בתוך מפעל המוות הידוע ביותר לשמצה של בשאר אל-אסד בסיידנאיא, התליות הפכו לשגרה. פעם בחודש, סביב חצות, היו השומרים בכלא סיידנאיא קוראים בשמות הנידונים, בדרך כלל עשרות בכל פעם. הם כרכו לולאות סביב צוואריהם, ואז גררו שולחנות אל מתחת לרגליהם בצלילי חריקה שהדהדו ברחבי הבניין. האסירים שבתאים הסמוכים שמעו קולות השתנקות כשהגברים נחנקו למוות.
● הצוללת | "ההחלטה לתקוף בדמשק הייתה פזיזה מאוד אבל א-שרע לא סגר את הדלת על האפשרות להסכם"
● הזירה הבאה: סערה טורקית בים התיכון
ואז, באמצע מרץ 2023, הקצב הואץ באופן דרמטי, על פי שישה עדים. "הם אספו 600 איש והרגו אותם בשלושה ימים, כ-200 בכל לילה", אמר עבד אל-מוניים אל-קאיד, חייל כוחות מורדים לשעבר בן 37, שנעצר לאחר שהסגיר את עצמו במסגרת מה שהוצג לו כהסכם חנינה עם הממשלה.
הרצח ההמוני בשנת 2023, שלא דווח עד כה, התרחש בדיוק כשהנשיא הסורי התכונן להיחלץ מן הבידוד הבינלאומי שלו. לאחר יותר מעשור של שימוש בהפצצות, עינויים ותקיפות כימיות כדי לדכא התקוממות פנימית, אסד היה שקוע בשיחות עם גורמים אזוריים שעמדו להוביל את סוריה להצטרפות מחדש לליגה הערבית. כמה מדינות ערביות וגורמים מערביים חשבו שהמרד נידון לכישלון, וביקשו לחבק את אסד ולהקפיא את הסכסוך.
הוסר המסך מעל מכונת ההרג השיטתי
הקריסה הפתאומית של משטר אסד בסוף השנה שעברה חשפה עד כמה הקהילה הבינלאומית טעתה בהערכותיה. באחת מפעולותיהם הראשונות, כשחדרו לדמשק לפני עלות השחר ב-8 בדצמבר, הסתערו המורדים על הכלא. הם ירו אל מנעולי הדלתות, שחררו את האסירים הנותרים והסירו את המסך מעל מכונת ההרג השיטתי, מהאיומות ביותר שניהלה מדינה מאז מלחמת העולם השנייה.
בתוך הכלא, הכולל שני מבני בטון מוקפים בגדר תיל על צלע הר ליד דמשק, היה אחראי משטרו של אסד לעינויים ולמוות בקנה מידה תעשייתי, והרג ככל הנראה עשרות אלפי בני אדם במשך יותר מעשור. המשטר ניהל את ההרג בסדר בירוקרטי שכמעט לא נראה כמותו בעת האחרונה. מנגנון הביטחון של אסד שמר על תיעוד קפדני של העברת העצורים לכלא ולמתקנים אחרים, של מסמכי בית משפט ושל תעודות פטירה של המוצאים להורג.
"זוהי הזוועה הגרועה ביותר במאה ה-21 מבחינת מספר ההרוגים והאופן שבו ממשלה הייתה מעורבת בכך ישירות", אמר סטיבן ראפ, לשעבר שגריר מיוחד של ארה"ב לפשעי מלחמה. "אני בהחלט משווה זאת לנאצים ולרוסיה הסובייטית מבחינת האופי המאורגן של טרור מדינתי".
מספר אסירים לשעבר קישרו את הטבח של מרץ לרפורמות לכאורה שאסד קבע מאוחר יותר באותה שנה, כחלק ממאמציו להתקבל שוב בקהילה הבינלאומית. מאוחר יותר בשנת 2023, ביטל אסד את בית המשפט הצבאי ששלח עצורים רבים לסיידנאיא, והקל בעונשי המוות של כמה אסירים. עצורים לשעבר ומומחים לפשעי מלחמה מאמינים כי ייתכן שהמשטר ביצע טבח המוני אחרון לפני המהלכים שהאטו את מנגנון המוות.
