דונלד טראמפ ומוחמד בן סלמאן / צילום: ap, Alex Brandon
יום שלישי בריאד היה טבוע בחותמה של אהבת דונלד טראמפ למוחמד בן סלמאן. הנשיא בן ה-78 והנסיך בן ה-39 תלו עיניים של חום ושל חיבה זה בזה. טראמפ נזכר בביקורו הראשון של יורש העצר בבית הלבן לפני שמונה שנים. איך נסיך בן 31 יכול להיות כה מבריק, שאל טראמפ את עצמו ואת זולתו. מה הפלא, כאשר יש לו אב מופלא כסלמאן, והוא בא ממשפחה כה מפוארת. תשואות אדירות באולם.
● טראמפ הוציא את הנאסד"ק מ"שוק דובי" והמשקיעים תוהים כיצד לפעול כעת
● בזמן שטראמפ מבקר במזרח התיכון: האיום מאירופה על הסכמי הסחר עם ישראל
● מנכ״ל אנבידיה הצטרף לטראמפ וחתם על עסקת ענק עם סעודיה
הפעם האחרונה שעריץ כלשהו שמע דברי אהבה כאלה מפי מנהיג העולם החופשי היתה ב-2019, בסינגפור, לאחר פגישת טראמפ עם הדיקטטור צמא הדם של צפון קוריאה. הוא הציע לעריץ להפוך את חוף הים של בירתו פיונגיאנג ל'ריביירה', כמובן. לימים הוא יספר על התכתבותם. העריץ שלח לו 'מכתב אהבה'.
איך אפשר להסביר את ההשתפכויות האלה? האם הן כנות? האם הן פעלולים של יחסי ציבור? האם הן תוצאת נטייתו הטבעית של טראמפ לטובת עריצים, רצוי שליטים לכל ימי חייהם? הוא דיבר פעם בערגה על הצלחתו של רודן סין, שי ג'ינגפינג להיפטר מן ההגבלות על אורך כהונתו. זה היה לפני שהוא עצמו התחיל לדבר, אם גם רק בחצי רצינות, על רצונו להישאר לכהונה שלישית בבית הלבן (החוקה אוסרת).
הנשיא כסוכן מכירות
כמובן, התשובה הקלה ביותר נוגעת ל'שורה התחתונה' המפורסמת של טראמפ. הסעודים מבטיחים להשקיע 600 מיליארד דולר בארה״ב, וטראמפ עצמו משתעשע במספר 'טריליון', ומבטיח שאנשי-העסקים האמריקאיים המתלווים אליו ״ייצאו מכאן עם צ'קים בידיים״.
הרעיון של נשיא כסוכן מכירות אינו חדש, וגם אינו יוצא דופן בעולם הדיפלומטיה. מרגרט תאצ'ר, בימי השיא של כוחה כראש ממשלת בריטניה, נהגה להגיד שזו משימתה העיקרית כשהיא נוסעת ברחבי העולם: למכור מוצרים בריטיים. ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, דורש ממארחיו לשלוח את אנשי העסקים שלהם ״לייצר בהודו״. נשיאים אמריקאיים קודמים, כמו למשל ג'ורג' בוש האב, עשו כן, אם כי במידה מוגבלת מאוד של הצלחה.
אם יש ממש בהבטחות לקנות נשק אמריקאי ב-142 מיליארד דולר (פי שניים מתקציב הביטחון הסעודי) וטכנולוגיה מתקדמת ב-80 מיליארד, ובואינגים ב-5 מיליארד, וציוד אנרגיה ורפואה ופרוייקטים של תשתית במיליארדים רבים, זו בהחלט הצלחה גדולה. לא כל דיפלומטיה צריכה להיבחן בהצלחתה להשיג יעדים מופשטים. לחם-וחמאה הם חלק מרכזי שלה.
המטוס הקטרי על המכ״ם הפוליטי
תשובה אחרת נוגעת להצלחתם של המלכים והאמירים לפנות אל נקודות התורפה של טראמפ: אל תאוות-הבצע ואל רדיפת הכבוד.
המטוס הקטרי מופיע עכשיו על מסכי המכ״ם של התקשורת ושל הפוליטיקה באמריקה במידה המסיחה את הדעת כמעט מכל שאר ביקורו. מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט מאיים להאט את תהליכי האישור המסובכים של מינויי טראמפ למשרד המשפטים עד שיקבל הסבר מפורט על המשמעויות החוקיות של מתנת קטר. משרד המשפטים ממלא תפקיד מרכזי בתכניות טראמפ להרחיב את סמכויותיו, לגרש מהגרים ולאכוף נורמות של חוק-וסדר.
