פאם בונדי. שרת המשפטים הלא־עצמאית הראשונה של ארה''ב זה 50 שנה / צילום: ap, Ben Curtis
שתי תשובות לשאלות של עיתונאים העבירו חלחלה בגווה של חצי אמריקה. אחת באה לפני כמעט שבועיים מפי הנשיא דונלד טראמפ. מראיינת ברשת NBC שאלה אותו, בקשר עם גירוש מהגרים לא־חוקיים, אם הוא חושב שהוא מחויב לציית לחוקה. "אינני יודע", התחילה תשובתו. הוא הוסיף כי בשירותו עובדים "עורכי דין מבריקים", והם "יצייתו לבית המשפט העליון".
● יואב קרני, פרשנות | טראמפ איש ערב: הנשיא חוצה קווים אדומים בדיפלומטיה של דולרים ושל ג'סטות. לאן הוא יגיע ואיזה מחיר תשלם ישראל?
● יואב קרני, פרשנות | מדיניות החוץ בעידן טראמפ: הכרזה בציוץ על הפסקת האש בין הודו לפקיסטן
● "ארמון מעופף": המתנה היקרה שיקבל טראמפ מקטאר
שנייה באה לפני שבוע מפי אחד מיועציו הקרובים ביותר, סטיבן מילר, הממלא תפקיד מרכזי בגיבוש מדיניות ההגירה של טראמפ. מילר, מלוטש ומהוקצע, אישר את הכוונה המיוחסת לממשל להשעות את הביאס קורפוס (Habeas Corpus), הלוא הוא אבן־הפינה של שלטון החוק, זה המתורגם לעברית, פחות או יותר, צו הבאה. עניינו הוא חובתם של אוכפי החוק להביא עצור לבית המשפט כדי להאריך את מעצרו - או לשחרר אותו.
הנשיא ונושא כליו הזכירו בתוך שבוע אחד מה מוטל על כפות המאזניים באמריקה, לכל מי שהיו זקוקים לתזכורת: עצם שלטון החוק.
שתי השאלות נגעו לרצונו של הנשיא לגרש מיליוני מהגרים לא־חוקיים מבלי להעניק להם את הזכות להליך הוגן. הנשיא אומר שיש מיליוני מועמדים לגיטימיים לגירוש, בהם רוצחים וסוחרי סמים, ואם כל אחד מהם יזכה בהליך הוגן, בתי המשפט ייסתמו מרוב הליכים הוגנים. הליך הוגן ללא־חוקיים ישלול הליך הוגן מרוב האמריקאים, התומכים ברצונו של הנשיא לגרש. הם הרי הצביעו בעדו בנובמבר שעבר, במידה רבה מפני שהבטיח לגרש.
'פלישה'? איזו פלישה?
איך מתעלמים מהביאס קורפוס? מסתמכים על סעיף בחוקה, האומר כי אין להשעות את הביאס קורפוס - "אלא במקרים של פלישה או של מרד, אם ביטחון הציבור יחייב זאת". ואומנם, פעם אחת בתולדות ארה"ב, ב־1861, השנה הראשונה של מלחמת האזרחים, הנשיא לינקולן השעה את הביאס קורפוס. צריך להזכיר שבשנה ההיא צבאות הדרום עמדו בשערי וושינגטון.
איזו "פלישה" ואיזה "מרד" יכולים להצדיק את השעייתו של שלטון החוק ב־2025? הנשיא ואנשיו כבר השתמשו במונח פלישה כדי לתאר את נוכחותם של מהגרים לא־חוקיים מוונצואלה, הקשורים לפי הממשל בכנופיית פשע ידועה לשמצה, הנקראת בספרדית Tren de Aragua. הממשל טוען כי הכנופייה "פלשה" לארה"ב בשליחות הדיקטטורה האנטי־אמריקאית בוונצואלה. אבל לא נמצאו לפי שעה שום ראיות. אדרבה, המשטר הוונצואלי לוחם בכנופייה והרג אחדים מחבריה.