העובדה שהניצולים מסוגלים כעת לדבר בגלוי, ולאפשר את פרסום שמותיהם ופניהם, מראה כיצד קריסת המשטר שינתה את החברה הסורית. על הגברים שהגיעו לסיידנאיא במהלך המלחמה נמנו עריקים צבאיים, חיילי כוחות מורדים ופעילים לא אלימים. בין העצורים לשעבר שרואיינו לכתבה זו נמנו גם מדען גרעין ומהנדס, שנעצרו רק בשל היותם חברים בפייסבוק של אדם אחר שמתח ביקורת על המשטר.
עדותם חושפת את מלוא היקף העינויים וההרג בתוך הכלא, לאחר שנים שבהן מידע על ההתעללויות נמסר בדוחות של חוקרי האו"ם, ארגוני זכויות אדם כמו אמנסטי אינטרנשיונל וארגון Human Rights Watch, וארגוני חברה אזרחית כמו "מרכז הצדק והאחריות הסורי", כוח המשימה לחירום והאיגוד הסורי של העצורים והנעדרים של כלא סדנאיה. במילים אחרות, העולם ידע על סיידנאיא, אך לא הצליח לעצור את הזוועות שהתרחשו בתוכו.
"זה היה טבח. כמעט כל מי שנכנס לא יצא"
"הכלא הזה הוא סמל של בושה לעולם כולו. לא רק לסוריה", אמר עמאד אל-אקרה, פרופסור שפועל כעת לטובת שיקום אסירים וצדק מעברי בסוריה, שנכלא בשנת 2011 משום שדיבר בטלוויזיה נגד המשטר ונשאר כשנה בסיידנאיא.
דיווח זה מבוסס על ראיונות עם 21 עצורים לשעבר מסיידנאיא, שני בכירי משטר לשעבר המעורבים ברצח וכמעט תריסר מומחים לפשעי מלחמה, סורים ובינלאומיים, וכן על סקירה של מאות עמודים של מסמכי משטר אסד שנמצאו בכלא ובמתקני ביטחון סוריים אחרים. כתבי הוול סטריט ג'ורנל ביקרו בכלא שלוש פעמים כדי לתעד ראיות לזוועות.
סיידנאיא, המכונה במסמכי המשטר הרשמיים כ"בית הכלא הצבאי הראשון", היה הגדול מבין עשרות מרכזי הוצאה להורג שמשטר אסד הקים בניסיון להטיל אימה על האוכלוסייה הסורית, ולשבור את ההתקוממות והמרד המזוין של 2011 נגד שלטונו.
שם הכלא בציבור - "סיידנאיא", על שם העיירה ההררית הקטנה שבה הוא ממוקם - הפך בסוריה ב-14 השנים האחרונות למילה נרדפת לחטיפתם והריגתם של אזרחי סוריה על ידי המשטר. הביטוי "אבוד בסיידנאיא" הפך לדרך לומר שמישהו נעצר ולא נראה שוב.
בנוסף לאלפים הרבים שהוצאו להורג בצורה מאורגנת, עצורים לשעבר ומומחים לפשעי מלחמה אומרים שייתכן שמספר שווה של אנשים מתו בסיידנאיא מעינויים ומתנאים קיצוניים, כולל מכות בצינורות ובמוטות, רעב, צמא ומחלות.
האסירים הוחזקו בתאים שורצי כינים עם קירות פלדה וחריץ יחיד בתור חלון. נאסר עליהם להסתכל לשומרים בעיניים, אחרת היו מסתכנים במכות כה קשות שהיו מותירות אותם מדממים על הרצפה. "סיידנאיא היה סיוט. זה היה טבח אחד גדול. כמעט כל מי שנכנס לא יצא", אמר עלי אחמד אל-זוארה, חקלאי מן האזור הכפרי הסמוך לדמשק, שנעצר בגיל 25 בגין התחמקות משירות צבאי בשנת 2020.
