המשרוקית / צילום: אמיל סלמן - הארץ
שאלה שעולה ביציאה למלחמה היא: מה המטרה? כך גם כעת, משפתחנו במתקפה על איראן. ברור שהמטרה העליונה הינה הסרת האיום הקיומי שנשקף לישראל מהרפובליקה האסלאמית, אבל כיצד זה אמור להיעשות? חיסול תוכנית הגרעין? השמדת מערך הטילים? ואולי הפלת משטר האייתוללות?
● טראמפ יסיים את העבודה? מה עומד מאחורי ההתלבטות הבוערת בעולם
● מריחים את הסוף? מקורבים לחמינאי וטייקונים באיראן מחפשים מקלט במוסקבה
המטרה האחרונה ללא ספק קורצת לרבים. שר הביטחון ישראל כ"ץ מתבטא רבות בעניין, ובעקבות הפגיעה בביה"ח סורוקה בישר שהנחה להגביר את עוצמה הפגיעות לטובת "ערעור משטר האייתוללות". גם רה"מ בנימין נתניהו פונה לאזרחי איראן על בסיס קבוע, וראש האופוזיציה יאיר לפיד חזה ש"הממשל הזה ייפול, ויוחלף בידי אנשים שהרבה יותר טובים".
אבל זה מעלה שתי שאלות: האם המטרה הזו אכן ריאלית? ואם כן, האם זו באמת התוצאה הרצויה? ניסינו לענות על כך בכתבה הבאה.
האם חיסולים יספיקו?
כ"ץ ושרים אחרים הביעו תמיכה לא מסויגת בחיסול המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמינאי, ואפילו את בנו. גם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הדגיש שהאייתוללה לא מחוסל "בינתיים". אבל האם חיסולים כאלו יספיקו להפלת המשטר?
כדי לענות על כך, יש להכיר את המשטר הקיים. החוקה האיראנית שמה בראש הרפובליקה האסלאמית "מועצת מומחים". זו מונה 88 אנשי דת, ותפקידיה הם מינוי המנהיג העליון (ויורשו), פיקוח על פעילותו ובמקרה הצורך אף הדחתו. המועצה נבחרת על ידי אזרחי איראן בבחירות שנערכות כל שמונה שנים, כשהפעם האחרונה הייתה ב־2024.
בפועל, המועצה לא מעורבת בחיים הפוליטיים, ומי שמרכז את הכוח הוא המנהיג העליון, אייתוללה (דרגה לאנשי דת שיעים פרסים בכירים), שהבחירה בו היא לכל החיים (אלא אם הודח על ידי המועצה). הוא אחראי על קביעת מדיניות החוץ והפנים, משמש כמפקד הכוחות המזוינים, ממנה את מפקדי הצבא, משמרות המהפכה, כוח קודס ומפקדת החירום, את ראשי הרשות השופטת וגופי התקשורת, והוא היחידי שמוסמך להכריז מלחמה. ח'אמינאי מכהן בתפקיד מאז 1989.
אחריו בהיררכיה נמצא נשיא הרפובליקה, מאז 2024 מסעוד פזשכיאן. הוא אחראי על מינוי שרי הממשלה, תיאום פעילות הממשלה והחלטה על הצעות החוק הממשלתיות שיובאו בפני הפרלמנט האיראני, הוא המג'לס. זה, בתורו, מורכב מ־290 מחוקקים ואחראי על חקיקת חוקים, אישור מינויי שרים, תקציב ואמנות בינלאומיות. המג'לס מפוקח על ידי מועצת שומרי החוקה, הכוללת 12 משפטנים (מחציתם דתיים ומחציתם לא) ומתפקדת כמעין בית משפט חוקתי המוודא שחוקי המג'לס לא סותרים את החוקה או את חוקי השריעה. במקרה של מחלוקת בין שני הגופים, נכנס למשחק גוף שלישי: המועצה האיראנית להבטחת אינטרס המשטר. תפקידה הוא לייעץ למנהיג העליון וגם לפתור את המחלוקות בין המג'לס למועצת שומרי החוקה.
התסבוכת הזו חשובה כדי להבין שמדובר במשטר שביסס מערכת משוכללת וממוסדת, שלא קל להפיל: "אנשים טועים לחשוב שאיראן היא כמו צפון קוריאה או רוסיה, שאם נפיל את הראש אז הכל ייפול", אומר פרופ' אודי זומר, ראש מרכז ברק למנהיגות באוניברסיטת תל־אביב. "אבל איראן היא לא דיקטטורה אלא תיאוקרטיה, ואחת מאוד מורכבת, וככזו יש לה יסודות מוסדיים. חומייני היה מאוד מתוחכם פוליטית באופן שבו הוא בנה את המהפכה האסלאמית והחוקה האיראנית".
