השריפות באזור הרי ירושלים / צילום: עובדי ויערני קק״ל
המושג
אסון לאומי: אירוע רחב־היקף שמאיים על חיי אדם או על תשתיות ודורש התגייסות מאסיבית חריגה של המדינה.
ההקשר האקטואלי
שריפות הענק בהרי ירושלים שוב העלו לסדר היום את צמד המילים "אסון לאומי". בהקשר האזרחי, המושג הזה מתאר אירוע רחב־היקף כמו שריפה, רעידת אדמה, מגפה או מתקפת סייבר - שמאיים על חיי אדם או על תשתיות ודורש התגייסות מאסיבית חריגה של המדינה.
עד כאן זה נשמע די טריוויאלי. אבל מה שאולי יותר מפתיע הוא שגם אחרי שהאש החריבה שטחים נרחבים, מאות תושבים פונו מבתיהם ורכוש רב שנפגע - האירוע עדיין לא מוכרז "אסון לאומי".
למה זה חשוב?
הכרזה רשמית על אסון לאומי מאפשרת גיוס כוחות נוספים, קבלת סיוע בין־משרדי ובינלאומי, והפעלה של תקציבים וכלים מיוחדים. היא גם עשויה להוות בסיס לפיצוי נפגעים, אולם סוגיה זו אינה מוסדרת באופן חד משמעי בחוק.
ללא חקיקה קבועה, הפיצוי לנפגעים תלוי בכל פעם מחדש ביוזמה אד־הוק של הכנסת. באסונות קודמים, כמו קריסת אולם האירועים ורסאי (2001) או השריפה בכרמל (2010), נדרש הליך חקיקה ייעודי כדי לאפשר פיצוי לקורבנות. כלומר, כל מקרה נבחן לגופו, וכל סיוע תלוי ברצון הממשלה ובקצב החקיקה. אין כאן זכות שקבועה בחוק.
אז מה הופך אסון ל"לאומי"? קו פרשת המים לא עובר בהיקף או בעוצמת הנזק, אלא בהחלטה נקודתית של הממשלה להכיר בו ככזה - וכתוצאה מכך, גם להיות מוכנה ליטול את האחריות שלה כלפי האזרחים שנפגעו.
ניסיון לשנות את זה נעשה בשנת 2021. בעקבות אסון מירון ואסון נחל צפית, ח"כ אפרת רייטן, ביחד עם חברי כנסת נוספים, הגישו הצעת חוק לסיוע לנפגעי אסון לאומי־אזרחי. ההצעה נועדה לעגן את הזכאות לפיצוי במקרי אסון כאלה.
כפי שמעידים רשימת החתומים על הצעת החוק והיעדר המתנגדים בקריאות הטרומית והראשונה, היוזמה הזו זכתה לתמיכה מקיר לקיר במשכן הכנסת. אבל בסופו של דבר, גם היא לא הבשילה. זאת, בשל התנגדות פנים־ממשלתית שנולדה מהחששות להשלכות תקציביות כבדות ולחשיפה משפטית מוגברת של המדינה.
התוצאה? במקרה של נזק כבד שלא מכוסה על ידי הביטוח, הציבור נותר בלי מסלול פיצוי מוסדר מראש.
להקדים תרופה למכה
אבל אולי המדינה יכולה לא רק לדאוג למי שנפגע מאסונות, אלא למנוע אותם מראש? אם שומעים את האזהרות של מבקר המדינה, מתקבלת התחושה שקשה מאוד לבנות על זה.
בשורת דוחות שפרסם בשנים האחרונות, המבקר התריע שוב ושוב על חוסר המוכנות הלאומית לאירועי חירום רחבי־היקף. נקודות הכשל שעלו בדוחות הן חוסר תיאום בין הגופים הרלוונטיים, היעדר גוף מתכלל, פערים ביכולת המענה של השלטון המקומי, והיעדר תוכנית פעולה סדורה למצבי קיצון אזרחיים (בין השאר סביב התמיכה בנפגעים).
לקריאה נוספת: