רחובות טהרן. משמרות המהפכה נעלמו? / צילום: Reuters, Morteza Nikoubazl
הפסקת האש שהגיעה אחרי 12 ימי לחימה בין ישראל לאיראן השאירה שאלה גדולה מרחפת באוויר: האם ייתכן שהמשטר האיראני, ששרד אינספור סנקציות, הפגנות ולחצים, נמצא כעת באמת על סף קריסה?
בשבועות האחרונים, איראן מצאה את עצמה באחת מנקודות השפל הקשות בתולדותיה. המתקפה הישראלית חשפה לא רק את הפגיעות המבצעית של המשטר, אלא גם את הקושי שלו לשמר שליטה פנימית.
בני סבטי, חוקר איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי, מסביר שבעוד הרחובות בטהרן שקטים - הרשתות החברתיות גועשות. האם באמת יש סימנים לכך שהמשטר באמת יקרוס בקרוב? על כך הוא משיב כי "הציבור האיראני מאוד טוטאלי. אין אצלו פתרונות של אמצע - מבחינת רבים שם, או שמשנים את המשטר לגמרי או שלא קורה כלום. הם רואים שחור או לבן וזו לא צורה נכונה להסתכל על הדברים. בסוף המשטר כן חווה פגיעה קשה - ורואים את זה בנוכחות הדלילה של משמרות המהפכה ומשטרת הצניעות ברחובות הערים".
"האם הציבור יתקומם ויפיל את המשטר? אני חושב שכן, אבל זה לא חייב לקרות עכשיו", אומר סבטי. "יכול להיות שלא נראה את זה מיד, אבל זה שהמשטר לא ברחובות, זה שאין להם תקציבים וכלי רכב - זה בהחלט יכול לתת לציבור את הדחיפה לפעול. כשהם רואים שלמשמרות המהפכה אין את הכוח שחשבו שהיה לה, אז ודאי שזה מחלחל וישפיע".
ד''ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה, מסכימה ואומרת שהיא רואה "הרבה יותר התארגנויות של מתנגדי משטר לקראת מחאה נרחבת, שאולי הפעם תוביל לשינוי משטר. במהלך המלחמה הייתה בעיה בגלל ההפצצות וההישרדות האישית, עכשיו הבעיה העיקרית היא פריסת כוחות הביטחון ברחובות".
כעס משני צדי המפה
לדברי סבטי, המלחמה הביאה לתחושות כעס עמוקות בקרב הציבור, כולל של תומכי משטר. "הם כועסים כי הבטיחו להם שלא תהיה מלחמה, ובסוף הגיעה מלחמה. הם אומרים לא רק שהכלכלה דפוקה, שהמחירים גבוהים, שיש רצח ברחובות, שנשים מופלות לרעה - עכשיו גם הבאתם מלחמה שבה לא הצלחתם כמעט בכלום? זה מה שאתם שווים בשבילנו?".
גם הקבוצות השמרניות, ה"בייס" של המשטר, לא חוסכים בביקורת. "השמרנים הקיצוניים אומרים 'רגע, אמרתם שנשמיד את ישראל, מה קרה פה? למה יש הפסקת אש?' הם כועסים על המשטר על ההתקפלות. המשטר חוטף מכל הכיוונים וזה משפיע על היכולת שלו להשליט אימה על הציבור", אומר סבטי.
ד"ר עילם גינדין מסכימה ואומרת שביום שאחרי הפסקת האש המילה הנפוצה ביותר ברחוב הייתה בגידה. "הרגישו שהמערב בגד. לא הבינו איך ביבי בגד ככה אחרי שהעם האיראני כל כך תלה בו תקוות והעריץ אותו. מצד שני הם כנראה הבינו שאף אחד לא יעשה את העבודה בשבילם". סבטי אפילו מעט יותר חריף ואומר כי "התחושה שעולה מהציבור היא של השפלה, מבוכה, בושה. הם מתארים איך איראן טענה שהיא מעצמה אבל לא הצליחה לעשות דבר כדי למנוע את המתקפה".
אחרי הפסקת האש, המשטר פרסם הודעות ניצחון והוציא אנשים לרחובות ששרו שירי הודיה למנהיג העליון. "למעשה, זה שאיראן שרדה את זה - זה באמת סוג של ניצחון", אומרת עילם גינדין, "אך למרות הנרטיב של הניצחון הם מושפלים ומוחלשים ויודעים את זה". גם הציבור, אומר סבטי, לא קונה את זה. "לא מאמינים שם לשום מילה של המשטר. לכן יותר מ־70% מהאיראנים צורכים ערוצי טלוויזיה של גולים ולא של המשטר - הכל תעמולה וכולם יודעים את זה".
השפעות המלחמה ניכרו גם מעבר לערים הגדולות והאזורים שהופצצו. "המלחמה פגעה קשות בשרשראות האספקה במדינה והיה מחסור בשמן, קמח ועוד הרבה מאוד מצרכים. במילים אחרות, כל הציבור הרגיש את זה וכעס על המשטר", מסביר סבטי. "לכן יש התעוררות של הלאומיות האיראנית, אבל לאומיות שהיא לא דתית. והם כועסים על ההנהגה שגרמה להשפלה".
"יש התרופפות בשליטה"
למרות שהובס במלחמה, המשטר האיראני עדיין קיים. "לכן אמרתי כבר מההתחלה שצריך יותר זמן למהלך הצבאי", אומר סבטי. "בימים האחרונים ללחימה כבר ראינו דיווחים על עריקת אנשי משמרות המהפכה, הייתה התרופפות בשליטת המשטר בשטח. ובדיוק אז, בגלל לחץ של הממשל האמריקאי והקהילה הבינלאומית, עצרנו. זו החלטה שעלולה להתברר כטעות גדולה. אם כי לדעתי במוקדם או במאוחר - המשטר ייפול".
גם עילם גינדין משתדלת לשמור על אופטימיות. "אני כן מאוכזבת מהאופוזיציה האיראנית, שחלק גדול ממנה בחר להתאחד סביב הדגל של הרפובליקה האסלאמית נגד הפולש הישראלי, אבל מצד שני אני רואה תסיסה - גם ברשתות וגם כשאני מדברת עם אנשים".
הדינמיקה באיראן מזכירה מצבים שקדמו להתקוממויות במדינות סמוכות: צירוף של מחנק כלכלי, פגיעה ביוקרה לאומית וסדקים במנגנוני השליטה. כעת, נותר לאזרחיה לנצל את שעת הכושר.