נפתלי בנט, מפלגת בנט 2026 (רשתות חברתיות, 15.5.25) / צילום: יואב דודקביץ, "ידיעות אחרונות"
מסעות נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במזרח התיכון עוררו עניין רב. תשומת־לב מיוחדת קיבלה חתימת ארה"ב וסעודיה על עסקת נשק בסך 142 מיליארד דולר, אותה כינה הבית הלבן "הגדולה בהיסטוריה". זאת, בהמשך לשיחות על פיתוח תוכנית גרעין אזרחית סעודית. הדבר העלה שאלות לגבי יחסי ישראל עם ידידתה הגדולה, והעלה את המושג QME (קיצור ל־Qualitative Military Edge), היתרון הצבאי האיכותי של ישראל, לשיח הציבורי. אבל מה הוא אומר, כיצד נולד ועד כמה הוא קשיח?
● הצוללת | החוקרת שמגלה: ארה"ב תלויה בסין כדי לפתח את הצבא שלה
● הצוללת | מומחים לפוליטיקה אמריקאית: מה שקרה ביחסים בין ארה"ב לישראל - "מטורף"
הולדת הסיוע
במאמר שפרסמו במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון (WINEP), לוטננט קולונלים (דרגה המקבילה לסא"ל) ויליאם וונדרל ואנדרה ברייר מסבירים כי מאז כהונת לינדון ג'ונסון כנשיא ארה"ב בשנות ה־60, בבסיס היחס האמריקאי לישראל ניצב עיקרון פשוט: ישראל היא מעוז ליברלי במזרח התיכון, ולכן הישרדותה הוא אינטרס חיוני של ארה"ב. כדי להבטיח את קיומו של בעל ברית זה מול אומות הקוראות להשמדתה, עליו להיות מסוגל להגן על עצמו ולהרתיע.
לדברי פרופ' איתן גלבוע, מומחה ליחסי ישראל־ארה"ב בבר אילן ורייכמן, "מה שהביא לגיבוש העיקרון הזה הוא התפיסה של ארה"ב שמוטב לה לדאוג שלישראל יהיו הכלים להבטיח את שרידותה בעצמה, במקום שארה"ב תיאלץ להיחלץ לעזרתה".
במאמץ זה, ישראל תמיד תחזיק במספר רב יותר של מטוסי קרב, תותחים, טנקים וכלי קרב ממה שתוכל להציב קואליציה של מדינות ערב. ניתן להבטיח את הישרדות ישראל רק אם היא תשמור על עליונות צבאית איכותית, תוך הסתמכות על עדיפות בנשק, טקטיקות, הכשרה, מנהיגות ועוד, כדי להרתיע או להביס את יריביה שנהנים מיתרון מספרי.
הביטוי המעשי הראשון לכך היה ב־1968: ג'ונסון אישר מכירת מטוסי פנטום לישראל, והעניק לה יתרון על שכנותיה. לפי ד"ר דורי גולד, גם ב־1980 ישראל זכתה לקדימות, כשקיבלה מטוסי קרב מתקדמים מדגם F16 שלוש שנים לפני מצרים.
שחיקת היתרון
המחויבות ליתרון האיכותי של ישראל הפכה למפורשת תחת הנשיא רונלד רייגן. בפגישה עם רה"מ מנחם בגין ב־1982, הצהיר כי הוא "מחויב לשמור על היתרון האיכותי של ישראל". אך הצהרה זו באה על רקע פעולות הממשל שצמצמו את היתרון הזה והביאו למתיחות בין המדינות.
העסקה הנוכחית אינה הפעם היחידה בה ארה"ב וסעודיה חותמות על "עסקת הנשק הגדולה בהיסטוריה", למגינת לבה של ישראל: ב־1981, ארה"ב מכרה את מערכות הרדאר המוטסות AWACS לסעודיה, במה ששחק את יתרון חיה"א הישראלי. בישראל לא הסתירו את הזעם, ובגין הביע "חרטה עמוקה והתנגדות בלתי מסויגת".
במאמר ב־WINEP נכתב שבעוד המגמה של שחיקת היתרון הטכנולוגי של ישראל נמשכה אל שנות ה־80 וה־90, גורמים אמריקאים טענו שצה"ל שומר על היתרון האיכותי ברמת תת־המערכת, עם תוכנות משופרות ומערכות מיקוד טובות יותר, ושהיתרון של ישראל בטקטיקות, אימונים ולוגיסטיקה מפצה על מכירת הטכנולוגיות למדינות ערב.
לפי פרופ' גלבוע, "זה מה שקרה עם מטוסי ה־F15. כשארה"ב סיפקה את המטוסים הללו לארצות ערב, היא סיפקה לישראל דגם משודרג שכלל מערכות אלקטרוניות ישראליות ייחודיות. הדגם כונה, F15I כאשר האות 'I' מסמלת את ישראל".
אלא שבישראל, כך המאמר, לא מקבלים את הטיעון. מאז אמצע שנות ה־80, רבות מיריבותיה המסורתיות של ישראל לימדו את חייליהן טקטיקות לחימה בסגנון ארה"ב, שלחו את אנשי הצבא שלהן לקורסים של צבאות ארה"ב ואירופה, והשתתפו בתרגילים משותפים עם כוחות ארה"ב וכוחות מערביים אחרים. לכן, מסקנת המאמר היא שהמידה שבה טקטיקת הלחימה הישראלית נותרה עדיפה על אלו של אויביה הערבים פחתה.
אם כן, האופן שבו ארה"ב שומרת על היתרון הצבאי האיכותי של ישראל מתבטא בעיקר דרך שדרוג מערכות הנשק שהיא מוכרת לישראל, או "שנמוך" הגרסאות שנמכרו למדינות ערב. בכמה הזדמנויות היא מכרה לישראל חבילות נשק "מאזנות" בכל פעם שנחתמה עסקה גדולה עם סעודיה או מדינות אחרות במזרח התיכון.
החקיקה בארה"ב
אף שה־QME היה לעיקרון יסוד בארה"ב, החוק האמריקאי לא הגדיר אותו עד שהגיעה סדרת חוקים בשנות ה־2000. חוק מ־2008 קבע את ההגדרה: "היכולת להדוף ולהביס כל איום צבאי קונבנציונלי מכל מדינה בודדת, קואליציית מדינות אפשרית או שחקן לא מדינתי… באמצעות שימוש בעליונות האמצעים הצבאיים, המוחזקים באיכות מספקת, כולל כלי נשק ויכולות פיקוד, שליטה, תקשורת, מודיעין, פיקוח וסיור". החוק קבע שעל הנשיא לספק הערכה אמפירית של מצבה הצבאי של ישראל ביחס לאיומים הצבאיים עליה. באותה הזדמנות תוקן חוק היצוא הביטחוני, כך שיבטיח שמכירת נשק למדינות במזרח התיכון ייעשה תוך התחשבות בצורך להבטיח את היתרון האיכותי של ישראל.
ב־2012, על רקע האביב הערבי, יציאת הכוחות האמריקאים מעיראק והתגברות האיום האיראני, הועבר בקונגרס חוק נוסף שמטרתו הבטחת הסיוע לישראל. לא היה מדובר בהתחייבות אך ורק לסיוע צבאי, אלא גם לסיוע דיפלומטי. החוק קבע שהמדיניות האמריקאית היא שימור היתרון האיכותי של ישראל במזרח התיכון. החוק פחות התמקד בנשק שניתן או לא ניתן למכור למדינות ערב, ויותר בסיוע הישיר שארה"ב התחייבה להעביר לישראל בצורות שונות, החל ממכירת נשק, דרך הדרכות צבאיות וכלה בסיוע בפיתוח טכנולוגי.
ב־2014 עבר חוק השותפות האסטרטגית ארה"ב־ישראל. החוק תיקן את חוק היצוא הביטחוני, כך שלכל מכירת נשק למדינות במזרח התיכון תהיה חובה לצרף הערכה כיצד הדבר ישפיע על מאזן הכוחות האזורי ועל יכולותיה של ישראל להגיב לכך. כמו כן, על הממשל לזהות לאילו אמצעים חדשים תזדקק ישראל כתוצאה ממכירת הנשק למדינה אחרת.
לקראת סוף ה־QME?
עד כמה ידי הנשיא כבולות ל־QME בבואו לחתום על עסקאות במזרח התיכון? פרופ' גלבוע מסביר ש"יצוא נשק אמריקאי מחייב אישור של הקונגרס. בדיונים בוועדות חברי הקונגרס מבצעים ביקורת יסודית על פרטי העסקה ודורשים הסברים מפורטים על האופן שבו העסקה עומדת בעיקרון ה־QME. אחרת, העסקה לא תאושר".
לראיה, פרופ' גלבוע מזכיר את עסקת הנשק של ארה"ב עם איחוד האמירויות ב־2020, בסמוך להסכמי אברהם. "אז דובר על עסקת נשק בגובה של 23 מיליארד דולר שכללה מכירת 50 מטוסי F35 לאמירתים. היה דיון בקונגרס בשאלת ה־QME, והתקבלו ארבע החלטות שדרשו מהנשיא טראמפ לעמוד בכללים של QME. זאת למרות השותפות שלהם בהסכמי אברהם". הוא מוסיף ש"ההחלטות שהתקבלו היו דו־מפלגתיות". לכן, לדעתו, "טראמפ לא יוכל להתחמק מהשמירה של הקונגרס על ה־QME".
אבל אולי יש מעקף יצירתי? "ייתכן שאנחנו מתקרבים לרגע שבו הפיצוי לישראל לא יגיע בדמות נשק, אלא באמצעות הבטחה אמריקאית לסיוע צבאי במקרה הצורך, למשל הסכם הגנה", כך גלבוע. "אם זה יקרה, המשמעות תהיה נטישת ה־QME, ולמעשה לעשות בדיוק את מה שה־QME ביקש למנוע: מעורבות צבאית אמריקאית ישירה בעימותים של ישראל. עסקאות הנשק שטראמפ חותם עליהן מציבות סימן שאלה סביב היכולת לשמור על היתרון הצבאי האיכותי של ישראל באמצעות אספקת נשק. הכרסום ב־QME מחייב הערכה מחדש של האופן שבו ארה"ב ערבה לביטחונה ולקיומה של מדינת ישראל, וישראל צריכה לחשוב מחוץ לקופסה על הדרכים לקבל פיצוי".