אלאניס מוריסט מקבלת את פרס הג'ונו על אלבום השנה, 1996 / צילום: Reuters, Mike Blake
כש"גלולה קטנה ומשוננת" של אלאניס מוריסט יצא לאוויר העולם לפני 30 שנה, ב-13 ביוני 1995, אף אחד עוד לא דיבר על פגיעות נפשית או עייפות מנטלית. האלבום הזה הצליח לפגוע בול בנקודות שהפכו למהותיות בעשורים שיבואו אחריו. JaggedLittle Pill לא היה עוד סתם להיט, הוא היה רעידת אדמה.
● "מכונת מצב הרוח": נגד הזרם
● נשיא הרוקנ'רול: ג'ימי קרטר היה פטרון של מוזיקה ומינף אותה לטובת שינוי אמיתי
האלבום שכתבה ושרה ילדה בת 19 מכר יותר מ-33 מיליון עותקים, מספר שמציב אותו לצד אלבומי ענק כמו "נוורמיינד" של נירוונה, "החומה" של פינק פלויד או "Rumors" של פליטווד מק. הצעקה הלא מפולטרת של אלאניס הגיעה בטיימינג מושלם בין הציניות הזרוקה של תחילת הניינטיז לטרנד האופטימיזציה העצמית שיבוא. אייקון תרבות שהצליח לחבר בין התפכחות של דור לצרכים הרגשיים שלו. האזנה מחודשת לאלבום מנסה לשאול איך הוא הצליח לדייק רגשות של עשרות מיליונים, ואיך הוא התווה דרך לעשורים שבאו אחריו, והרבה יותר מרק מוזיקלית.
פגמים כסימן היכר
בניינטיז אלאניס הייתה כבר כוכבת בקנדה. היא הוציאה שני אלבומי פופ, הראשון הצליח מאוד אבל השני הרבה פחות, והלייבל שבו היתה חתומה החליט לוותר על שירותיה. היא עברה ללוס אנג'לס וחברת הפאבלישינג שלה הכירה לה את גלן באלארד, מכותבי הלהיט של מייקל ג'קסון "האיש במראה". באלארד נפל מהכסא כשהיא חשפה בפניו מחברת מלאה חומרים וגרסא מוקדמת לשיר Perfect. הגאונות שלו הייתה שהוא לא ניסה למחוק או לעדן את הפגמים לכאורה בשירים ובהגשה, אלא אימץ אותם והפך אותם לסימן היכר.
פיצ'ר בולט באלבום הוא האופן בו אלאניס מסיימת במעין התנשפות-השתנקות, כאילו צלחה מאמץ פיזי כבד, סגנון שירה שמזכיר במשהו את מייקל ג'קסון. אבל אם אצל ג'קסון זה היה חלק ממערך קולי מורכב ומדויק, אצל מוריסט זו מעין חניקה של מילים שקשה לעכל, או נשימה עמוקה להכיל את עוצמת המסר. זו הייתה עדות חיה ונושמת לכאב, לכעס, לבלבול ולתסכול שחוות צעירות בתקופה שבה עדיין לא היה להן את המילון הרגשי או הפסיכולוגי לבטא זאת. באלארד שחרר את מוריסט מחסמים ואפשר לה לשיר בטבעיות. זו הייתה גישה רדיקלית עבור אלבום פופ/רוק להמונים.
אפשר לראות ב-"Jagged Little Pill" המשך של הגראנג' ששלט בתחילת שנות ה-90. אלא שהגראנג' הציע תחושה של התפרקות רגשית גברית, מטושטשת, מהורהרת, וקולותיהם של קורט קוביין או כריס קורנל ביטאו כאב קיומי מעורפל; אלאניס ניסחה כאב דומה בחדות. הכאב שלה לא היה מופשט או מטאפורי; הוא היה אישי, ישיר ומפורש. ב-1995, שיח על פגיעות נפשית היה עדיין טאבו. דיכאון, חרדה וטראומה לרוב הוצנעו ונחשבו לכישלונות אישיים, לא למצבים שדורשים הכרה וטיפול. האלבום של מוריסט הפך את הכאב הפנימי לנגיש ולגיטימי.
ממשיכה את סיינפלד
שירים כמו "You Oughta Know" הפכו את זעם הפרידה למקור כוח ולא לחולשה, ואת האכזבה מקשר לצעד הכרחי בהתפתחות. "Perfect" חשף את הלחץ על א.נשים צעירים להיות "מושלם". הדיאלקטיקה של "Hand In My Pocket" הדגישה את הסתירות הפנימיות בנפש האדם ה"עצוב אך צוחק" בו זמנית. הנושאים הללו הדהדו אצל דור שלם שחווה את אותן תחושות ללא כלים לבטא אותן.
הלהיט הגדול של האלבום, Ironic, הצליח לתפוס גוון נוסף של מצב הרוח התרבותי של אמצע שנות ה-90: פסקול לשגרה של אכזבות מינוריות ואירועי "רק לי זה קורה" של אנשים פריבילגים. אם רוב האלבום שופך זעם ותסכול פנימי, "Ironic" הציע מבט ציני חיצוני על אבסורדיות החיים: גשם ביום החתונה, טיסה מיוחלת שהתרסקה. בעידן הרשתות החברתיות, השיר זכה לקיתונות של ביקורת ולעג מצד פדנטים שהתעקשו שאף אחת מהדוגמאות בשיר אינה "אירוניה" במובנה הטכני: גשם בחתונה? חוסר מזל, נסיעה חינם אחרי ששילמת? טיימינג גרוע. אבל מה שהטרחנים פספסו הוא שהאירוניה אינה בדוגמאות אלא בתחושה שבניגוד ל"הבטחות", העולם הוגן לעתים רחוקות בלבד. זו הייתה השתקפות מושלמת של נקודת מבט רווחת אז, שבאה לידי ביטוי גם ב"סיינפלד" או בדמותו של צ'נדלר בינג מ"חברים", דמויות שכל מהותן היא תצפיתנות יבשה, סרקזם והכרה בחוסר ההיגיון והאכזבות הקטנות של היומיום. אלאניס אולי עשתה שימוש שגוי במילה בעיני מרצים לספרות, אבל קלעה בול לווייב התרבותי השולט.
העובדה ש"Jagged Little Pill" נשמע כמו מסע רגשי שלם הופכת אותו למעין "מיקסטייפ" אידיאלי. בדור שגדל על הכנת קלטות אישיות הבינו וצרכו מוזיקה כחוויה עמוקה, אצורה בקפידה. זה לא רק אוסף שירים, אלא מתנה מנפש אחת לאחרת, נרטיב רגשי שלם שנועד לעורר תחושות ספציפיות, להעביר מסר, או לשמש כפסקול מושלם למצב רוח או תקופה בחיים. סדר השירים ב-JLP, המעברים ביניהם, והקשת הרגשית הכוללת היו בעלי חשיבות עליונה. כל רצועה זורמת לבאה, ובונה נרטיב מגובש של שברון לב, זעם, בלבול, אכזבה, ולבסוף, צורה אנושית ופרועה של חוסן וקבלה עצמית. ההפקה הלא מלוטשת הפכה אותו ליומן אודיו פרטי, ועבור דור שהיה רגיל לאצור בקפידה את הפסקולים הרגשיים שלו, JLP הרגיש כמו המיקסטייפ הגלובלי האולטימטיבי.
עימות חזיתי עם טראומה
כמובן שאלאניס לא היתה הזמרת הראשונה שכתבה בצורה חושפנית וכנה. רבות קדמו לה, מג'וני מיטשל ועד טורי איימוס. אך אם קודמותיה הציעו בדרך כלל מבט פנימי אל תוך הטראומה, מוריסט התעמתה עמה חזיתית. Right Through You הוא לא רק וידוי אישי, אלא כתב אישום חריף נגד דמויות כוחניות על ניצול והחפצה של נערה צעירה בתעשייה גברית; הוא חושף את הדינמיקה הפגומה והופך את ההכרה בה לצעקה גלובלית. אולי האירוניה האמיתית היא שדווקא באותו עשור דמויות כמו הארווי ויינשטיין היו בשיא כוחן, מבצעות מעשים חמורים, כשפגיעתם נותרת "סוד גלוי". כלומר העולם שר על ניצול והחפצה, בזמן שאלו מתרחשים במלוא המרץ מאחורי הקלעים.
מפתה לחשוב שאולי להיטים כאלה מסייעים לטעת רעיונות בתרבות ולתת ולידציה לרגשות קיימים, ואולי JLP הזרים כוח לזעם הנשי ובמידה מסוימת הכשיר את הקרקע לתנועות חברתיות שיבואו שנים אחר כך, כמו ME TOO.
האומץ של מוריסט לחשוף את הפנים הפחות יפות של הנפש האנושית, מבלי להתנצל או לייפות, היה נבואי. היא הכינה את הקרקע לתרבות שבה ביטוי רגשי, גם אם כאוטי או כואב, הוא לא רק מותר, אלא הכרחי לשמירה על רווחה נפשית. ואולי JLP חשוב לא בגלל שהוא "תפס רגע בזמן", אלא בגלל שהוא הדהד מראש הרבה מהרגעים שבאו אחריו. העולם היום הרבה יותר פתוח לדבר על טראומה, ניצול כוח ופתיחות רגשית כצעד ראשון לריפוי וצמיחה אישיים. בעולם כזה, JLP נותר תזכורת עוצמתית לכוח שיש בפגמים, בעצבים החשופים. לכן הוא לא רק שרד, הוא אולי חיוני מאי פעם.