, מחפש עבודות יפות שיעשו לי משהו, שירגשו אותי, לא במובן הקיטשי והזול, אלא שיזיזו אצלי משהו. כשאני רואה את עדן זורניצר עם הקהילה הקווירית ואת ימבו - זה גורם לי להתעניין. לא כל יצירה בתערוכה אני רוצה שתהיה תלויה אצלי בבית, אבל הם טובים, מעניינים, מזיזים משהו על קשת שבין קונספטואלי למאוד ברור".
מברמן שמצייר את הבן זוג שלו ועד זורניצר, שמציגה קהילות קוויריות ואת האופן בו קהילות מקוונות מעניקות להם מרחב משותף, יש בתערוכה ייצוגים שלא תמיד מוצאים את מקומם במוזיאונים. זה היה שיקול אוצרותי?
"חשוב לי לתת ייצוג גם לקבוצות שלא בהכרח באות לידי ביטוי. כבר האשימו אותי בגילנות, כי רק צעירים משתתפים בתערוכה, אבל לא חיפשנו צעירים אלא עבודות מעניינות. הנושא הכתיב את זה".
איך אתה רואה את המעבר של מושגים מהעולם הפיזי לדיגיטלי וחזרה אל האומנות?
"המעבר הראשון מהפיזי לדיגיטלי ברור. קודם היה פיזי, וכשבראו עולם חדש כל הטרמינולוגיה נלקחה מהעולם המוכר, לא ידעו להמציא דברים אז השתמשו בשפופרת, במעטפה ובדימויים אחרים. באיזה שהוא שלב העולם הדיגיטלי קיבל שפה משלו - ואנחנו כולנו חיים עכשיו בעולם הדיגיטלי.
"המעבר ההפוך, מהדיגיטלי לפיזי, הוא טבעי, זה העולם שאנחנו חיים בו רוב הזמן. אני מפחד לפתוח את האייפון שיגיד לי כמה זמן מסך היה לי - זה העולם שלנו. כשחיפשתי עבודות שמעניינות אותי והכרתי מי היוצרות והיוצרים הבנתי שרובם בגילאי 30 פלוס. זה לא שחיפשתי צעירים ומה הם עושים - זה קרה טבעית. הם גדלו לתוך העולם הדיגיטלי. בסוף שנות ה-90 היה כבר אינטרנט בבית. וזה העולם שלתוכו הם יוצרים. אלה הכלים שלהם ליצור או לתעד את עצמם ואת היצירה, הטלפון נכנס פנימה, וזה מאוד אותנטי".
מבט של יוצרים מבוגרים יותר היה יוצר תערוכה שונה?
"מבט של יוצרים מבוגרים יותר שואל שאלות אחרות, קיומיות-פילוסופיות, על הדבר הזה, זה לא אותו המבט. אני תמיד אהיה מהגר לעולם הדיגיטלי. המגזין הדיגיטלי שלי ציין יום הולדת 20, אז אני כן בעולם הזה, אבל אם אוצר צעיר ממני היה עושה את התערוכה, היא הייתה נראית אחרת. אלה עדיין עבודות שאני מוצא מעניינות מנקודת המבט שלי".
"זאת פנטזיה של כולנו, להיפטר מהלפטופ"
בוא נדבר על שם התערוכה, "שולחן עבודה", שיכול להתפרש כשולחן הפיזי אבל גם כ-DESKTOP במחשב וגם כשולחן העבודה של האומן (האטלייה). השם הזה הוא ממש צומת שמתאר בצורה נהדרת את המעבר בין העולם הדיגיטלי-הפיזי- והאומנותי.
"התלבטנו אם שולחן עבודה או דסקטופ. השארנו בעברית. גם השם פורטפוליו, תיק עבודות, דומה. המושג של עבודה מעסיק אותי הרבה זמן. לעבודה יש משמעות פיזית של מאמץ ופעולה, גם בהייטק מי שיושב יום שלם עושה פעולה פיזית. עבודה היא בהקשר הזה מילה חשובה".
באחת העבודות המרתקות מוצג לפטופ בתוך אקווריום. ספר עליה.
"נטע מוזס לוקחת את הלפטופ לחופשה ומטביעה אותו בים המלח. זאת פנטזיה של כולנו, להיפטר מהדבר הזה".
בתור יזם תרבות, אתה מרגיש שאתה מדבר בשפה דומה לזו של יזמים טכנולוגיים? או שיש פער במהות?
"יש הבדל - הם עושים כסף (צוחק). בסוף יזם זה יזם. צריך לסחוף אחריו עוד אנשים. המודל שאני מאמין בו זה לעבוד עם האנשים הכי טובים והכי נחמדים ולסמוך עליהם".
אחד הקונפליקטים בהייטק הוא הטשטוש בין בית, עבודה, פיזי, דיגיטלי. התערוכה מציעה פתרון, או רק מראה את הסתירה?
"כל התשובות נכונות. היא מאפשרת לחשוב איפה אני נמצא מול העולם הזה. היא אומרת שוב שכולנו באותה סירה וכולנו חיים ב-2025 בכדור הארץ, בעולם שהעידן הדיגיטלי מכתיב את סדר היום שלו".
אתה מוטרד מהבינה המלאכותית וההשפעה שלה על עולם האומנות?
"אני בבסיס רומנטיקן, מאמין בבני אדם, בפיזיות, ברגש. הבינה המלאכותית תחליף הרבה ממה שאנחנו עושים, אבל לא הייתי ממהר לבטל את הגורם האנושי במשוואה הזאת. אבל אף אחד לא יודע. רוב התחזיות על הבינה המלאכותית התגלו כשגויות. אני מרגיש שזה ניסוי שאנחנו באמצע שלו. אני לא מפחד מהטכנולוגיה. זה מדהים שתהיה לנו אסתטיקה יפה, אבל אני חושב עדיין שבני אדם עדיין זקוקים למגע אנושי".