כך אומר לנו גם פרופ' מאיר ליטבק, ראש מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל־אביב: "ברור ששינוי משטרי לא יכול להסתכם רק בחיסול של ח'אמינאי או של אישים כאלה ואחרים. איראן היא מדינה גדולה והמשטר שלה עובד באופן מסודר, כך שהפלת המשטר תצטרך לכלול מנגנוני שלטון אלטרנטיביים".
איך מפילים משטר?
אז חיסולי בכירים לא יספיקו, ועדיין אנחנו מבקשים להבין כמה ריאלי להפיל את משטר האייתוללות. האם הפעולות הנוכחיות של ישראל מספיקות? "הרעיון שישראל יכולה להביא לשינוי משטר באיראן היא מחשבה לא ריאלית", אומר פרופ' ליטבק. "משטרים לא נופלים רק בגלל לחץ של כוחות חיצוניים, ולישראל ממילא אין מספיק כוח כזה כדי להפעיל על איראן".
על כך מוסיף ד"ר אהוד ערן, מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה: "ניתן להפיל משטר באמצעות כיבוש צבאי, פעולה חשאית (כמו ההפיכה באיראן ב־1953), תמיכה משמעותית בגורמי אופוזיציה (כמו הסיוע הגרמני ללנין במלחמת העולם הראשונה) ו/או לחצים כלכליים מסיביים. הידע שנצבר מראה, אם כן, שיהיה מאוד קשה להפיל משטר בפעולה צבאית שמוקדה הפצצות מן האוויר ומהלכי סייבר מוגבלים".
ובכל זאת, התמונות של מתנגדי המשטר שמברכים את ההפצצות הישראליות ושל תושבי טהרן הנמלטים על חייהם, מעלות תקווה להתסיס התנגדות פנימית שתביא בתורה למהפכה. האם התקווה ריאלית? כל המומחים שראיינו מצביעים על אותו קושי. "אין באמת אופוזיציה למשטר - לא בתוך איראן ולא בגלות", אומר ליטבק. "גם בעת האחרונה, כשצצו מחאות שונות ברחבי איראן, לרוב על רקע כלכלי, המשטר ידע לטפל בהן ביעילות, ולא נוצרה התארגנות מקיפה. הדברים, אם כן, לא מגיעים לכדי התארגנות אנטי־שלטונית רחבה - בוודאי לא כזאת שיכולה להיות משקל נגד למשטר".
"יכול להיות שהמשטר ייפול, זה קרה פעמיים במאה הקודמת", מסביר תא"ל (מיל') ד"ר דני אשר, היסטוריון צבאי ומזרחן. "אבל זה צריך לבוא מתוך העם האיראני, ואנחנו לא רואים נכון לעכשיו איזשהו כוח מאורגן כזה. אנחנו תמיד מצביעים על אנשים שהם נגד השלטון, אבל אנחנו לא יכולים להצביע על איזשהו גורם מספיק חזק". כך גם פרופ' בנימין מילר, מרצה ליחסים בינלאומיים וראש המרכז לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה: "האופוזיציה לא מלוכדת, מאורגנת או חמושה, ואף אין ניסיון לחמש אותה מול משטר שמיומן בדיכוי התנגדות בצורה אכזרית. נכון, ברובם האיראנים עוינים את המשטר, אבל הם אינם מאוגדים, לא בהכרח יש להם את אותן האידיאולוגיות, ובטח שלא במצב לכונן מהפכה". וגם ד"ר ערן: "אם יש חלופה אמיתית לשלטון, כמו אופוזיציה גדולה ומאורגנת, הסיכוי לחילופי משטר יותר גדול. ב־1979 הייתה באיראן אופוזיציה עם מנהיג ברור, וכרגע זה לא המצב".
ואולי אם נגביר את הלחץ, כך שאזרחי איראן ירגישו אותו אפילו יותר, כדי שיבינו כמה לא משתלם להישאר עם האייתוללות בראש? לא בטוח שזה ישתלם. "יש סימן שאלה גדול סביב אפקטיביות של מהלך כזה", מזהיר ליטבק. "אם כבר, יש סיכון לא מבוטל שיקרה דווקא האפקט ההפוך: ישראל עלולה להיתפס כגורם הרשע שמוכן לאמלל את העם האיראני - והציבור יתלכד סביב המשטר שנלחם בו. איראנים רבים, גם אם הם עוינים את משטר האייתוללות, הם פטריוטים עם רגשות לאומיים חזקים - ודבר כזה לא בהכרח יסייע לרתימת העם באיראן לטובת ישראל".
"המשטר האיראני ינסה עכשיו להביא להתכנסות סביב הדגל", מסביר מילר, שכן "יש גורם נוסף: הלאומיות. אם יש איום חיצוני הציבור מתלכד סביב השלטון גם אם חלק נכבד מהציבור עוין אותו, וזה עלול לקרות גם עם הציבור האיראני".
