בניין בית הדין הרבני הגדול בירושלים / צילום: יוסי זמיר
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
באוגוסט 2023 התייצבה אישה בת 30 אצל נוטריונית וביקשה ממנה לאשר את חתימתה על צוואה שהיא הדפיסה מראש. מעבר להוראות על חלוקת רכושה, הצוואה כללה גם את ההוראות הבאות: "קבורה אזרחית בחו"ל - במקרה שמותי יקבע בשווייץ, תובא גופתי לשריפה בשווייץ, במקום הכי קרוב למקום התרחשות המוות ובפרק הזמן המהיר ביותר- אי לכך אני מבקשת להימנע מניתוח גופתי לאחר המוות. האפר יאוכסן בשווייץ עד האיסוף. בקשתי כי אחי יאסוף את האפר משווייץ באופן אישי בתוך 30 יום ממועד המוות".
מספר ימים לאחר מכן התאבדה האישה בבית מלון בשווייץ, והקונסוליה הישראלית ביקשה צו שיפוטי שיורה לה כיצד לפעול בנוגע לשליחת הגופה לארץ לקבורה, לאור הוראותיה של המנוחה בצוואתה בנושא זה.
● סכסוכי גירושים: מה ההשלכות של הטמנת מכשיר האזנה בבגדי הילד?
● יש לכם דירה מלפני הנישואים? כך תדאגו שהיא תישאר שלכם גם בגירושים
● בית המשפט הכריע: בעל ישלם לגרושתו 50 מיליון דולר - "אחד המקרים המקוממים"
בניגוד לאמונה הרווחת, אין בישראל איסור על שריפת גופה במקום לקבור אותה, אם כך מורה המנוח, על אף שהדבר מנוגד להלכה היהודית.
במקרה זה בני משפחתה של המנוחה התנגדו לרצונה האמור בצוואתה, ולכן פנו לגוף שיש לצפות כי יראה איתם עין בעין בנושא קבורת המנוחה - בית הדין הרבני.
בית הדין הרבני יכול לקנות סמכות לדון בנושא ירושות וצוואות אם כל היורשים מסכימים לכך, ובמקרה זה אמה ואחיה היורשים הסכימו למתן הסמכות. מי שהתנגד להבאת המנוחה לקבורה במקום לשריפה היו נציגי המדינה.
תפקיד המדינה לשמור על הגשמת רצון המנוח
באי-כח היועמ"שית טענו כי למדינה יש אינטרס להתערב במקרה זה, מאחר שתפקיד המדינה הוא לשמור על הגשמת רצונו של המנוח, גם אם בני משפחתו אינם מסכימים עימו. לאחר שבית הדין האזורי דחה את עמדתם, המדינה הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול.
בית דין הרבני הגדול קבע כי במקרה הספציפי אין מקום למלא את רצון המנוחה, מאחר שקרובי משפחתה הצליחו לשכנע את בית הדין שדעתה של המנוחה לא הייתה צלולה בעת שערכה את הצוואה והתאבדה, ולכן הצוואה כולה פסולה.
עם זאת, בית הדין הרבני לא הסתפק בכך ודן גם בשאלה העקרונית: אם מנוח צלול וכשיר מורה בצוואתו על שריפת גופתו, האם בית הדין היה משתף פעולה עם הוראה זו?
בית הדין הרבני השיב על כך בשלילה. לפי ההלכה היהודית, המכתיבה את פסיקת בתי הדין הרבניים, קיימת חובה מוחלטת על קבורת המת, הן מפני כבוד הגוף והן מפני שמירת הנפש. לפי ההלכה, הנפש לא חוזרת לצור מחצבתה עד שהגוף נקבר באדמה, וכאשר נמנעים מקבורה, פוגעים באפשרות הכפרה של הנפטר, ופוגעים באמונת ישראל של הישארות הנפש ותחיית המתים.
להקדיש בצוואה מראש סכום כסף שייועד לביצוע השריפה
בית הדין הרבני גם לא הסתיר את זעמו על עמדת המדינה וציין כי בעוד שהמדינה טורחת רבות על ההתנגדות המשפטית לקבורה והתמיכה בשריפת הגופה, היא אינה מציעה כל פתרון פרקטי כיצד לבצע זאת. בני משפחת המנוחה אינם מוכנים לממן מכיסם את השריפה ואת הטסת האפר לארץ, ואף לא המדינה. אפרופו ביזיון המת, מזה שנתיים שגופת המנוחה ממתינה בשווייץ להכרעה המשפטית.
כיצד צריך איפה לנהוג אדם שמעוניין בכל זאת להורות בצוואתו על שריפת גופתו, מבלי לאפשר לקרובי משפחתו לסכל זאת? ראשית, בישראל לא נהוג לקרוא את הצוואה לפני הקבורה, ולכן חשוב ליידע אדם אמין, שתומך בחופש לבחור בשריפת הגופה, כדי שיוכל לעדכן בכך את הגורמים המתאימים מיד לאחר הפטירה. כמו כן, חשוב להקדיש בצוואה מראש סכום כסף שייועד לביצוע השריפה והטיפול באפר, לפני חלוקת העיזבון בין היורשים, כדי שלא תעלה שאלת מימון. לבסוף, ניתן לכלול בצוואה תניית סילוקין, ש"תעניש" ותרתיע את מי שינסה להתנגד לביצוע הוראות הצוואה, על-ידי נישולו מחלקו בעיזבון.