מתוך ''הבהלה לזהב'', 1925. קולנוען מהשורה הראשונה / צילום: Stern/mptvimages.com
צ'רלי צ'פלין כבר היה סלבריטאי בין-לאומי ומלך הסרטים האילמים כשיצר את "הבהלה לזהב", ההרפתקה הקומית שלו על קלונדייק - האזור בקנדה שגילוי זהב בו בשנת 1896 יצר אליו נהירה המונית. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה לפני 100 שנה בחודש שעבר, באולם הקרנת הסרטים Grauman’s Egyptian Theatre בהוליווד. למרות זאת, הרבה היה תלוי בהפקה הזאת. הסרט הקודם שלו, "אישה מפריז" (1923), נכשל בקופות, בין היתר כי צ'פלין דחק הצידה את דמות "הנווד" האהובה שלו (או "הבחור הקטן", כפי שאהב לכנות את האלטר-אגו שלו) ונשאר בעיקר מאחורי המצלמה. הלקח נלמד, והפעם צ'פלין העמיד את האנדרדוג שלו, החובש כובע עגול קצר שוליים, מול היסודות העזים ביותר, מסופות שלגים ורעב ועד פורעי חוק, נבלים ודוב עקשן מאוד.
● 'האדם השלישי': סרט בסגנון פילם-נואר, שיש בו תוכן מוסרי
● "הר הקסמים" של תומאס מאן: רומן מופת בן 100
הסרט נותר מונומנט מרשים בהיסטוריה של המדיום. "הבהלה לזהב" הוא יצירה של חדשנות, שראויה לציון לא רק בשל שליטתו של צ'פלין בתרחישים קומיים נרחבים, אלא גם בשל האפקטים הוויזואליים הנועזים שביצעו צ'פלין ובמאי הצילום החדשני שלו, רולנד טותרו. יחד הם יצרו סדרה של אשליות בלתי נשכחות.
רמות חדשות של יצירתיות קולנועית
באמצעות הקסם של מודלים ואפקטים חזותיים שיצרו במהלך הצילומים, הם גרמו למיליונים להאמין כי הם רואים בקתה מתנדנדת מקצה צוק מושלג, בעת שהנווד, מחפש הזהב הבודד של צ'פלין וחברו כורה הזהב, ג'ים הגדול (מק סוויין), מנסים לתפוס אחיזה כדי לשרוד. הם הפכו את האיום התמידי של רעב קיצוני לאחד מהגֵגים החזותיים הגדולים של הסרט, שבו מחפש הזהב הופך לתרנגולת בגודל אדם, וג'ים הגדול חייב להימנע מלירות בחברו החדש ולאכול אותו.
עיטורים חזותיים כאלה, שהושגו בעיקר באמצעות שימוש יצירתי במצלמת Bell & Howell 2709 שהפעיל טותרו, היו פורצי דרך לא פחות מן הסרטים שהדהימו את סוף עידן הסרטים האילמים, לרבות "מטרופוליס" של פריץ לאנג ו"זריחה" של פ.וו. מורנו (שניהם משנת 1927). צ'פלין, שכבר היה קומיקאי ובמאי קפדן מן השורה הראשונה, הגיע לרמות חדשות של יצירתיות קולנועית ב"הבהלה לזהב".
מזון - והיעדרו - נמצאים רוב הזמן במחשבה
הבדיחה הזו, עם התרנגולת, היא אחד מכמה רגעים בסרט שמחלצים הומור מאחד הנושאים הרציניים והחמורים ביותר: רעב. כפי שכתבה לוסי סנטה במאמרה לקראת יציאת הבלו-ריי של Criterion Collection בשנת 2012, צ'פלין הוקסם מסיפורה של מפלגת דונר, קבוצת החלוצים שנאלצו לנקוט קניבליזם בניסיון לשרוד את חורף 1846-47 בהרי סיירה נבדה.
