''שלחתי אל סוכת המציל חיוך פלרטטני''. הילד שעליו שמרה הופך לנָכֶה והגיבורה הופכת למנודה / צילום: Shutterstock
אידה צוֹרית היא מקרה מבחן מעניין בספרות העברית-ישראלית. אישה בת 99, שהייתה כל שנותיה חוקרת ספרות מצוינת - זכורים לטובה הספרים הביוגרפיים שלה על המשוררים נתן אלתרמן ואבות ישורון ומחקריה על המשורר אמיר גלבֹּעַ - שהבליחה, מאוחר יותר, ברומן טוב שהייתה לו נגיעה לגורל האישה ולמעמדה בעולם המודרני. בעיקר זכור רומן משלה הקרוי "אשתו המנוּדה" על אשתו של חוזה המדינה הרצל, ג'ולי נַשְׁאוּאֶר; אבל גם על אירה יאן, הציירת, אהובתו של חיים נחמן ביאליק בספר "אהבת חיים"; או הציירת צילה בּינדר, אהובתו של נתן אלתרמן, בספר "העלמה והמשורר".
● "הברמן של הריץ" יוצר קוקטייל מרתק מהיסטוריה, סיפור טוב ודמויות ממגנטות
● בין "סופות מושלמות" ל"ברבורים שחורים": כיצד לנווט בתוך אי-ודאות
מדובר ברומנים פסיכולוגיים מובהקים המנסים לפצח את אישיותהּ של אישה שחיה הרבה פעמים על הקצה מבחינה נפשית, בצל גברים דומיננטיים ויצירתיים שהאפילו על אותה נפש נשית. לאורך חייה צורית עצמה, שלא בצדק, התקיימה בצילם של כותבים אחרים, כביכול דומיננטיים ממנה. בראש ובראשונה בעלה הסופר אהרֹן מגד ז"ל, שהיה סופר קאמרי מעולה בן דור הפלמ"ח, שסימל יותר מכל בני הדור ההוא את המעבר מספרות האנחנו אל ספרות האני בספרים כמו "חדוה ואני", "החי על המת" ו"פויגלמן". לימים צורית גם חייתה, שלא בצדק, בצלו של בנהּ הסופר איל מגד, שכתב את "חסד נעורייך", וכמובן כלתהּ, אשתו של איל, הסופרת צוריה שָׁלֵו, עם "חיי אהבה", "בעל ואישה" ו"תֶּרה".
רשת נשית רוחשת של קִרבה, אהבות וקנאות
יוצא שקו תמטי נמתח בין הגיבורות הספרותיות שלה לבין אישיותה שלהּ. צורית היא סופרת בעלת יסודות פסיכולוגיסטיים מובהקים, הפותרת את חידת האישיות של הגיבורה דרך מעגל הביניים הפסיכולוגי שנע בין המשפחה והחברים הקרובים: אבות ואִמהות, סבּים וסבתות, דודים ודודות. בדומה לקובץ הסיפורים המוצלח שלה, שכּולו גיבורות כאלה, "המדרגה השלושים ושבע", כך גם הרומן החדש שהוציאה עתה תחת השם המתבקש מכל הבחינות: "חצויה".
במרכז ההוויה העלילתית ברומן הקאמרי הזה, הבנוי ארבעה פרקים גדולים, מצויה אודליה סלונים, פסיכולוגית צעירה ואשה חצויה, אלא מה, שחייה נחצים בשל אירוע טרגי שהותיר בה חותם טראומטי. היא, שראתה עצמה תמיד בשליטה תוך מתן יַעַץ לאחרים על מצבם הנפשי המעורער, נכשלת, אולי בשל פלרטוטים עם המציל ואולי מתוך התפנקות בורגנית גרידא ועצְלוּת של רגע, לשמור על בנה של בת-דודתה וחברתה הקרובה, רונה, בים. הילד הופך לנָכֶה קשה כתוצאה מן הטביעה והיא הופכת למנודה המשפחתית. מובן הדבר כי רגשי אשם קשים אינם מרפים ממנה.
אבל אודליה היא פּרוטגוניסטית מעניינת המשׂיחה לנו את סיפורה וסיפור משפחתה כביכול לפי תומהּ, לא רק בגלל האירוע המחולל הטראומטי, מהארץ, אל קמדן טאון שבלונדון ובחזרה לכאן - אלא מפני שהיא אישיות חצויה במהותה, שברירית וחזקה, ואחדות הניגודים הזאת היא אותנטית וחיה בה לאורך כל הספר המעניין הזה. היא אשה אינטליגנטית מאוד ורגישה, עם נטייה למיסטיקה המחפשת למשמֵעַ את חייה. בדומה לגיבורות אחרות של צורית, הן בסיפורים הקצרים והן ברומנים מן העבר בעל הנופך ההיסטורי, יש לה יחסים סבוכים עם אמהּ מחד גיסא ויחסים קרובים מורכּבים עם דודתהּ רומי ובנותיה, רונה ונירה, מאידך גיסא. נוצרת כאן רשת נשית משפחתית רוחשת של קִרבה, אהבות וקנאות.