אפילו בתוך מפלגתו של טראמפ מתעוררים ספקות. סנאטור רפובליקאי מטקסס השמרנית, התומך בנשיא אם גם ללא התלהבות, דיבר ביום ג' על חששותיו מפני הרקורד הקטרי של תמיכה בחיזבאללה ובחמאס. מתעוררים ספקות רציניים על עצם הגיונה של המתנה הזו. היא לא נועדה להישאר בידי יורשיו של טראמפ, אלא לעבור לשליטתה של 'ספריית טראמפ', לכשתקום. ממילא אין זו 'מתנה לאמריקה', אלא מתנה לטראמפ. האומנם נשיא יכול לקבל מתנות ממדינות זרות? החוקה משיבה בשלילה חד משמעית.
במדיה החברתית מתרוצצת תזכורת על נאום שטראמפ נשא ב-2017. הוא תמך אז ביוזמה סעודית-אמירתית לבודד את קטר ולהחרים אותה. הוא קרא לה ״תומכת טירור״. אבל מאימתי צריך לפקוד על טראמפ את המלים שהוא עצמו השמיע?
מדלג, מקניט, מתרחק
ישראלים רבים נרעשים, או לפחות מגרדים את פדחתם, למשמע החלטת טראמפ להסיר את הסנקציות על סוריה כדי שהיא ״תהיה גדולה״; או קריאתו להפסיק מייד את המלחמה בעזה; או המילים שאמר נגד הרגליהם של מזרח תיכוניים ״להפציץ אלה את אלה עד שיחדלו להתקיים״.
ברור למדי מי מפציצים את מי ״עד שיחדלו להתקיים״. זה ימים אחדים שכותרות המדיה האמריקאית עוסקות בהבלטה גוברת בגורלם של תושבי עזה. לא בלבד שהנשיא נמנע מגילויים של אהדה או הבנה לישראל, לא זו בלבד שהוא מדלג עליה במסעו למזרח התיכון, אלא הוא גם מקניט אותה, ומעורר את הרושם שהוא מתרחק ממנה.
נחמה אחת היא שנוכחותו הפומבית של טראמפ אינה אלא אוסף של ג'סטות, מילוליות וגופניות. הוא אינו חדל לעורר רושם, לכאן או לכאן. תחילה הוא מעורר אותו, אחר כך הוא חוזר בו, או לפחות מצנן את להט הפתיחה. זוכרים את 'יום השחרור', 2 באפריל, שבו הטיל מכסי-עונשין על כל העולם?
אבל נחמה אינה אמצעי רציני בדיפלומטיה. ישראל מגלה שיש לה הרבה פחות כלים על לוח השחמט. אין לה כלל סיכוי להתחרות בטריליון של מב״ס, או ב'ארמון המעופף' של אמיר קטר.
היא יכולה כמובן לנסות ולבנות פסל ענקי של טראמפ, להציב אותו בראש הכרמל; לקרוא לו, נניח, 'פסל החירות'; לקוות שטראמפ יגיע לחנוכתו באניית מלחמה של הצי האמריקאי, ויהיה אסיר תודה. זו אפשרות אחת. אפשרות אחרת, אולי קצת יותר סבירה, היא לשכנע את טראמפ שישראל היא נכס, אם לא כלכלי הנה לפחות מדיני ואסטרטגי.
ישראל גם צריכה עד ייאוש להיעלם לזמן מה מן הרשימה היומית של החדשות הרעות, המונחת על שולחן הכתיבה של הנשיא. מוטב לזכור ולהזכיר, שהנשיא הזה מצטיין בקוצר רוח יוצא דופן. אם הוא שומע תחזית הבאה ממקורות צבאיים בישראל, ש״נחוצות שנתיים להכרעת חמאס״ (ערוץ 12), ספק ניכר אם ייתן לתכנית כזאת את הסכמתו.
עוד קו אדום
קוצר רוח מגדיל את הסבירות שהנשיא יחצה קווים אדומים. הוא עושה כן יום אחר יום, לא רק כלפי המזרח התיכון או ישראל.
בדצמבר 1988, בימי נשיאותו האחרונים של רונלד רייגן, ארה״ב הסירה את הווטו על מגעים ישירים עם אש״ף רק לאחר שיאסר ערפאת הכריז בפומבי על נכונותו להכיר בזכות הקיום של ישראל. טראמפ הסיר את הווטו על מגעים ישירים עם חמאס (בעזרתה רבת האירוניה של סוהא ערפאת) כמעט כלאחר יד. איננו שומעים ביקורת או הסתייגות מצד רפובליקאים בקונגרס.
הנשיא מושך בכיוון מסוכן, מבחינת ישראל, בעיקר מפני שאיש אינו יכול לחזות את שיעור התרחקותו מן הקו האדום. אולי עלינו להודות לאיראנים שהם אינם מבינים את הפוטנציאל. אילו הזמינו את טראמפ לטהרן לפגוש את המנהיג העליון הם היו קונים את עולמם בשעה אחת. אולי הם עוד יקנו.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר.