אדולף היטלר בצילום של היינריך הופמן, 1933. אילץ את צווייג לברוח לאנגליה / צילום: Reuters, IMAGO/piemags via Reuters Connect
שטפן צווייג היה כנראה האוסטרי החי המפורסם ביותר בעולם לפני עלייתו של אדולף היטלר לשלטון. צווייג, שהיה בין הסופרים המתורגמים ביותר בשנות ה-20 וה-30, התמחה בנובלות של סיפורי אהבה חסרי סיכוי שכותרותיהם נשמעות כמו הנחיות לחקר מקרה פרוידיאני כמו "פחד" ו"בלבול", וביוגרפיות שמכניסות ספקולציות של פסיכואנליזה לסיפורי החיים של גיבורים מעוררי השראה ("דה מונטני", "בלזאק", "אמריגו").
● "חבר קרוב": איך משפיעה התרבות הקפיטליסטית על נפשו של האינדיבידואל?
● הטילים שיירטו את שבוע הספר יצרו נזקים כבדים להוצאות לאור, הנאבקות ממילא
בביוגרפיה שכתב בשנת 1934 על אראסמוס מרוטרדם, צווייג מציג את ההומניסט ההולנדי כאירופאי ללא גבולות, מתון בעידן של קנאים. אראסמוס, כותב צווייג, הוא "כוכב מבריק" שבעבר קראו אותו באופן נרחב, אך יצירותיו כיום "מונחות על מדפי הספריות כאבן שאין לה הופכין". הכותרת באנגלית "Erasmus of Rotterdam" מסתירה את מה שנרמז במקור הגרמני, והוא שצווייג ראה באראסמוס דוגמה לכישלון: "הניצחון והטרגדיה של אראסמוס מרוטרדם".
ב-1934 אילץ היטלר את צווייג לברוח לאנגליה. שש שנים לאחר מכן נסע עם אשתו השנייה, לוטה, לארה"ב, לאחר שנואשו מהרס אירופה וחששו כי בריטניה לא תחזיק מעמד, ולאחר מכן לברזיל. הם התאבדו שם ב-1942, זמן קצר לאחר שצווייג שלח למו"ל שלו את כתב היד של "העולם של אתמול", זיכרונותיו על חייו בווינה תחת שליטת בית הבסבורג, לפני 1914. ניצחונו של צווייג הוא בכך שתבע לעצמו מחדש את העיר שאהב ואיבד להיטלר. הטרגדיה שלו היא שהוא היה צריך לעשות זאת מלכתחילה.
הספר "בעתיד האתמול: חייו של שטפן צווייג", מאת רודיגר גורנר, הוא מבט אלגנטי וחומל על הניגודים, השאיפות והאסונות בתקופתו של צווייג. המסר שלו מהדהד בעוצמה גם בתקופתנו, שבה - כפי שרוברט ד. קפלן מציין בספרו "Waste Land", שפורסם השנה - התמוטטות המערכת הגלובלית בהובלת אמריקה דומה לגורלה של רפובליקת ויימאר.
נוסע במחלקה הראשונה
צווייג נולד בווינה בשנת 1881. הוריו, יצרן טקסטיל ובתו של בנקאי, היו יהודים מתבוללים. כילד במה שכינה "עולם של ביטחון", צווייג לא חש צורך להתנצר. הוא ראה את היהדות באופן דומה לזה שבו הקיסר שלו העדיף את נתיניו הרב-לשוניים - זרים אך מועילים, מרוחקים באופן מכובד, בהכרח א-פוליטיים. צווייג יכול היה להרשות לעצמו לכתוב שירה ונובלות; לבקר בפריז, בלונדון וברומא; ולטפח קשרים ארוטיים מורכבים בעוד שבני דורו העשירים פחות נאלצו להתפרנס בקושי כעוסקים עצמאיים. הוא נסע במחלקה הראשונה של החיים, מבלי להיות מודע לכך ש"הרגש הקוסמופוליטי החזק שלו", כפי שכינה זאת, הוא מותרות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, צווייג נדבק בחיידק הפטריוטי. הוא התנדב לצבא, נכשל במבדקים הגופניים והוצב בארכיון הצבאי. במאמר מ-1918 הוא הצהיר על "תבוסתנות". גורנר, בעקבות העדפתו של צווייג ל"רגעים מכריעים" בביוגרפיות, מזהה אמירה זו כהופעתה הראשונה של הפרסונה הציבורית של צווייג.
עוד רגעים מכריעים הגיעו לאחר מכן. האימפריה ההבסבורגית קרסה לאחר תבוסה, ובמקומה קמה מדינה אוסטרית קטומת ממדים. ב-1920 צווייג נישא לאהובתו מלפני המלחמה, פרידריקה פון וינטרניץ, אם לשתי בנות מנישואים קודמים. הוא העביר את משפחתו לווילה מפוארת בזלצבורג, אך נותר חסר מנוחה ומרוחק.