קטנה למדי היא יכולתו של הממשל לשכנע בית משפט שאומנם השתררו בארה"ב התנאים המכשירים השעיה של שלטון החוק. בארה"ב, הליכי התערבות של בתי משפט נגד מהלכי ממשלה נוטים להיות ארוכים. הם עוברים שתיים או שלוש ערכאות בדרכם אל בית המשפט העליון, אלא אם כן העליון משתכנע בצורך לקצר את התהליך.
מילר הנ"ל, מנאמני טראמפ המובהקים ביותר עוד מימי מערכת הבחירות הראשונה שלו ב־2015, אמר לפני שבוע, בהמשך להגיגיו על השעיית הביאס קורפוס, כי "הרבה תלוי אם בתי המשפט יעשו או לא יעשו את הדבר הנכון" - זאת אומרת אם יסמכו את ידיהם על רצונו של הנשיא.
זה הכיוון: מנוי וגמור עם טראמפ לקרוא תיגר על סמכותם של בתי המשפט. הוא כבר עושה כן בערכאות נמוכות. בכיריו תוקפים שופטים, מילולית, ואחדים גם מאיימים לפתוח הליכי הדחה נגדם בבית הנבחרים. זה הדאיג במידה כזאת את נשיא בית המשפט העליון ("השופט הראשי", באנגלית אמריקאית), עד שראה צורך להזכיר לנשיא, מבלי לנקוב בשמו, כי ערעור, לא הדחה, הוא הצעד שאפשר לנקוט במקרה של אי־הסכמה עם שופט.
זה צינן במקצת את הרטוריקה, אבל רק דחה את יום הדין. מה יקרה אם הממשל אומנם יערער על פסיקה, יגיע עד בית המשפט העליון ויפסיד גם שם? הייתכן שטראמפ יקבל את הדין רק מפני שנשבע אמונים לחוקה ב־20 בינואר?
היועמ"שית של טראמפ
השאלות הנשאלות עכשיו בארה"ב, לפחות במשתמע, הן מטלטלות. הן נשמעות מוכרות לאוזניים ישראליות, חוץ מזה שבארה"ב יש חוקה, ויש 235 שנה של מסורת משפטית. אם החוקה והמסורת לא יספיקו כדי לעצור התקפה על שלטון החוק באמריקה, היש תקווה לאיזושהי דמוקרטיה אחרת במשבר קיומי ומערכתי?
כל זה בא אגב התקפה מצד טראמפ על צדדים אחרים של חברה דמוקרטית פתוחה: איומים על חופש פעולתן של רשתות טלוויזיה פרטיות, הניסיון להגביל את מקורות המימון של השידורים הציבוריים, ההגבלות על חופש הפעולה של מוזיאונים בבעלות פדרלית ושל ספריות ציבוריות, הניסיון רחב־הממדים להכפיף את האוניברסיטאות הפרטיות למרות הממשלה בוושינגטון, הטלת מכסים של 100% על סרטים זרים.
משרד המשפטים הפדרלי הוא זה שעמד ב־50 השנים האחרונות בין נשיאים לבין מימוש מלא של סמכויותיהם לרעת הדמוקרטיה. אפשר להוציא גזרה שווה, אם גם לא לגמרי שווה, בין מעמדו של המשרד האמריקאי לכהונת היועמ"ש בישראל. לא עוד. שרת המשפטים של טראמפ היא נושאת כליו. לפני ארבע שנים היא ניסתה להוכיח שהבחירות זויפו. היא מוכנה עכשיו להשתמש במשרד כדי לרדוף את יריביו.
עוצרת נשימה היא המהירות שבה כל זה מתרחש. אחדים ממתנגדי המשטר בהונגריה אומרים ששם, על שפת הדנובה, זה לקח עשר שנים. בארה"ב זה לוקח מספר חודשים. אולי אין הגזמה להגיד שהחמצן אוזל והולך.