מודים לטראמפ על הפסקת האש במומבאי, הודו / צילום: ap, Rajanish Kakade
בשעות הראשונות של מלחמת הגבול בין הודו לפקיסטן, כשרוב העולם התבונן בחרדה בחילופי המהלומות בין שתי המדינות הגרעיניות האלה, אמר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ: "הן לוחמות זו בזו. למה אתם לא מניחים להן להילחם? מדוע אנחנו צריכים להיתקע באמצע?". הוא אף עיווה את פניו בהבעת לעג וחיקה את יועציו: "'Sir, אנחנו רוצים'... זה הדבר הכי מטורף שראיתי. תניחו להן להילחם!".
● פרשנות | זו היתה מערכה קצרה והנשק הישראלי כיכב
● פרשנות | 80 שנה לתבוסת גרמניה הנאצית, והפוליטיקה העולמית עומדת בסימן עייפות כבדה
ביממה השנייה של מלחמת הגבול, סגנו הנאמן של טראמפ, ג'יי.די ואנס, אמר לרשת פוקס כי המתחולל בגבול הודו־פקיסטן "הוא באופן עקרוני לא מענייננו". ביממה השלישית, שר ההגנה הפקיסטני הזכיר בראיון את האפשרות של מלחמה גרעינית, וידיעות נפוצו על כינוס חירום של הצוות המצומצם המנהל את הכוח הגרעיני של פקיסטן (כ־170 טילים). פיצוצים הרעידו בסיס של חיל האוויר הפקיסטני לא הרחק מהבירה אסלאמאבאד. הודו הודיעה שפקיסטן שיגרה 300-400 כטב"מים מתוצרת טורקיה נגד יעדים בתחומה. הפצצה מתקתקת.
ביום שישי בערב נשארו האורות דלוקים בלשכותיהם של ואנס ושל מזכיר המדינה מרקו רוביו, שהוא גם היועץ בפועל לביטחון לאומי. הם התחילו לטלפן. ואנס התקשר עם ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי. רוביו התקשר עם הרמטכ"ל של פקיסטן, גנרל סייד עאסים מוניר.
זמן קצר לאחר הזריחה בשבת בבוקר, שעון וושינגטון, טראמפ הודיע לעולם, באמצעות חשבון המדיה החברתית שלו, כי הודו ופקיסטן הסכימו ל"הפסקת אש מלאה ומיידית". כמובן, המלים האלה נכתבו באותיות גדולות. "ברכות לשתי הארצות על זה שהשתמשו בשכל ישר ובתבונה גדולה".
בשעות הבאות, הבית הלבן ושלוחיו תבעו קרדיט על עצירת ההידרדרות בדרום־אסיה. הודו ופקיסטן העניקו את הקרדיט בחפץ לב. "אנו מודים לנשיא טראמפ על מנהיגותו ועל התפקיד הפעיל שלו לטובת שלום באזור", הכריז ראש ממשלת פקיסטן שהבאז שאריף. עמיתו ההודי מודי אמנם לא פרסם הצהרה פומבית, אבל פעילי מפלגת השלטון הציבו דיוקנאות של מודי ושל טראמפ בדלהי, לצד הכיתוב "בזכות טראמפ מלחמת הודו ופקיסטן הופסקה".
היסטוריה של כיבוי אש
גם אם ברור שארה"ב מילאה תפקיד חשוב בסיום הסיבוב הנוכחי, עוד ברור שהיא התמהמהה יומיים מפני שהנשיא וסגנו הודיעו ברבים שאין להם כל עניין במלחמה הזו.
ישראלים מתנערים לאיטם מן האופוריה של נצחון טראמפ ושל ימי נשיאותו הראשונים. הם כבר יודעים שאינו דומה לטראמפ של ארבע השנים הראשונות. טראמפ הראשון בנה שגרירות בירושלים, הניף דגל בגולן, והוביל את ישראל אל הסכמי אברהם. טראמפ השני עוטף עכשיו את ישראל באותה עטיפה שהוא מציע לכל ארץ אחרת עלי אדמות: "אמריקה תחילה" כתוב עליה.
במידה מפתיעה של פשטנות, הוא ואנשיו מתרגמים את "אמריקה תחילה" ללשון של אדישות, של ציניות ושל לעג. "זו לא המלחמה שלנו", טראמפ, ואנס, רוביו ושר ההגנה פיט הגסת' חוזרים ואומרים על אוקראינה, על איראן, על סוריה, על עזה, ועכשיו גם על תת היבשת ההודית. אבל גם אם "זו לא המלחמה" של ארה"ב, אין פירוש הדבר שתוצאותיהן של המלחמות האלה אינן נוגעות לארה"ב, ולא ישפיעו על מעמדה ועל האינטרסים שלה.
ארה"ב מנסה לכבות אש במלחמות רחוקות זה 120 שנה. ב־1906 הנשיא טדי רווזלט קיבל פרס נובל לשלום על תפקיד התיווך שלו בסיום מלחמת רוסיה־יפן. זו לא הייתה "המלחמה של ארה"ב", אבל מעצמה עולה במהירות, עם אינטרסים מסחריים ופוליטיים הרחק מעבר לגבולה, התעניינה מאוד בשאר העולם.
מלחמת אזרחים במחנה
בממשל טראמפ מושלת גישה דווקאית, הפוסלת כמעט מעיקרה כל התעניינות בעולם החיצון, אם היא חורגת מהגדרה חומרית של האינטרס הלאומי. זו במידה רבה תוצאה של מלחמת האזרחים בתוך המחנה הרפובליקאי בין "אמריקה תחילה" לבין האסכולה הניאו־שמרנית, שמשלה בכיפה במשך 30 שנה, מרונלד רייגן עד ג'ורג' בוש הבן. הניאו־שמרנים הטיפו לתפקיד מוגבר של ארה"ב מעבר לים. בימיהם ארה"ב יצאה לשלוש מלחמות, ושקעה בדיונות של עיראק ובבוץ של אפגניסטן. ההתנגדות למלחמות האלה הייתה סעיף מרכזי במערכות הבחירות של טראמפ.
ההתנגדות לניאו־שמרנים מביאה את אנשי "אמריקה תחילה" להפרזות ניכרות. הם כופרים בעיקרי השותפות הטראנס־אטלנטית עם אירופה, הם חושבים את הסיוע לאוקראינה לטעות חמורה, הם מתנגדים לסיוע חוץ גם כשיש בו תועלת ממשית לאינטרס הלאומי - והם אינם להוטים להשקיע אפילו מאמץ דיפלומטי, כפי שלימדו אותנו היומיים הראשונים של הסכסוך ההודי־פקיסטני הנוכחי.
המלחמה הזו כמעט הטילה שעמום על טראמפ. איך אפשר להסביר את הלעג הגלוי שלו לעצם הרעיון שארה"ב צריכה להירתם למאמץ להפסקתה? אין מנוס מלהניח שאמריקה משלמת את מחיר מוגבלויותיו של הנשיא. הוא אינו מפורסם בסקרנות אינטלקטואלית. הוא אמר למשל שהסכסוך בין הודו לפקיסטן בקשמיר נמשך "אלף שנה". אחר כך הוא תיקן את עצמו ל"1,500 שנה". שתי הארצות, בגבולותיהן הנוכחיים, נוסדו לפני 78 שנה.
זה אגב מטבע לשון, שמוטב לשים לו לב. כאשר טראמפ הצדיק את תוכניתו לריקון עזה מתושביה הפלסטינים, הוא אמר שעזה לא ידעה אלא מלחמה "במשך מאות שנים". נראה בעליל כי כל משבר שבו אין לנשיא עניין נכנס לקטגוריה של "מאות שנים", או "אלפי שנים".
ג'ון בולטון, שהיה אחד מיועציו לביטחון לאומי במהלך כהונתו הראשונה ונעשה מבקר מחמיר, כתב עליו כי לא היה טעם לתדרך אותו, מפני שבמהלך התדרוכים "הוא דיבר באריכות גדולה יותר מזו של המתדרכים, לעתים קרובות על עניינים שלא היה להם כל קשר לנושאים שעל הפרק".
כשלעצמו, חוסר החשק של הנשיא להעמיק בעניינים בינלאומיים מורכבים לא מוכרח לשתק את פעילות ממשלתו. גם רייגן לא התעניין ואפילו ויתר על תדרוכי בוקר חיוניים. אבל הוא האציל סמכויות. הוא מינה ידענים מובהקים לכהונות מיניסטריאליות בכירות, והם קיבלו מרחב פעולה ניכר. טראמפ לא מעוניין באנשים כאלה.
הראיון של שגרירו בישראל מייק האקבי עם ערוץ 12 במוצאי שבת, המחיש את שינוי הערכים. האקבי העניק הגדרה מצמררת ל"אמריקה תחילה". התקפות החות'ים על ישראל יעניינו את טראמפ רק אם ייפגע בהן אזרח אמריקאי. נראה בעליל שמדיניות החוץ של ארה"ב מתפתחת לממדי פארסה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר.