גדודי עז א־דין אל־קסאם של חמאס / צילום: Shutterstock
הכותב הוא במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית
20 חודשים מאז מתקפת 7 באוקטובר, האיום הצבאי הנשקף לישראל מעזה עדיין כאן - דבר שהשתקף באסון בח'אן יונס, שבו נהרגו אתמול 7 חיילים. ארגון חמאס איבד חלק משמעותי מיכולותיו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", אך הוא רחוק מהכרעה ועדיין מסוגל להוות איום. לצד הישגים ישראליים מובהקים, חמאס מציג יכולת שיקום והתאוששות מהירה.
בצד החיובי ניתן למנות את חיסול שדרת ההנהגה בחמאס - יחיא ומוחמד סינוואר, איסמאעיל הנייה, סאלח אל־עארורי ומוחמד דף - שהיו עמודי התווך של הארגון. בעקבות זאת, נאלץ חמאס לעבור להנהגה מבוזרת, שמקשה מאוד על יכולתו לקבל החלטות ולבצע פעולות מורכבות. חיסול ראשי הארגון היווה גם מכה מורלית ותודעתית. חמאס עצמו מודה באובדן של אלפים מאנשיו, בעוד שהערכות ישראליות מצביעות על כ־20 אלף הרוגים ועוד פצועים רבים שיצאו מכשירות. מסגרות סדורות של גדודים וחטיבות כמעט ולא קיימות עוד, ורוב הלחימה כיום נעשית באמצעות חוליות קטנות.
מלאי הטילים והרקטות שבידי חמאס הצטמצם דרמטית, והאיום על אזורים נרחבים בארץ הידלדל. במקביל יכולת הייצור המקומי נפגעה ומנהרות ההברחה ממצרים נחסמו ברובן. ניתן לראות שבמשך חודשים ארוכים, חמאס נמנע כמעט לחלוטין משיגור רקטות. גם רשת המנהרות של חמאס בתוך הרצועה, וממנה לתוך ישראל, נפגעה. חלק מהמנהרות הושמדו לחלוטין, ובאזורים מסוימים התנועה ברשת התת־קרקעית מוגבלת מאוד.
גם הממשל האזרחי של חמאס ברצועה נפגע. חיסולים של בכירים אזרחיים, הרס של תשתיות אזרחיות, ירידה בהכנסות מהברחות וממסים - כל אלה הותירו את הארגון עם שליטה חלקית בלבד. במקומות מסוימים נצפתה התנגדות לחמאס ואי שביעות רצון פומבית, פרצו מדי פעם הפגנות, ומנגנוני השליטה התערערו. קיימות תופעות של ביזה, ובאחרונה ניכרה קריאת תיגר מפורשת באזור רפיח מצד מיליציות מקומיות.
ממשיך לשלוט ברצועה
עד כאן חצי הכוס המלאה, אך קיימת גם חצי כוס ריקה. ברצועת עזה עדיין קיים כוח לוחם משמעותי, שמוערך בעשרות אלפים. חמאס הצליח לגייס לשורותיו לוחמים חדשים ולהחליף חלק מההרוגים והפצועים, כאשר חלקם פועלים במתכונת של גרילה עירונית או מסתתרים במחנות הפליטים ובמנהרות. למרות הפגיעה בהנהגה הצבאית והאזרחית, חמאס מצליח לשמר גרעין שלטוני, לשלם משכורות, להפעיל חלק מהמנגנונים האזרחיים ולהפגין נוכחות ציבורית במקומות שצה"ל נסוג מהם.
גורמי ביטחון ישראליים העריכו לפני כחודשיים כי כ־75% מהמנהרות עדיין תקינות או ניתנות לשיקום. מנהרות אלה מאפשרות תנועה, מסתור, הברחות ואף החזקת חטופים. באשר לכמות הטילים והרקטות שבידי חמאס, אין ספק שהיא הצטמצמה באופן משמעותי - אך ייתכן שהארגון נמנע מירי לעבר ישראל כדי לשמר לפחות חלק מהתחמושת שבידיו להמשך הלחימה.
למרות השחיקה בכוחו של חמאס, הוא מנסה לפצות על כך בגמישות והסתגלות, באמצעות מפעלי תחמושת מאולתרים ברחבי הרצועה, מחזור של חומרי נפץ ישראליים ונפלים, ופיזור מטענים קטנים במבנים ובצירי ההתקדמות של חיילי צה"ל. הארגון עבר ממלחמה סדירה להתשה וטרור נקודתי, שמקשים על ישראל להגיע להכרעה.
עד כאן מאזן ההישגים והאתגרים שנותרו במישור הצבאי. אלא שהאתגר שמונח בפני ישראל מרצועת עזה, ומצד הפלסטינים בכלל, לא מסתכם בהיבט הצבאי. האידיאולוגיה הפלסטינית המושרשת שמסרבת להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, ושעדיין חולמת על שיבה של פלסטינים ליפו, רמלה וחיפה, היא זו שמייצרת את הלחימה וממנה נובעים ההיבטים הצבאיים. על כן, האיום הנשקף לישראל לא ייעלם גם אם חמאס ימוגר, כל עוד האידיאולוגיה הפלסטינית לא תשתנה. כל עוד זו נשארת על כנה, האיום רק ישנה צורה ובמקום חמאס יצוצו מסגרות אחרות עם אותה כוונה בדיוק.
האתגר של ישראל
אם כך, האתגר האסטרטגי של ישראל הוא למנוע מצב שהמלחמה בעזה תסתיים במתכונת של "סבב" - גם אם ברור שזה לא יהיה סבב שדומה לקודמיו. כל הסימנים מעידים שהחברה הפלסטינית לא עברה תהליך עמוק של שינוי ולא התנערה מהתפישה האידיאולוגית שהובילה ל־7 באוקטובר.
לישראל אסור לחזור למצב של 6 באוקטובר מבחינת המוטיבציה הפלסטינית. כל עוד הפלסטינים ממשיכים לקוות ולצפות ליום שבו יוכלו לחסל את ישראל, צבירת יכולות חדשות ומימוש הפוטנציאל שלהן הם רק עניין של זמן. תליית תקוות ב"חלופה שלטונית" פלסטינית, כל עוד האידיאולוגיה הפלסטינית לא עוברת שינוי יסודי, היא לא יותר מאשר הונאה עצמית.
במלים אחרות, 7 באוקטובר או אירועים דמויי 7 באוקטובר, עשויים עדיין להמתין לנו מעבר לפינה.