בית המשפט ניסה להגיע לאיזון / צילום: Shutterstock, Andrii Yalanskyi
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
לאחר גירושיו לפני 15 שנה, בנם הבכור של הורים קשישים חזר לחיות עימם ועל חשבונם. לטענת האב, המגורים המשותפים המחודשים עם הבן הפכו את חייו לקשים ביותר, והוא סיפר על מספר אירועי אלימות של הבן כלפיו.
● האב התחייב למכור דירה, אבל נפטר לפני שהספיק. האם היורשות יהנו מהטבת המס?
● הודה בעבירות מס בהיקף עשרות מיליוני שקלים - וירצה 9 חודשי עבודות שירות בלבד
בשנת 2017 פנו ההורים לערוך צוואות, באותה העת ובפני אותה עורכת דין. ההורים התכוונו שכל אחד מהם יוריש את כל רכושו לבן הזוג האחר, ולאחר מותו של האחרון ביניהם, יתחלק הרכוש בין שלושת ילדיהם. בני זוג בדרך-כלל עורכים צוואות ברוח זאת כהדדיות, אולם במקרה זה הייתה נקודה אחת עליה ההורים לא הסכימו: האם רצתה לתת לבן זכות להמשיך להתגורר בדירה עד חלוף שישה חודשים ממותה או מות האב, אולם האב לא הסכים לכך.
התוצאה הייתה שכל אחד מההורים ערך צוואה נפרדת, כאשר צוואת האם כללה גם את ההוראה בדבר מגורי הבן.
האב הודה כי על אף שלא הסכים עם ההוראה, הוא לא התנגד לה באופן אקטיבי, מאחר שהאם כבר הייתה חולה, והאב לא רצה להתעמת איתה. לדבריו, מאחר שאין מדובר בצוואה הדדית, עורכת הצוואה הבטיחה לו שהוא יוכל לשנות מן הצוואה, ככל שבעתיד האם תלך לעולמה לפניו, והוא נהג על-פי עצתה.
האב הוא זה שנאלץ לעזוב את הבית
בשנת 2021 האם הלכה לעולמה, והאב נותר לגור בדירה עם הבן, שקיבל את זכות המגורים מכוח צוואת האם. עד מהרה האב גילה, לטענתו, כי מה שהוא חשש ממנו אכן התגשם, והבן מירר את חייו.
לטענת האב, כתוצאה מהלחץ והקושי הוא עבר אירועים מוחיים, עד שלבסוף הוא זה שנאלץ לעזוב את ביתו ולעבור להתגורר בדיור מוגן. התוצאה היא שהבן החזיק כעת באופן בלעדי בדירה, השייכת למעשה כולה לאב, והאב אינו יכול ליהנות לא ממגורים בדירה ולא מהכנסות מהשכרתה.
האב הגיש תביעה לפינוי הבן מהבית, ולמכירת הדירה לצורך מימון שהייתו בדיור המוגן. הבן התנגד וטען כי מדובר בהתנהלות חסרת תום-לב מצד האב, שידע על תנאי זכות המגורים בצוואת האם, ירש על בסיס השלמתו עם התנאי את חלקה של האם בדירה, וכעת מנסה לנשל את הבן.
לאור חומר הראיות, בית המשפט פסק כי צוואות ההורים לא היו צוואות הדדיות, ולכן לא הייתה ביניהם הסתמכות. כמו כן נדחתה טענת הבן שזכות המגורים היא תנאי שהוטל על האב, על-מנת שיזכה לרשת את האם.
מאידך קבע בית המשפט כי אין ספק ברצון האם לדאוג לקורת-גג עבור הבן לאור מצבו, אך עם זאת, יש להביא בחשבון שהאם הייתה הבעלים של מחצית הזכויות בדירה בלבד, ולכן לא היה ביכולתה לתת הוראות תקפות בצוואה לגבי שימוש הבן במחצית הדירה השייכת לאב.
כמו לכל שותף במקרקעין, לאב זכות קניינית חוקית בסיסית לדרוש בכל עת את מכירת הדירה וקבלת חלקו בתמורה.
כדי להימנע מפגיעה בזכויות האב מצד אחד, ועדיין להגשים את רצון האם בצוואתה לדאוג לבן, בית המשפט בחר בדרך ביניים - מתן סכום כסף לבן, מתוך כספי תמורת מכר הדירה, שישולמו לאב כבעליה. גובה הסכום צריך להיות בהיקף משמעותי דיו כדי לאפשר לבן לשכור לעצמו קורת-גג לתקופה מסוימת, ומאידך יש להביא בחשבון שגם האם עצמה ציוותה על זכות מגורים לבן למשך שישה חודשים בלבד לאחר מות ההורים, שכבר אז היו מבוגרים וחולים, כלומר לא היה צפי לזכות מגורים של עשרות שנים.
האיזון שקבע בית המשפט עומד על 40% מחלקה של האם, כלומר הבן יקבל 20% מתמורת הדירה, והאב יקבל 80% מהתמורה, שתאפשר לו לחיות בכבוד בדיור המוגן.