נרקיסית, אגואיסטית, פריווילגית, כֵּנה ונואשת
אודליה, בשל היותה חצויה, היא גיבורה שלא קל לאהוב, אבל קל להיות מרותק אליה. הקורא המיומן והמשוכלל לא ידחה אותה בשאט נפש, אלא יפתח אליה יחסים של אהבה-שנאה. מן הצד האחד מדובר בגיבורה נרקיסית בעייתית, אגואיסטית שלא נוטה לעזור לאנשים במצוקה, קבּצנים ודמויות קצֶה, משהו המעיד על אופייה ועל האירוע המחולל שבוא יבוא ברומן, פריווילגית, קצת מפונקת, הוריה קנו לה דירה בצפון תל אביב בשעתהּ, דמות מעניינת שמשוגעים משום מה נמשכים אליה (או כך לפחות נדמה לה, לא ברור אם הם באמת נמשכים אליה או שהיא כל כך נרקיסית שהיא חשה שכל העולם מן הראוי שיָסוב סביבה, ידבר רק אליה). היא אינה טובה במהותהּ. יש בה משהו דוחה בבירור, למשל נטייה למציצנות. היא מעיינת ביומנים של דודתה רומי, החושפים לא רק את צפונות ליבה של הדודה, אלא גם את המצוקה הנפשית ואת מעשי האוננות שלה. מן הצד האחר, אודליה סלונים, הפסיכולוגית היונגיאנית, היא דמות מאוד כֵּנה ונואשת, אנושית עד אימה, כמוני כמוכם, פגמיה האנושיים דומים מאוד לאלה של כל אדם ממוצע שפגשנו עד כה בחיינו, וזה מאוד משכנע.
"בסוף הצלחתי לפתות אותם להיכנס למים אחרי שהבטחתי להם שעוד קצת המציל ייקח אותם לסיבוב בחסקה שלו. הוספתי שברגע שרק אסיים את הפרק אצטרף אליהם ונחפש שם יחד פילונֵי ים. הם התלהבו מאותם יצורים זעירים שכֹּה סקרנו אותם כשסיפרתי להם על יכולת ההישרדות המרשימה שלהם בכל מקום ביקום. הוספתי מדמיוני כהנה וכהנה סיפורי אגדות על ילדיהם הזעירונים ועל אורח חייהם, והצלחתי לעורר בהם סקרנות ולשכנעם. אחרי שסוף-סוף נכנסו למים, שלחתי אל סוכת המציל חיוך פלרטטני שנקלט היטב. המציל ירד אליי ושאל מה אני קוראת ומייד חשקתי בגופו החטוב והשזוף והתפתחה בינינו שיחה שכבר חששתי שעלולה להסתיים בסקס, אבל בדיוק כשהלך להביא לי קפה קר ונעלם לכמה דקות ממשמרתו, אירעה הקטסטרופה ועילאי הקטן נסחף למצולות בהשגחתי. ואף שהמציל הצליח להנשימו והוא נותר בחיים, נגזר עליו לסבול מחולי קשה ומנָכוּת".
חיים של אסון ואשמה וחיפוש אחר אחראים
הדמויות הנשיות, ואודליה בתוכן, מנסות לשפוך את סגור ליבן ולפתור את הבעיות האישיות שלהן באמצעות הקאת מֶלֶל תודעתי קצר על פני יומנים ופתקים. לנשים במשפחה הזאת יש מין נטייה פואטית לכתוב. הטקסטים הקצרים הללו המובאים על פני הרצף בפונט אחֵר, הם נמלצים שלא לצורך בדרך כלל וסתומים בלשון גבוהה, אין להם ערך ספרותי רב אלא פּסבדו-ספרותי; אבל מתוך השורות הנמלצות ולעִתים המגוחכות הללו עולה לנגד עינֵי הקורא אופייה של האישה המודרנית והפוסטמודרנית כפי שהיא מצטיירת בעולם העכשווי בעיני צורית.
יפה נעה צורית כמספרת קדימה ואחורה בזמן, תוך מסקנה שאת הנעשה אין להשיב ונצטרך לחיות עם זה. את החיים התודעתיים של האסון והאשמה והחיפוש אחר האחראים מכירים הישראלים היטב משבעה באוקטובר ועוד לפני כן. לכן זה גם רומן ישראלי מאוד, אף שהוא אינו פוליטי חברתי מובהק, אלא פסיכולגי-משפחתי.
שבח יש לחלוק גם לעורכת-סופרת לילי פֶּרִי, שערכה את הספר הזה ביד אמונה, ללא גרם שומני של עודף מילולי ובטנים רכות. עריכתה המקצועית ניכרת. יתר על כן, הרומן הטוב הזה, על ארבעת חלקיו ההדוקים שכתבה צורית בשנות התשעים המאוחרות לחייה וראה אור שנה לפני היותה בת מאה - בדומה לספר הביכורים היפה של המשוררת היפנית טויו שיבָּטָה, "הבוקר בא תמיד", שראה אור בהיותה בת 98 והפך לרב מכר עולמי - רק מוכיח לי שוב כי אין מוקדם או מאוחר בספרות. אף פעם לא מאוחר לכתוב ספר טוב.