צילום: צילום מסך מתוך 'עדה, אמי האדריכלית'
סרטה של הבמאית יעל מלמד 'עדה, אמי האדריכלית', מבטיח כבר משם הסרט מבט כפול על אמה, האדריכלית עדה כרמי־מלמד, כלת פרס ישראל לאדריכלות, בתו של דב כרמי ז"ל ואחותו של רם כרמי - שניהם חתני פרס ישראל לאדריכלות. עדה כרמי מתגלה כגיבורה מרתקת, מאופקת ובודדה במובנים רבים. הפער הקיים בין הקלות שבה היא משוחחת על נושאים הקרובים לליבה, כמו אסתטיקה, מבנה, אור, מקום, מרחב ציבורי, לעומת נושאים שהדיבור עליהם מהוסס, כבד ונראה כמעיק עליה: קשרים משפחתיים, אימהות, הורות ובעיקר הפצע או השבר המשפחתי של אותן שבע שנים שבהם עזבה את המשפחה לטובת תכנון ובניית בית המשפט העליון לצד אחיה. קשה לחמוק מהמחשבה על הגיבורה, שבונה מבנים אדירים לאחרים ואולי משלמת בכך שהיא סודקת את המבנה הפרטי שלה.
בעלילת 'נדל"ן - סיפור אהבה', סרטה של ענת מלץ, זוג תל אביבי צעיר הנמצא בהיריון ובמצב כלכלי קשוח מתחיל תהליך מוכר וכואב של חיפוש בית שלא ירושש אותו לחלוטין. המסקנה של תמרה ואדם, שממש ברגע זה העתקים לא קולנועיים שלהם מתרוצצים על פני הערים בישראל, היא להגר לחיפה. ונדל"ן כמו נדל"ן, אף פעם לא עוסק רק ברכוש, או בפתרון דיור.
בהיסטוריה החברתית והתרבותית של ישראלים רבים, בהשוואה לצעירים ממדינות אחרות, קיימת תחושת דחיפות מגיל צעיר להיות בעל נכס, אם בגלל החשש שמה שלא נקנה עכשיו יתרחק מאיתנו, בגלל מחירי דירות מרקיעי שחקים או בשל תפיסת הנדל"ן כהבטחה ליציבות. תוסיפו לזה מסורת משפחתית של העברת נכנסים לצד סיוע משפחתי, שרק מחזקים את הציפיות לרכוש דירה בהקדם כחלק אינטגרלי מביסוס חיי משפחה, ואולי מעל הכול, היהודי הנודד, זה שההיסטוריה לימדה אותו על סכסוכים והתמודדות עם איומים קיומיים ותופס את הנכס כסמל של יציבות וביטחון.
וכמו תמיד משפחת ישראלי, המשפחה הפרטית שלנו, היא חלק מהמהומה. קצת אחרי המחאה החברתית ב-2011, יצא לי ללוות במסגרת תוכנית הטלוויזיה 'הביתה' (קשת) זוגות צעירים שביקשו לרכוש את הדירה הראשונה בחייהם. בכל המקרים החוויה הייתה סוערת ומבעבעת, רוחשת משאלות, חלומות, ציפיות ואכזבות. בהוויה הישראלית נדל"ן מעורר את כל הנקודות הרגישות הנוגעות לזהות, ביטחון אישי וכלכלי וצדק חברתי. ועל אף שנמצא כי השקעת הכסף באפיקים פיננסיים מקבילים להשקעות בנדל"ן עשויה להשיא תשואות גבוהות יותר, עדיין עבור רוב הישראלים בית הוא לא רק בית, הוא חלום ישראלי.