מערכת ההגנה האווירית SPYDER בתצורת All in One / צילום: רפאל
בתום תהליך של שנתיים, בחר משרד ההגנה הרומני במערכת ההגנה האווירית ספיידר של רפאל במסגרת מכרז ענק, בסך כ־1.9 מיליארד אירו (כ־2.2 מיליארד דולר). השלב האחרון שנותר הוא החתימה עצמה, כאשר בסופה המכירה הזו תירשם כשנייה בגובהה אי פעם בתעשיות הביטחוניות הישראליות, לאחר מכירת חץ 3 ב־2023 לגרמניה תמורת כ־3.5 מיליארד דולר.
● רגע אחרי הפסקת האש, איראן יוצאת לעסקת ענק. על הפרק: מטוסי קרב חדשים
● המל"ט שחשף ידידה ותיקה של ישראל להאשמות איראניות
● עלות היירוטים האמריקאים במלחמה: כמעט מיליארד דולר
המערכת הביאה מכירות רבות לרפאל, על אף שהיא לא חלק אינטגרלי ממערך ההגנה הרב־שכבתי של ישראל. "זו עסקה משמעותית מאוד", אומר לגלובס בכיר במערכת הביטחון. "כל מערכת כזו שמותירה בצה"ל יכולות מתקדמות ממנה ועדיין מוכרים אותה לחו"ל, היא מעולה למשק".
מדינות אירופה רוצות מערך הגנה רב־שכבתי
על פי פרסומים זרים, כעשר מדינות בעולם כבר מפעילות את מערכת ספיידר. הראשונה מבין חברות נאט"ו שרכשה אותה הייתה צ'כיה, במזרח התיכון מפעילה אותה איחוד האמירויות, בצפון אפריקה מרוקו, גיאורגיה בקווקז, ובמזרח הרחוק - הפיליפינים, וייטנאם וסינגפור.
המערכת מספקת מענה בטווחים שונים ואל מול מגוון איומים אוויריים, לרבות מל"טים, מטוסים, מסוקים וטילים בליסטיים לטווחים קצרים. היירוט מתבצע באמצעות שתי משפחות מיירטים מתוצרת רפאל - פיתון (PYTHON) ודרבי (DERBY). הרומנים בחרו לרכוש את ספיידר עבור מענה לטווחים קצרים וקצרים במיוחד עם טילי פיתון 5 המתקדמים, בעלי טווח של כ־20 ק"מ.
במסגרת ההליך רפאל גברה, בין השאר, על החברה הקוריאנית LIG NEX1 שהודחה עוד בשנה שעברה, בשל בעיות במסמכי המכרז; על MBDA האירופית שהמטה שלה יושב בפריז והציעה את מיסטרל 3; ועל דיהל הגרמנית שהעמידה על הפרק את מערכת IRIS.
כיום, בצל האיום הרוסי והמלחמה באוקראינה שמתחוללת יותר משלוש שנים, כל מדינות אירופה מנסות ליצור מערך הגנה רב־שכבתי. ספיידר מסקרנת אותן ומתאפשר למכור אותה משום שהיא טובה מאוד, וההגנה האווירית הישראלית לא בנויה עליה. בהיבט היכולות, היא דומה למדי לכיפת ברזל ב־2010, משום שהמערכת לא עברה עדכוני חומרה רבים. הפערים המשמעותיים בין השתיים טמונים במיירטים ובמערכות השליטה ובקרה.
במהלך מלחמת חרבות ברזל, משרד הביטחון וצה"ל מצאו לספיידר שימוש במסגרת הגברת היתירות בהגנה האווירית. כך, למשל, הבינו כי ישנם טילי פיתון 4 בחיל האוויר שאינם כשירים כי צברו שעות טיסה רבות - והמחברים בין הטיל לבין הכנף נחלשו. על כן, לקחו את אותם הטילים שממילא לא תכננו להשתמש בהם לטובת הפצצות, ושמו אותם במשגרי ספיידר שנפרסו בארץ. אותן המערכות הועילו במיוחד מול כטב"מים.
מערכות ההגנה מארה"ב מאבדות רלוונטיות
כהפקת לקחים משדה המערכה המודרני, הרומנים מעוניינים כי ספיידר תחליף את מערכות "הוק" מתוצרת ריית'און האמריקאית, שבעבר היוו חלק ממערך ההגנה הישראלי.
תא"ל (מיל') רן כוכב, מפקד מערך ההגנה האווירית ודובר צה"ל לשעבר, מסביר כי ישנו הבדל בין איום טק"ק (טילי קרקע־קרקע) לבין איום של מטרות נושמות אוויר. "המטרות נושמות האוויר מתמרנות, והן כוללות מטוסי קרב, טילי שיוט ומל"טים למיניהם. מטרות אלו איטיות (יחסית לטק"ק) עבור מערכות להגנה אקטיבית מפני טילים ורקטות, ונדרשת כנגדן מערכת טק"א (טילי קרקע־אוויר)".
