הסכם ממון / אילוסטרציה: Shutterstock, Elnur
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
הסכמים בין בני זוג הכוללים סנקציה כלכלית, אם יתברר שמי מהם בגד בשני, נחתמים בדרך כלל כסעד הרתעתי. בדרך כלל הסכם זה מתווסף על רקע ניסיון עגום קודם, שבו נחשף חוסר הנאמנות הזוגי של מי מהם, ובן הזוג הסכים לנסות לשקם את הנישואין, בתנאי שהתנהגות זו לא תחזור על עצמה שנית.
● ניתוח | פסק הדין החדש שכל זוג נשוי צריך להכיר. וההשלכות
● העליון בפסק דין תקדימי: גם נכסים מלפני הנישואים עשויים להתחלק שווה בשווה בגירושים
ניסיונות של בני זוג נבגדים, להגיש תביעות נזיקין נגד הבוגד, לאחר ש"נתפס", נדחות בדרך כלל על הסף, מתוך אידיאולוגיה על פיה יש גבול להתערבות השיפוטית בחיים האינטימיים של בני זוג, כלשונו של בית המשפט העליון:" הדין הנזיקי אינו חרב התלויה מעל מיטת בני הזוג, ועוולת הרשלנות אינה 'הנוסע השלישי' הנחבא בין הסדינים". לפני מספר שנים בית הדין הרבני חשב שמצא מסלול מקורי אלטרנטיבי "להעניש" אישה שבגדה, באמצעות חלוקה לא שיוויונית של הרכוש בעת הגירושין, אך האישה עתרה לבג"ץ, שפסל את פסק הדין, וקבע עקרונית, שאי נאמנות מינית אינה עילה לפגיעה בזכויות רכושיות.
מה ייחשב בעיני בני הזוג "כבגידה"?
בית הדין הרבני עדיין יכול "להעניש" בעל שבגד באמצעות חיובו לשלם לאישה כתובה, או "להעניש" את האישה באמצעות שלילת זכותה לכתובה, אם היא זאת שבגדה, אולם מדובר באמצעי התקף ליהודים שנישאו בנישואין אורתודוקסיים בלבד, וגם הוא מוגבל לסכום הכתובה, ולנסיבות נוספות. מאידך כאמור, בני זוג רשאים לערוך ביניהם הסכם ממון שכולל ענישה כלכלית על בגידה, ולאחרונה בית הדין הרבני הגדול דן בהסכם כזה, שנערך ונחתם באולם בית הדין הרבני עצמו, ובעידודו.
בחודש נובמבר 2019 התייצבו בני זוג מסוכסכים בפני בית הדין הרבני, ככל הנראה עקב חשיפת בגידה מצד הבעל. הבעל רצה לפייס את אשתו, ולשקם את נישואיהם, ובית הדין הרבני קיים הליך גישור מהיר בו במקום, שבסיומו הסכים הבעל לחתום על הסכם "שלום בית ולחילופין גירושין". באחד מסעיפי ההסכם נקבע כי "הבעל מתחייב שלא לרעות בשדות זרים. במידה והבעל יפר התחייבות זאת, האישה תוכל לתבוע גירושין והדירה המשותפת תעבור לבעלותה הבלעדית ולבעל לא תהיה כל טענה או תביעה על כך. הבעל מתחייב לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר שיהיה מונח בכספת בית הדין ובית הדין יוכל לעשות בו שימוש לפי שיקול דעתו".
חודש אחד בלבד נדרש כדי למוטט את הפסקת האש הזמנית, ודווקא הבעל פנה לבית הדין הרבני, והגיש תביעת גירושין כנגד האישה. האישה מצידה טענה שהבעל בגד בה, ולכן היא זכאית להפעיל את הסעיף שנכלל בהסכם שלום הבית, על פיו מחצית בית המגורים ששייכת לבעל תעבור לאישה. בית הדין הרבני האזורי שקיבל את טענות האישה, הורה על העברת הדירה לאישה, ובעקבות זאת הבעל הגיש ערעור בבית הדין הרבני הגדול.
בית הדין הרבני הגדול העלה ספקות הלכתיות באשר לתוקפו של הסכם שלום הבית, וכן העביר ביקורת על ניסוחו. עם זאת במקרה זה הוא לא נדרש להכריע, משעה שהגיע למסקנה שכלל לא הוכח שהבעל בגד באישה בתקופת "שלום הבית", כלומר בחודש שחלף מחתימת ההסכם ועד להגשת תביעת הגירושין מטעמו. האישה הגישה ראיה על פיה הבעל שוחח עם המאהבת שלו בטלפון לפני הגשת התביעה, אולם לא הצליחה להוכיח שקיים עמה יחסים, אפילו כשהתברר לבעל, שגם המאהבת כועסת עליו, והיא חברה לאישה החוקית, כדי לנקום בו.
הלקח מפסק הדין הוא להקפיד על ניסוחים ברורים בהסכם. חשוב להגדיר מה ייחשב בעיני בני הזוג "כבגידה" המצדיקה את הפעלת הסנקציה - האם די בפלירטוט, התכתבות, מפגשים, או רק קיום יחסים ייחשב כחציית גבול, ומהו סוג הראיות המספק להפעלתה.