מירנדה ג'ולי. בין היתר סופרת, יוצרת סרטים זוכי פרסים ומוזיקאית / צילום: Shutterstock
לרוב חוויותיהן של נשים בגיל המעבר שמורות לעלוני מידע בקופות החולים. זהו ככל הנראה סוד קסמו המריר של הגוף הנשי: לכתוב על נעוריו שופעי היופי ועל ימי זוהרו זה בסדר, אבל להתעסק במודע בהזדקנותו זה לא בדיוק חומר טוב ליצירות. "על ארבע" (באנגלית הכוונה לדוגי סטייל), רב המכר של הסופרת האמריקאית מירנדה ג'ולי, מטפל באופן מפורש בנושא גיל המעבר. חוויית הקריאה בו היא לא רק גופנית, מרגשת והופכת קרביים, אלא מוכיחה את הקשר בין הרצון הנשי לחוש בעוררות ובתשוקה מינית, לבין הרצון להתבגר מבלי למות מבפנים.
● ביקורת על הספר "בעתיד האתמול": כתיבה בעת שהצללים נופלים
● "חבר קרוב": איך משפיעה התרבות הקפיטליסטית על נפשו של האינדיבידואל?
גיבורת הרומן חסרת השם היא אמנית רב-תחומית בת 45, נשואה באושר ואמא לילד פעוט וא-מגדרי (המכונה "אתם"). היא גרה ברווחה בניו יורק, מאחוריה עשרים שנות קריירה מלאת מהמורות, על אף שלאורך הדרך היא קיבלה הכרה מקצועית ופרסום. היא מוקפת בחברות, בעשייה ובחיים בורגניים נוחים. אך אינה נורמטיבית משום בחינה. "אמא נשואה שחיה איכשהו מחוץ לתלם… או הפוכה לגמרי, עם ראש נעוץ מחוץ לאיזה תלם ורגליים באוויר". לאחר שהיא מרוויחה 20 אלף דולר על מכירת משפט סמי-מיני שחיברה עבור פרסומת, היא מחליטה לנסוע לרואוד טריפ יצירתי בן כמה שבועות, שעתיד להתכנס למפגש עם זמרת פופ מגה-סלבית שמתעניינת בקיומה.
המצב מסתבך כשהיא נתקעת במוטל דרכים במרחק חצי שעה מהבית, ומגלה שמניעיה לצאת למסע היו אחרים משחשבה. תוך כדי שהיא הופכת את החדר שהיא ישנה בו למיצג אמנותי יקר במיוחד, היא מתאהבת בדיווי, צעיר נשוי שעובד בסוכנות להשכרת רכב. לצד התנסויות מיניות ורגשיות נועזות, היא שוקעת אל מחילת הארנב של עצמה, מעין מסע מפחיד ופנימי, ובודקת אם בגילה המבוגר היא עדיין מסוגלת לצאת להרפתקאות חדשות של תשוקה, בזמן שהמוות כבר מנופף לה מול הפנים. "הכל כדי לא לחיות את חיי בדשדוש מתמשך, ואז למות".
כשהקשר עם דיווי לא מתממש באופן המצופה, היא חוזרת הביתה ומחשבת מסלול מחדש בנוגע לנישואיה, אימהותה, תפקיד האמנות בחייה וההתמודדות הפיזית עם גופה, שמקבל מרשם להורמונים לגיל המעבר. "זה היה המפגש הראשון שלי עם החוויה, מבוגרת מדי", היא מספרת על ההתנסויות הקודמות שלה במערכות יחסים מחוץ לנישואים. "לא תמיד קיבלתי בדיוק מה שרציתי… היו גברים שסירבו לעזוב את נשותיהם למעני או לחרוג מגבולות הפלירטוט, אבל גם במקרים האלה שלימדו אותי ענווה, לא פקפקתי בזכותי לחוש תשוקה....עכשיו פתאום התאווה שלי הייתה וולגרית, לא הולמת".
תא וידוי באינסטגרם
מירנדה ג'ולי היא אולי הסופרת האמריקנית הכי מעניינת, נועזת, בוטה ושנויה במחלוקת שתמצאו כיום על מדף הספרים. ולא רק סופרת, אלא אמנית רב-תחומית שיצרה עשרות סרטים ניסיוניים וזוכי פרסים העוסקים כולם במיניות, אינטימיות ומגדר, פרסמה שורה של קבצי סיפורים ורומנים (המפורסם בהם הוא קובץ הביכורים המונומנטלי שלה "אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך" שראה אור בהוצאת "אחוזת בית" בשנת 2010), הוציאה שני אלבומי מוזיקה והציגה עבודות במוזיאונים החשובים בעולם. היא גם מחזיקה חשבון אינסטגרם פעיל במיוחד, שמשמש לה כמעין תא וידוי ביוגרפי, המשלב בין מיצגי אמנות עצמיים, עירום והערצה לתרבות עכשווית.
הרומן הנוכחי שלה, המבוסס במובנים רבים על חייה האמיתיים, לא מסתכם בסיפור על גיל המעבר המוביל למשבר אמצע החיים ולחיפוש ריגושים מחוץ לנישואים. הרומן מתמודד בעומק בשפה סאטירית וגרפית, ולעתים קרובות קומית, עם נושאים מורכבים שהם לחם חוקן של נשים במאה ה-21: פוליאמורה, שילוב בין הורות לקריירה, רצון להגשמה עצמית אמנותית לעומת המחירים המשפחתיים שזו מבקשת, והשאיפה התמידית, הכושלת, להישאר באיזון - לעשות את הדבר הנכון על מנת לא להזיק לסובבים אותך, ועם זאת ללכת עם הרצון הפנימי על מנת להישאר בחיים.
אל מול אידיאל החיים שהגיבורה נאחזת בו, המוות מרחף כסימבול עלילתי. הגיבורה נושאת עמה טראומת עבר הורית. ביום לידתו, בנה היחיד כמעט מת עקב דימום עוברי - מה שמשליך על אופן גדילתו, ועל חווייתה הפגיעה כאם. "מכל הדרכים שאדם יכול להיות שונה מבני גילו, 'מת' הוא הקיצוני שבהם", היא מסבירה לעצמה, בדיוק ברגע בו נופלת עליה התובנה שהרחם שהיא נושאת בתוכה כבר למעלה מ-40 שנים, לא יוכל להעניק יותר חיים.
סיפור משפחתי נוסף הקשור במוות ורודף אותה הוא התאבדותן הכפולה של דודתה וסבתה. שתיהן קפצו מהחלון אחרי שבגיל מבוגר מדי התאהבו עד לכדי פנטזיה בגבר שלא החזיר להן אהבה. המוות המרחף מבהיר לגיבורה את צומת הדרכים שהיא נמצאת בה: כיצד יהיה נכון לחיות את העשורים שנשארו לה? חיים מבוזבזים שישלבו תחושות פשרה וכמיהה, לעומת חיים חדשים ומרגשים, שמפתיעים ללא הרף.
חיבור מתוחכם ומתגמל
באמצעות תיאורים אירוטים עזים ג'ולי חוקרת את המופעים הגופניים של גיל המעבר ומציגה אותו כמרחב קונפליקטואלי להתבגרות מינית מאוחרת. הקטעים המעניינים ביותר בספר שמורים לא רק לרגעי ההתאהבות שובי הלב ולהשלכותיהם האירוטיות (בספר זה טמונה אולי הסצנה הכי יפה ומפתיעה שתקראו אי פעם על טמפון), אלא גם לדינמיקה הגלויה עם בעלה האריס ולאופן בו היא בוחרת לשקר לו, או לחילופין לשתף אותו בגלוי, במצבה. "אנשים משתמשים במילה שקרים בכזאת צדקנות, כאילו האמת היא יהלום שנחצב מהאדמה. כל אדם משקר במידה שמתאימה לו. השקר המסוכן היחיד היה זה שדרש ממני לדחוס את עצמי לישות אחת נוחה שתהיה מובנת לאדם אחד… האריס לא הבחין בקולות שרודפים אותי, וזה היה החלק הכי גרוע: לחיות עם מישהו שבעיקר לא האמין לי, ושהיה מאוד מותש מהצורף להעמיד פנים שהוא מזדהה… כמה מרגיז זה להיות אשתו ולא נשים אחרות, שיכולות ליהנות מכמה שהוא נפלא".
הרומן נחלש בשליש האחרון שלו, כשהוא הופך לרגעים למעין ספר הסברה על משברי גיל המעבר. בשיא המשבר הגיבורה נפגשת עם כלל חברותיה הנמצאות בשנות הארבעים והחמישים על מנת לטקס עצה כיצד להתמודד עם מופעי גיל המעבר, או מפנימה את מסקנותיה הגנריות של הרופאה שרושמת לה הורמונים: ״כל המטופלות שלי חושבות שהן אמורות לשמור על קור רוח אל מול השיניים האלה, אך להתחרפנות יש למעשה תפקיד חשוב בשלבי מעבר".
לקראת סופו, עלילות המשנה שבו מתחברות זו לזו באופן מתוחכם ומתגמל, וסצנת הסיום הפיוטית העוסקת בקשר בין האמנות לבין החיים עצמם מרהיבה במיוחד. הטון של ג'ולי הוא סאטירי, סקרן, תוקפני לעתים, ובעיקר מאתגר את הקונבנציה של רומן חניכה בספרות. החניכה הכואבת-מרגשת אל המחצית השנייה של החיים הופכת למופע תיאטרלי חושני ומפתיע, שכל כולו עשוי ממחשבותיה של אישה אחת. ובמילותיה של ג'ולי: "כולם חושבים שדוגי סטייל זאת תנוחה כל כך פגיעה, אבל בעצם זו התנוחה הכי יציבה. כמו שולחן. קשה להפיל אותך כשאת על ארבע".