באותם רגעי הכרעה בסיפורת של צווייג, צצה טרגדיה גורלית שבה כוחות חברתיים בלתי נמנעים מסכלים את צווי התשוקה. "האותנטיות והמיידיות" של סיפורים אלה, כותב גורנר, מפתות אותנו לקרוא את כתביו של צווייג באופן אוטוביוגרפי. כך גם הדמיון של סיפוריו לביוגרפיות שלו, המנתחות את הצורך בגבורה ואת המרדף אחר האסון.
שני השלישים הנסתרים
ב"המאבק עם השד", סקירה ביוגרפית מ-1925 של חיי המשורר פרידריך הלדרלין, הסופר היינריך פון קלייסט והפילוסוף פרידריך ניטשה, צווייג הגדיר את השד כתסיסה פנימית המניעה "ישות שקטה אחרת לעבר הפרזה, אקסטזה, ביטוי עצמי והרס עצמי". הלדרלין, קלייסט וניטשה, לדברי צווייג, היו "שלוש דמויות דמוניות, היחידות בגרמניה שלא כרתו ברית עם החברה, עם האומה ועם תקופתן בהיסטוריה, ולכן הושמדו".
הדחף הקצבי והשליטה הפורמלית של הלדרלין; חוסר השקט הרגשי של פון קלייסט; והאידיאל של ניטשה לגבי החיים כאמנות - בכל אלה יש משהו מצווייג. לדברי אשתו, ניהול האפקטים הספרותיים היה הדבר העקבי היחיד בצווייג. הוא היה, כך אמרה לבעלה ב-1930, "סגור בכל הנוגע לפרסונה שלו". עבודתו הכתובה ייצגה "רק שליש" מאישיותו, היא ציינה, ו"אף אחד לא גילה את מהותה לצורך פרשנות של שני השלישים האחרים".
גורנר מזהה רמזים לאקסהיביציוניזם דמוני וביסקסואליות, וברשומת יומן מבטיחה מ-1912 נכתב כי "קלפי הפרברסיה הונחו על השולחן בגלוי יותר מאי פעם" עוד לפני פרידריקה, אך כשם שצווייג ערך סיפורי חיים מבולגנים של אחרים, כך גם נהג בחייו שלו.
שנות ה-20 היו ערפל של מלונות מפוארים, פגישות ספרותיות ומאמצים לשקם זהות אירופית. בעוד שיומנו של צווייג תיעד זמנים "קריטיים ומלחמתיים", הצהרותיו הפוליטיות מרמזות על נאיביות ופחד מסכסוך. כבר בשנת 1923, הוא הזהיר את הסופר הצרפתי רומן רולן כי גרמניה היא "חממה למלחמות" ו"כר לאידאולוגיה של טמטום פוליטי". מאחר ששאף לבנות בריתות על-לאומיות נגד הפשיזם, הוא המעיט בחשיבותה של הצלחת הנאצים בבחירות 1930 כ"מרד שהוא אולי לא נבון, אך באופן עקרוני הוא טבעי ובהחלט מבורך, של הצעירים נגד הפוליטיקה הגבוהה". במכתב פומבי, האשים בן חסותו קלאוס מאן את "אהדתו המשמחת בדרך כלל לכל דבר צעיר" כהכחשת המציאות.
רומן ובנות גסות רוח
ב-1931, כותב גורנר, צווייג כבר היה ב"מצב של משבר". ללא קשר לעליית הפשיזם, מלאו לו 50 באותה שנה. הוא התגעגע לנעוריו, והרגיזו אותו "גסות הרוח והחוצפה" של בנותיו החורגות, שהיו כעת בשנות ה-20 לחייהן. אשתו כינתה אותו "לא גברי" והתלוננה על "הסתירות הפנימיות" שלו. צווייג פצח ברומן עם מזכירתו הצעירה, לוטה אלטמן. חייו נעשו דומים יותר ויותר לרומן של צווייג, שעשוי להיקרא "אידיאלים", או אולי "יהירות".
"אל תרמה את עצמך", אמר יוזף רות לצווייג לאחר שהיטלר עלה לשלטון ב-1933. "הגיהנום הוא השולט". רות היה הקוטב הנגדי הספרותי של צווייג. רות, שנולד למשפחה ענייה במה שהוא אוקראינה של ימינו, בקצה הלא נכון של האימפריה, שירת בצבא ולאחר מכן נסע במחלקה הזולה ברכבות באירופה. הוא ראה את האסון קרב ובא, והייתה לו ראיית הנולד לשתות לשוכרה עד מוות ב-1939. "יום אחד מצפונך לא יוכל עוד לסבול זאת, ותנסה לברוח מחוסר האונים שלך", ניבא רות בשנת 1936. צווייג שם קץ לחייו 6 שנים לאחר מכן.
המוטיב לחיי צווייג עשוי להיות השורות מתוך "הנרי הרביעי, חלק 2" שבהן הוא השתמש כמוטו לביוגרפיה על מארי אנטואנט: "יש היסטוריה בחיי כל בני האדם / להבין את טבעם של הזמנים המנוחים". גורנר מנתח את תקופתו הטרגית של צווייג בתבונה של ראייה היסטורית לאחור, ומחלץ את ניצחון האמנות מתוך צללי מותה.