דיון בוועדת החוקה, בראשותו של ח''כ שמחה רוטמן / צילום: דני שם-טוב/דוברות הכנסת
הכותב הוא מרצה לדיני חוזים וחבר סגל במרכז האקדמי למשפט ולעסקים
בתקופה של קיטוב גובר - כאשר הציבור הישראלי מפולג סביב משפטו של ראש הממשלה נתניהו, סביב שאלת הרפורמה במערכת המשפט, וסביב מעמדה של היועצת המשפטית לממשלה - נדמה שכל תיקון חקיקה הופך לעוד זירת עימות בין מחנות. דווקא על רקע זה, התיקון לחוק החוזים, שאושר לאחרונה בוועדת החוקה של הכנסת, מציע תזכורת מעודדת: ניתן לחוקק אחרת. ניתן גם לגשר - לא רק לחוקק. ניתן גם להקשיב - לא רק לדבר.
● המהפכה בדיני החוזים יוצאת לדרך: כך היא תעבוד
● השרים ידונו בהכפפת היועמ"שים במשרדי הממשלה למנכ"ל ולשר
● המשרוקית | חנינה בלי הרשעה: האם הנשיא יכול לחלץ את נתניהו ממשפט?
אני כותב את הדברים מתוך פרספקטיבה אישית ומקצועית. כמי שלקח חלק פעיל בכל אחד ואחד מהדיונים הרבים והממושכים של ועדת החוקה, נחשפתי מקרוב לאופן שבו עוצב ההסדר. בהקשר זה, אני עד לא רק לתוכנו של התיקון - אלא גם לדרך שננקטה להשגתו. דווקא משום כך, אני סבור כי התיקון לחוק החוזים ראוי להיחשב כמודל לחקיקה אחראית, ממלכתית ומאחדת.
תיקון זה, שיזם שר המשפטים לוין והוביל יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, הוא לא רק שינוי משפטי בעל חשיבות. הוא דוגמה מובהקת לדרך ממלכתית של חקיקה, שנועדה לאחות, לא לפלג; להסדיר, לא להחריף. רוטמן, שבעיני רבים מזוהה עם הקצה השמרני של המפה המשפטית, הפגין כאן מנהיגות ראויה ואחראית: הוא ניהל מהלך של שיח ענייני, פתוח ופלורליסטי, בו כל אדם שביקש להשמיע את קולו - קיבל לכך את ההזדמנות, ולבסוף עוגנה פשרה רחבה, שמצליחה לשלב בין עקרונות מנוגדים.
כל סעיף - פשרה
ייחודו של התיקון טמון בכך שהוא אינו תוצאה של הכרעה חד־צדדית, אלא של שילוב מורכב בין עמדות המחנה השמרני לבין עמדות המחנה הליברלי. כל אחד מתתי־ההסדרים שנקבעו בחוק הוא פרי פשרה מהותית, שנבנתה לאחר שיח פתוח, ולא אחת - גם לא פשוט. אדגים זאת בשלושה עניינים מרכזיים שנקבעו בתיקון:
א. פשרת החוזה העסקי: לפי התיקון לחוק, ובהתאם לעמדה השמרנית, חוזה עסקי יתפרש לפי לשונו בלבד, וזאת מתוך רצון לקדם ודאות משפטית והגנה על המסחר. עם זאת, נוספו שני חריגים חשובים: כאשר הפירוש הלשוני מוביל לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, או כאשר עולה סתירה פנימית מלשון ההסכם. החריגים הללו מבטאים רגישות ליברלית, תוך ניסיון למנוע תוצאות בלתי־הוגנות, ותוך הותרת שיקול דעת לבית המשפט לסטות מלשון החוזה העסקי, בנסיבות מתאימות.
ב. פשרת החוזה שאינו עסקי: בחוזים שאינם עסקיים - לרבות חוזי עבודה וחוזים אחידים - אומצה העמדה הליברלית, לפיה החוזה יתפרש לפי אומד דעת הצדדים, הן מתוך לשון החוזה והן מתוך נסיבותיו. עם זאת, בהתאם לעמדה השמרנית, החוק מתווה שיקולים מנחים לקביעת המשקל היחסי שבין הלשון לבין הנסיבות. כך למשל, כאשר הצדדים היו מיוצגים, מנוסים, או ניסחו חוזה מפורט - החוק מנחה את בית המשפט לתת עדיפות ללשון. הסדר זה מאזן בין דרך פרשנות חופשית, שאינה נתונה לגבולות כלשהן, לבין דרך פרשנות נוקשה וקשיחה מדי, הכובלת את שיקול הדעת השיפוטי. הפשרה שנבחרה שואפת למסגרת פרשנית מאוזנת, המנחה את בית המשפט כיצד לפרש את החוזה, תוך שמירה על גמישות מסוימת.
ג. פשרת חופש הצדדים לקבוע את כללי הפרשנות: בהתאם לעמדה השמרנית, החוק מכיר בזכותם של צדדים להסכים מראש על כללי פרשנות החוזה. אולם, בהתאם לעמדה הליברלית, החוק מציב שני סייגים חשובים: האחד - כאשר הצדדים אינם מיוצגים משפטית בעת עריכת החוזה; והשני - כאשר מדובר בחוזה אחיד. הסדר זה נועד להגן על צדדים מוחלשים, אך אינו שולל את עקרון חופש החוזים, ובכך יוצר מסגרת אחראית להסכמה חוזית מודעת.
הליך חקיקה פלורליסטי
מעבר לתוכן המאוזן של התיקון, חשוב להדגיש גם את אופן גיבושו. ועדת החוקה קיימה שיח מעמיק, מקצועי ופלורליסטי. התקיימו שעות רבות של דיונים, והשתתפו בהם נציגים מכל רחבי הזירה המשפטית והציבורית: אנשי אקדמיה, עורכי דין מהשוק הפרטי, תעשיינים, נציגי עובדים, אנשי משרד המשפטים, אנשי לשכת עורכי הדין, פרקליטים, חוקרי משפט עברי ועוד.
בהקשר זה, ראוי לציין כי הליך זה שונה באופן מובהק מהאופן בו גובשו כללי הפרשנות בעבר בישראל - אשר נקבעו בעיקר בפסיקה שיפוטית, במסגרת פסקי דין מהותיים, כמו הלכת אפרופים או פסק הדין "ביבי כבישים". בעוד שפסקי דין אלו עיצבו את כללי הפרשנות באופן חד־צדדי, מתוך הכרעה שיפוטית, הרי שהתיקון הנוכחי לחוק החוזים גובש דווקא מתוך שיח ציבורי רחב, מסודר ומשתף.
במהלך הדיונים, התקיימה גם שקילה רצינית של ניירות עמדה שונים ומגוונים, שהוצגו על־ידי הציבור הרחב, ומוסדות מקצועיים שונים, אשר תרמו להרחבת הדיון ולעיצובו של הסדר מאוזן. המתווה שהתקבל, ככל הסדר, אינו מושלם. אולם, הוא משקף עבודה מקצועית ואחראית, שהובילה לפשרה המגלמת את רוחו של הרמב"ם: דרך האמצע - המבקשת להתרחק מן הקצוות.
ייתכן שדווקא מן התחום ה"יבש", לכאורה, של דיני חוזים, עולה הקריאה הרעננה ביותר לישראל של 2025: גם כשאנו חלוקים - אנו מסוגלים להסכים.