ב"הבהלה לזהב" איש אינו אוכל את רעהו, אף שג'ים הגדול שוקל לרגע להכין ארוחה מחברו גם לאחר שהבין שהוא לא עוף. השניים ידועים בסצנה המפורסמת שבה הם סועדים נעל מבושלת, צ'פלין מסובב ובולע את השרוכים כמו ביס טעים של ספגטי (השחקנים למעשה לועסים ממתק). בהמשך הסרט, בעוד שהמחפש בגילומו של צ'פלין ממתין לדייט שלו לארוחת הערב לכבוד השנה החדשה, שאינה מגיעה, הוא נרדם ומדמיין את עצמו משתמש בשובבות במזלגות כדי לגרום לזוג לחמניות לרקוד. מזון - והיעדרו - נמצאים רוב הזמן במחשבה ב"בהלה לזהב", ורעב הוא מקור עיקרי לפאתוס הניכר של הסרט.
בניגוד לרוב אמני הסרטים האילמים, צ'פלין מצא מספר דרכים לעבור בהצלחה לסרטים עם קול - ואפילו חזר ל"בהלה לזהב" בשנת 1942. עד אז הוא כבר יצר את סרטו העלילתי הראשון עם סאונד מלא, הסאטירה האנטי-נאצית משנת 1940 "הדיקטטור הגדול"; כמה שנים קודם לכן, בשנת 1936, הוא ביים את הסרט ההיברידי שהיה גם בעל סאונד וגם אילם, "זמנים מודרניים". הוא החליט לטפל ב"בהלה לזהב" כי רצה להפוך אותו לרלוונטי מחדש עבור קהל מודרני שהתרגל לסאונד.
לשם כך הוא הוציא מחדש את יצירת המופת שלו עם מוזיקה שנכתבה עבור הסרט ובוצעה על ידי תזמורת, עם אפקטים קוליים ועם קריינות בקולו הרועם של צ'פלין עצמו. הוא גם הידק את הנרטיב באמצעות הסרת העלילה הכוללת את נערת מועדוני הריקודים (ג'ורג'יה הייל), מושא ערגתו של המחפש הבודד, ואת בן זוגה גס הרוח (מלקולם ווייט). ההוצאה המחודשת זיכתה את הסרט במועמדויות לאוסקר על הקלטת קול ומוזיקה, אך טהרנים עשויים להעדיף את הכתוביות המקוריות על פני הקריינות הצעקנית של צ'פלין. המהדורה של Criterion מכילה את שתי הגרסאות, אם תרצו לשפוט בעצמכם.
הנווד מגיע להרפתקה הגדולה ביותר שלו
לא משנה באיזו וריאציה תצפו, "הבהלה לזהב" עומד כסרט מפתח משמעותי עבור צ'פלין. הוא הביא את הנווד לא רק להרפתקה הגדולה ביותר שלו, אלא גם לפריחה המלאה ביותר שלו כדמות עד אז - מקופח אך נועז, רציני אך מעט ערמומי (כמו כאשר הוא מעמיד פנים שהוא מחוסר הכרה כדי לרמות גבר ולהשיג שעועית וקפה); תמיד מעורר את הזדהותם של האנדרדוגים בקהל. הסרט הכתיב את הטון של הסרטים העתידיים הנשגבים עם דמותו של "הנווד", מ"אורות העיר" (1931) ועד "זמנים מודרניים", אך כיצירת דמיון קולנועית אין לה אח ורע בגוף עבודותיו של צ'פלין.
ב"הבהלה לזהב" צ'פלין וטותרו הביטו לאחור אל אוצר המילים החזותי הרדיקלי של ד.וו. גריפית', וקדימה אל מעשי הכשפים שאורסון וולס והצלם פורץ הדרך שלו גרג טולנד השיגו 16 שנים מאוחר יותר עם "האזרח קיין". "הבהלה לזהב" אינו רק יצירתו של איש ענק ומצחיק. הוא מספק את הריגוש של צפייה בקולנוען מהשורה הראשונה, שמגיע לרמה חדשה של עשייה אמנותית.