צילום: מאור מויאל
בעיני רבים, עיצוב בית מגורים הוא עניין טכני בעיקרו - חלוקת חללים, בחירת חומרים, תכנון קירות וחלונות וכל אותם פרטים קטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה. אלא שמעצבת הפנים נעמי גולדהמר טוענת ש"עיצוב הוא בכלל דבר רגשי, הוא מדבר על התחושה שיש לנו בחלל, על האנרגיות שהוא מכניס, שייתן ביטחון אבל גם ירגיע. זה מאוד עמוק ואפילו פסיכולוגי ואני לא מתיימרת, כי זה לא מדע מדויק, אבל אני מרגישה את התגובות וההתייחסות הרגשית של הלקוחות. לבית יש משמעות מאוד עמוקה, מגלים את זה תוך כדי עבודה כשמבינים ש'ביתי הוא מבצרי' זה דבר ממש נכון. בית הוא כמו תחנת עגינה של iRobot, אתה נכנס, נטען וממשיך הלאה. אני מנסה להיכנס לראש של האנשים, לפצח את התחושות שהעיצוב מעורר, למפות ולהבין, כי לפעמים זה יותר מורכב".
הפן הרגשי בא לידי ביטוי כשנתבקשה לעצב מחדש את בית האבן של השכנים ממחוזות ילדותה במושב, בית שהכירה בצעירותה לפני ולפנים "של הזוג היפה של המושב", לדבריה. מדובר בזוג מעצבים בוגרי בצלאל שהיו מוכשרים במיוחד, ועדיין חרותה בזיכרונה עובדה פשוטה, שכל דבר שבו נגעו היה "מיוחד, אחר ולא קונבנציונלי". בית האבן נבנה לפני כ־ 35 שנה וככל שחלפו ימיו נדרשו תוספות בנייה, אלא שהמגרש היה רצוף בגושי סלע לא ישרים והחיבורים לא היו מהודקים כהלכה כמקשה אחת, ובחלוף השנים אף נוצרו ביניהם הפרשי גבהים. בהמשך הושכר הבית עד שאחד הבנים החליט לשוב אליו עם משפחתו הצעירה, מה שדרש שיפוץ והתאמה מחודשת לצרכים העדכניים.
מה ביקשו ממך?
"מצד אחד דרישות פונקציונליות - להתאים את הבית למגורים של משפחה עם ארבעה ילדים [בבית המקורי גרו זוג ושני ילדים, א"ג], לטפל בכל המפלסים ולעשות חלוקה הגיונית מחודשת. החלק המורכב נוגע לכך שזה בית ההורים והוא מדהים, והלקוחות רצו לשמור על מה שהיה אבל מצד שני לא רצו לחיות בתוך אנדרטה אלא להפוך אותו לשלהם. זה תפר עדין שדורש איזון רגשי, לא לדחוק את העבר, אלא לשמר אותו אבל גם לקבל תחושת שייכות לבית בלי להרגיש שחיים בבית של ההורים". גולדהמר מספרת על מגוון אלמנטים מיוחדים בבית שהיו ראויים לשימור: "זה האיזון העדין, לא למחוק אלא להתחשב, ובבית היו הרבה דברים שהיה שווה לשמור עליהם מבחינה רגשית ועיצובית. מפלס הכניסה, למשל, שהוא הקומה העליונה בבית, היה מרוצף אריחים אדמדמים שלא עושים עוד כאלה, וכשפתחנו מרפסת והסבנו אותה לפינת אוכל שהצטרפה לחלל, התעקשנו ומצאנו את אותה אבן. ריצפנו את התוספת וליטשנו לעומק כדי שייווצר מראה אחיד. בנוסף היו הבדלי גובה במרפסת ואת החגורות אי אפשר היה להגביה, לכן חשפנו את הבטון וזה הפך למוטיב עיצובי".
אחד הדברים שנשארו היא דלת הכניסה המקורית, דלת פסים מסרגלי עץ שההורים עיצבו ועשו לבד. במפלס הכניסה נמצאים החללים הציבוריים ויחידת הורים ויש בו שתי דלתות נוספות. "בהתחלה רציתי דלתות מפירוק משוק הפשפשים וזה לא יצא לפועל, אבל כן פתחנו מפתח גבוה יותר מהסטנדרט ועשינו דלתות עץ במראה של פעם". המטבח נשאר במקומו ועבר שיפוץ מאפס, כולל תוספת מרפסת שירות. חלון אחד הוגבה ובקיר אחר נפער חלון נוסף, כדי להקל על הוצאה והכנסה של מגשים, כי המשפחה אוהבת לארח. הסלון נשאר במקומו ובפינת האוכל הצמודה ניצב שולחן עץ גדול. "הבעלים אוהב לעבוד עם הידיים. הוא לקח עץ שנפל בחצר באיזו סופה והפך אותו לשולחן וספסל". במטבח, בסלון וביחידת ההורים, הותירו על כנן קורות עץ גושני מסיביות שהיו בתקרה או השתלשלו ממנה בשרשרת - אלמנט שמייצר אווירה כפרית. אחת הקורות ביחידת ההורים
ממוקמת מעל ראש המיטה ומשמשת כמדף. המקלחת במפלס הכניסה צומצמה לשירותי
אורחים ויתרתה סופחה לחדר ארונות להורים. כל החלונות הוחלפו לפרופיל בלגי והם צופים אל הירוק של הגינה והסביבה ומכניסים המון אור טבעי.