האמריקאים ינסו?
אז המומחים סבורים שלא נפיל את הרפובליקה האסלאמית באמצעות המשך ההפצצות מהאוויר. אז מה כן אפשר לעשות? כפי שהזכיר קודם ד"ר ערן, דרך להחליף משטר היא באמצעות כיבוש צבאי מלא. הדוגמאות המובהקות ביותר הן גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה, אז בעלות הברית הביאו לכניעתן המוחלטת, תפסו שליטה בשטח, וכיום מדובר בשתי דמוקרטיות ליברליות. האם ניתן לעשות את זה גם עם איראן?
"איראן היא ענקית, גם מרחבית וגם דמוגרפית, ולמעשה מבודדת גיאוגרפית", אומר ד"ר אשר. "היא יושבת ברובה על רמה שמבחינה צבאית יש רק מקרים בודדים ובהם אלכסנדר מוקדון וצבאו של מוחמד שהצליחו לכבוש אותה. כשמלחמת איראן־עיראק פרצה ב־1980, בישראל ההערכה הייתה שעיראק תוכל להשתלט על איראן תוך שבועות בודדים, כי היא הייתה יותר חזקה ומיומנת. בפועל, בגלל המכשול הגיאוגרפי, עיראק לא הצליחה, כלום לא השתנה ואיראן רק התחזקה עם הזמן".
אבל אולי יש מדינה אחת שכן יכולה להצליח במשימה: ארצות הברית. אנחנו מוצפים בידיעות על כך שהנשיא טראמפ שוקל ברצינות לרכוב על ההצלחה הישראלית ולשלוח לאיראן כוחות אמריקאיים כדי לבצע משימות גם הם. אבל האם הוא יסכים ללכת את כל הדרך ולנסות לכבוש את הרפובליקה? לפני זה, כמובן, רצוי להבין אם יש סיכוי להצטרפות מסוג כלשהו של ידידתנו הגדולה.
"להערכתי שינוי המשטר זה הדג הגדול באמצעותו נתניהו מנסה למשוך את טראמפ להצטרף", אומר פרופ' זומר. "טראמפ רוצה להצליח איפה שכל הנשיאים מאז קרטר נכשלו. אפילו בהסכם הגרעין של אובמה, מזכיר המדינה ג'ון קרי אמר שהרעיון הוא מעבר לעבר שינוי משטר. לכן עכשיו מנסים להראות שהקרקע רוחשת מתחת לרגלי המשטר האיראני, כדי לפתות את טראמפ להצטרף. אבל הסיפור נורא מסובך: בוושינגטון המושג 'שינוי משטר' הפך למוקצה מחמת מיאוס, בגלל שהאחרונים להגיד את זה היו הנאו־קונסרביטיבים, ששכנעו את בוש הבן לעשות את זה בעיראק של סדאם חוסיין וזה התברר כבכייה לדורות".
"יש שתי רמות ניתוח בעניין הזה", אומר ד"ר ערן. "הראשונה היא המחלוקות בתוך ממשל טראמפ: יש את הזרם הבדלני, שמבקש להתמקד בענייני פנים על חשבון סכסוכים בינלאומיים. גם טראמפ עצמו הבטיח במערכת הבחירות לסיים את 'המלחמות הלא נגמרות'. הזרם השני הוא מי שבכל זאת רואים באיראן איום על האינטרסים האמריקאיים באזור ומחויבים לביטחון ישראל. הרמה השנייה היא מה האמריקאים למדו מהמאמצים שלהם במזה"ת בשני העשורים הקודמים. לכן יכול להיות שהאיומים בשימוש בכוח, או אפילו השימוש בכוח אם יהיה, נועד רק להחזיר את איראן לשולחן המו"מ ולהגיע לתוצאה דיפלומטית. מצד שני, תהליך קבלת ההחלטות בממשל טראמפ הוא תזזיתי, אז קשה לתת תשובה סדורה".
והאם יש סיכוי לכניסה מלאה של האמריקאים לקלחת, במטרה מובהקת להביא להחלפת המשטר? "עם כל ההסתייגויות שהבאתי, לדעתי הם לא ילכו לכיוון של שינוי משטר", אומר ערן. "אולי אם הוא יחשוב שהמשטר הולך ליפול, אבל גם אז הסיכויים הם לא מאוד גבוהים. אני לא רואה אותם מכניסים מאות אלפי חיילים לאיראן לאורך זמן כמו שהיה בגרמניה או יפן". דברים ברוח דומה אומר גם פרופ' מילר: "אין שום סיכוי שבעולם שארה"ב תיכנס קרקעית. במקרה המקסימלי, היא תתערב בהפצצות מהאוויר במקומות בהם קשה לישראל להגיע, כמו הכור בפורדו".
היום שאחרי
אבל לפעמים החיים מפתיעים. "תמיד יש את הבלתי נודע", מזכיר מילר. גם רה"מ נתניהו נתן דוגמה שהכל פתוח: "איש לא צפה את הנפילה המהירה של ברית המועצות, מעטים צפו את הנפילה של משטר אסד". אבל זה עדיין משאיר שאלה אחת פתוחה: גם אם אפשר להפיל את משטר האייתוללות, וגם אם זה אכן יקרה, האם מה שיבוא אחריו בהכרח יהיה יותר טוב?
כאמור, גרמניה ויפן מהוות ראיה לכך שייתכן שחילופי המשטר האלו ייטיבו עם העולם, אבל יש דוגמאות שמראות תרחישים אחרים. מילר מזכיר איך הגענו עד הלום: "ב־1953 האמריקאים והבריטים, עם שת"פ של בכירים בצבא האיראני, הדיחו את רה"מ מוחמד מוסאדק שנבחר דמוקרטית, ובמקומו הביאו את השאה הפרסי. השלטון שלו היה דיקטטורי ובזבזני, עם משטרה חשאית דכאנית, וכל זה יצר התנגדות בקרב חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה. חלק מההתנגדות הזו הייתה אסלאמית - כי השאה ניסה לקדם זהות פרסית חילונית - אבל גם היו חוגים חילוניים שהתנגדו למשטר, בגלל הדיכוי הפוליטי והשחיתות. בין השאר עקב התמיכה החזקה של ארה"ב וישראל במשטר השאה, מספר חוגי אופוזיציה, גם אם בעיקר האופוזיציה האסלמיסטית, פיתחו רגשות אנטי־אמריקאיים ואנטי־ישראליים חזקים. עם זאת, רגשות אלו של האסלמיסטים נבעו במידה מכרעת גם בגלל סיבות תיאולוגיות של אסלאם רדיקלי אנטי־מערבי ואנטי־ישראלי. בכל מקרה ההתנגדות הרחבה למשטר השאה (של אסלמיסטים אבל גם של חילונים רבים) הביאה למהפכה של 1979 שכוננה את המשטר היום".
פרופ' מילר מביא כדוגמאות נוספות גם את הניסיון הישראלי ב־1982 (מלחמת לבנון הראשונה) לקדם שלטון נוח בלבנון, שתרם בסופו של דבר, גם אם בצד גורמים נוספים (ובראשם תמיכת איראן), לעליית חיזבאללה; וכן את המעורבות המערבית ב־2011 בשינוי המשטר בלוב של קדאפי, שהסתיימה בהפיכת לוב למדינה כושלת שמהווה שער של הגירת תושבי אפריקה לאירופה, ובכך תרמה לערעור היציבות הפוליטית ביבשת; וכן יש דוגמאות נוספות.
כמובן, הדוגמה שעולה אצל המומחים שוב ושוב היא הפלת משטרו של סדאם חוסיין בעיראק, שתרמה לעליית דאע"ש ולהתבססותן של מיליציות פרו־איראניות באזור. "ארה"ב כבשה את עיראק ב־2003, שחררה אותה מחוסיין והביאה דמוקרטיה - מה יצא מזה? איראן היתה המרוויחה הגדולה וכן הטרור האסלמיסטי הקיצוני", ממשיך מילר. "אותו דבר עם אפגניסטן". "הכישלונות של האמריקאים הביאו למלחמות אזרחים בעיראק ולוב, ובמידה מסוימת גם באפגניסטן", מחזק ד"ר ערן.
ודבר שרצוי לזכור בהקשר האיראני: "כשהאמריקאים כתבו או עזרו לגרמניה ויפן לכתוב את החוקה, הם אומנם התבססו על תקדימים אמריקאיים אבל גם על ההיסטוריה של המדינות האלו", אומר זומר. "בעיראק הם עשו את זה בלי קשר להיסטוריה העיראקית, כי אין שום נקודה בהיסטוריה של עיראק עם מוסדות דמוקרטיים יציבים, בניגוד לגרמניה שקדמה לעליית הנאצים. בנוסף, אני לא רואה מישהו בממשל האמריקאי הנוכחי שיחשוב על איראן במונחים של תוכנית מרשל, שהייתה קריטית להצלחת הפרויקט הגרמני. מדובר בניהול סיכונים שיהיה צריך לעשות באיראן, בעיקר בהתחשב שהמוסדות הקיימים שלה מאוד חזקים. יכול להיות שבגלל זה האמריקאים יעדיפו הפעם לשמור על הקליפה הקיימת ולהביא מישהו מהכוחות המקומיים".