בשל כך, מסביר כוכב, "הצורך בעידן הנוכחי למערכות טק"א אמריקאיות, כדוגמת פטריוט והוק, הולך ופוחת - וזה מביא את מערכות הטק"א הישראליות לעמדה מבצעית, מקצועית ומסחרית טובה".

יתרון נוסף של הספיידר על מערכות כדוגמת חץ 3 שנמכרה לגרמניה, או קלע דוד שנמכרה לפינלנד תמורת 317 מיליון דולר (כ־373 מיליון אירו) קשורה לארה"ב, ולהיעדר התלות בה. חץ 3 וקלע דוד הן תוצרים של שיתופי פעולה ישראליים־אמריקאיים, ועל כן נדרשים אישורי וושינגטון על כל מכירה שלהן. אלו תהליכים ממושכים וסבוכים למדי, משום שאת האישור הסופי צריך לתת נשיא ארה"ב בעצמו.
במקרים לא מעטים, בוושינגטון לא שמחים מעסקאות שכאלו, שהרי יש מערכות מקבילות בשוק שהן 100% אמריקאיות. במקרה של מכירת חץ 3 לגרמניה, היה קשה לאמריקאים לאשר זאת בשל תפיסתם את מערכת THAAD כמתחרה של המערכת הישראלית להגנה מטילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה. אולם, המערכת מתוצרת לוקהיד מרטין שהאמריקאים מפעילים בעצמם בשטח ישראל היא מקבילה יותר לחץ 2 שמיועד לטילים בליסטיים בתוך האטמוספירה, מאשר לחץ 3.
בשורה התחתונה, לרפאל אמנם יש קשר לשוק האמריקאי בזכות פעילותה שם, אבל ספיידר היא מערכת על טהרת ישראל, מן הבסיס של המתכות, דרך הידע, ועד התוכנה והחומרה.
חברה ישראלית שתיהנה במידה מה מהעסקה היא התעשייה האווירית, שהחברה הבת שלה אלתא מספקת לספיידר את המכ"ם EL/M 2106, שמסוגל לעקוב אחרי עד 500 מטרות בעת ובעונה אחת, לפעול 360 מעלות בכל מזג אוויר, ולגלות מטוסי קרב בטווח 110-70 ק"מ, מסוקים בטווח כ־40 ק"מ, וכטב"מים בטווח כ־60-40 ק"מ.
היעד הבא: "עסקת חבילה" ביטחונית עם יוון
היעד הבא שאליו עשויה מערכת ספיידר להימכר היא יוון, שבוחנת רכש של מערך הגנה רב־שכבתי בהשקעה של כ־2 מיליארד דולר. באתונה מעוניינים לקנות מאותה המדינה את כלל השכבות, ועל כן לצד ספיידר עומדת גם ברק MX. המערכת הזו תומכת במכ"מים ומשגרים שונים לכיסוי נגד מטוסי קרב, מסוקים, מל"טים, טילי שיוט, טילי קרקע־אוויר וטילי קרקע־קרקע.
ברק MX מבוססת על מרכז שליטה מוכח מבצעית, המאפשר שילוב של טילים מיירטים נוספים: המיירט ברק MRAD לטווח קצר משוגר אנכית במהירות גבוהה, מותאם לטיפול באיומים בטווח של עד 35 ק"מ וכולל ראש ביות מכ"מי עם מנוע פולס אחד בלבד; המיירט ברק LRAD לטווח בינוני משוגר אנכית במהירות גבוהה, מותאם לטיפול באיומים בטווח של עד 70 ק"מ וכולל ראש ביות מכ"מי עם מנוע דו־פולסי; וכן המיירט ברק ER לטווח ארוך משוגר אנכית וכולל מנוע מאיץ, מנוע רקטי דו-פולסי וראש ביות מכ"מי מתקדם. הגדלת טווח היירוט של ברק ER מתבצעת באמצעות הוספת מאיץ רקטי והתאמת יכולות התקשורת והמכ"ם לטווח 150 ק"מ. את כלל המנועים למיירטים השונים מייצרת החברה הממשלתית תומר, שנחשבת למקור ידע לאומי בתחום.
בניגוד לספיידר שהשימוש בה לטובת ההגנה האווירית הישראלית הסתכם בתגבור בנקודות עיוורון, ברק היא ממש חלק אינטגרלי גם בארץ. מערכת ברק מגן עם המיירט LRAD מוצבת בכל ספינות סער 6, ונתנה מענה חשוב מכיוון הים במהלך מבצע עם כלביא. לצד זאת, גם חיל האוויר הישראלי הפעיל מערכות ברק לטובת יירוט איומים מאיראן.
"למערכות הישראליות הוכחה מבצעית חריגה בכל קנה מידה, במלחמה כולה ובמבצע 'עם כלביא' במיוחד", מסכם תא"ל (מיל') כוכב. "זה נובע מהידע והמקצועיות הנצברים בתעשיות הביטחוניות הישראליות ובעיקר מהניסיון בהפעלה המבצעית האחרונה של ברק וחץ מבית התעשייה האווירית".