אלמנט ייחודי נוסף שנשמר בחדר הרחצה של ההורים היא אמבטיה בנויה, שהייתה מחופה באבני פסיפס לבנות וקטנות ושני חלונות עצומים שפונים לנוף. "אני זוכרת את זה כ-וואו", היא משחזרת. "בשיפוץ השארנו את האמבטיה ופתחנו מדרגה ובמקום פסיפס
חיפינו הכול ב'טדלק' - טיח מרוקאי. בעיניי זה הדבר הכי יפה בעולם, ובמקרה זה הגיע
מהלקוחות ונפל מבחינתי כמו פרי בשל. התוצאה נהדרת, גם ברצפה ובקירות וגם בשירותי האורחים, כי הוא מאפשר שמירה על קווים מעוגלים רכים".
מבחינה תכנונית הייעוד של כל קומה השתנה, ולדברי גולדהמר: "הפונקציונליות של הבית השתנתה. פעם הילדים גרו למעלה ועכשיו למטה. בבית הישן היו מדרגות ספירליות לא בטיחותיות והחלפנו אותן בגרם רחב ונוח. במפלס התחתון היה צריך למצוא מקום לארבעה חדרי שינה ולשני חדרי רחצה. באותה קומה הייתה גם יחידת אירוח עם גישה מבחוץ, שגם בה יש חדר רחצה ושם אפילו עשינו הכנה למטבחון מתוך מחשבה קדימה".
באותו מפלס כאמור, הוטלאו תוספות הבנייה עם השנים ונוצרו הבדלי גבהים שעליהם היה צריך לגשר. "בחלק מהמקרים הגבהנו בריצוף, באחרים הנמכנו במדרגות כדי להתגבר על הפערים".
הפרויקט ארך יותר זמן מהרגיל?
"לא ממש. לכל תכנון יש את הדגשים שלו וזה היה דווקא תכנון מאוד כיפי. אני אוהבת את השלב הזה, זה כמו חידת היגיון או לגו פנימי, מנסים למשוך את השמיכה לכל הכיוונים וצריך לנסות את כל הפונקציות עד שמסתדר. זה מעניין ולא שגרתי. השיפוץ עצמו לקח זמן כי היו המון בעיות של רטיבות ועם זאת לא נגענו במעטפת והחוץ נראה אותו דבר, למעט שינויים מינוריים כמו החלונות במטבח. חוץ מזה מדובר בבית מאוד יפה וגדול, כ-300 מטרים רבועים, והרבה אנשים חולמים על בית מאבן". ואכן התוצר הסופי נעים לעין, הבית בהיר בגוונים ניטרליים, רוב הריהוט עשוי מחומרים טבעיים כמו עץ לצד פריטי קש וחבל.
בהיבט הרגשי התוצאה משביעת רצון?
"מאוד. הם מרגישים שנתנו מקום למה שהבית היה פעם ושימרו את מה שצריך לשמר. הם היו מאוד מעורבים בתהליך ואני מאוד מאמינה בזה ותמיד מנסה לעבוד ככה. אני בתחום כבר 30 שנה, רוב העבודות הן במגזר הפרטי ולא היו לי הרבה לקוחות שאמרו לי 'תעשי מה שאת רוצה'. רק כשאני מרגישה שאין ברירה אני מסכימה אבל לרוב אני בעד שלקוח יהיה מעורב ושותף בהחלטות, כי עיצוב זה רגשי - זה לא מתמטיקה. מה שלי עושה נעים לא בהכרח עושה לאחרים וגם מה שיפה בעיניי לא תמיד מתאים למגורים. אני אוהבת שעוברים לבית ושומרים על ההיסטוריה ואני מגששת כדי להתאים את הבית למי שגר בו, זה כמו בגד תפור ולא קו ייצור. בתים לא צריכים להיות דומים ולא מעניין אותי אופנתי או לא אופנתי, אני רוצה שיאהבו את הבית ושהתוצאה תשמח אותם כל פעם מחדש. בסוף אני נותנת שירות והבית צריך לשקף את מי שגר בו, לייצג אותו הכי נכון ולהיות פונקציונלי עבורו".
החיבור לעולמות הרגש אולי קשור לכך שגולדהמר התחילה בכלל בלימודי תואר ראשון במנהל עסקים וסוציולוגיה, וכשהלכה בעקבות חלום העיצוב וביטלה לימודי תואר שני, אני תוהה אם משהו מהסוציולוגיה נשאר בה, והיא עונה: "אני 'אובר' אמפטית, זה דבר ידוע, אני תמיד רואה את הצד האחר. לפעמים זה קצת בעיה אבל לפעמים יש לזה יתרונות. בהיבט של עיצוב ורגש התפקיד שלי הוא לעשות את הדבר הנכון, אני כלי להוציא לפועל רצונות וחלומות בצורה הכי טובה. בתוך החלומות אני מנסה לנווט למה שאסתטי ויפה, ואפשר למצוא יופי בכל דבר שעשוי נכון".