מאות האנשים ששוחררו בדצמבר היו חלק זעיר מתוך אלפי סורים שנעלמו במהלך המלחמה. 160,123 סורים הועלמו בכוח על ידי משטר אסד לאורך כל המלחמה, על פי הערכת "הרשת הסורית לזכויות אדם", גוף פיקוח בעל שם.
חלק ממשפחות הנעדרים מקוות עדיין שקרוביהן בחיים. אחרות החלו בסוג מוזר של אבל, שבו הן החלו להשלים עם העובדה שיקיריהן מתו, אף שלא קיבלו תשובות לגבי איך או מתי, ומובן שללא האפשרות לקבור אותם. "אנחנו יודעים שהוא הגיע לסיידנאיא, אבל אנחנו לא יודעים מה קרה לו. מעולם לא קיבלנו גופה", אמרה דינה קאש, שבעלה, עמאר דארעא, מפיץ סיטונאי, נעצר ונעלם בהיותו בן 46 בשנת 2013. המשפחה קיבלה אישור בדצמבר על כך שהוא נשלח לסיידנאיא ממסמכים שנמצאו במטה מודיעין לאחר נפילת המשטר. "אנחנו חייבים לומר, 'מי ייתן ואלוהים ירחם על נשמתו', אבל אנחנו תמיד מוסיפים 'בין אם הוא חי או ובין אם מת'.
לאחר פחות משעה של עינויים, הגיעה הכניעה
בית הכלא הצבאי הראשון בסיידנאיא, שנבנה בשנות ה-80 בתקופת שלטונו של אביו של בשאר אל-אסד, חאפז אסד, ומדינת המשטרה העצומה שהוא ייצג, עברו אל הבן כאשר עלה לשלטון בשנת 2000.
באביב 2011 מהפכה סחפה את המזרח התיכון. לאחר שמחאות הדיחו את נשיאי תוניסיה ומצרים הוותיקים בינואר, המוני סורים נהרו לרחובות וקראו לחופש פוליטי רב יותר. כשהחל המרד, מוחמד עבד אל רחמן אברהים, צעיר בן 26 בעל תואר במתמטיקה מתקדמת, משקפיים עבים וקול רך, נתן שיעורים פרטיים לסטודנטים. הוא התגורר עדיין עם הוריו בבית בטון בפאתי העיר בדרום דמשק, בשכונה של מכונאי רכב ונהגי משלוחים.
באותו קיץ הוא גויס לצבא אסד ונשלח לשמור על בסיס בצפון סוריה, ששימש את מטוסי הקרב הממשלתיים להטלת פצצות על עמדות מורדים בחאלב הסמוכה.
משלא הצליח לשאת את אלימות המשטר, הוא ערק בינואר 2013 והצטרף לחטיבת אופוזיציה ליד דמשק, אך הותש ופרש מן הלחימה לאחר מספר חודשים. הוא נמלט לאזור בדרום סוריה שנשלט על ידי האופוזיציה, ועסק ארבע שנים בהוראת מתמטיקה ובעבודה בחנות מכולת. גולה בארצו, הוא לא יכול היה לחזור לדמשק מבלי לחשוש ממעצר.
בשנת 2018 הממשלה הציעה חנינה, שכביכול הובטחה על ידי רוסיה, לכמה מורדים בדרום. איברהים, שמאס בחיים בפחד בכל פעם שחצה מחסומי מעבר של הממשלה, החליט לחתום על העסקה.
הוא הסגיר את עצמו במפקדת משטרה צבאית בדמשק. כשהגיע לשם, הוא מסר לקצין את תעודת הזהות שלו ועותק של מסמכי החנינה. "לך תזד--ן, מי נתן לך את זה?" אמר הקצין, והשליך את המסמכים על הרצפה. לאחר ארבעה ימים של חקירה, הוא נלקח בעיניים מכוסות למטה המודיעין של חיל האוויר הסורי בבסיס חיל האוויר מאזה. השוטרים הורו לו לחתום על מסמך שבו הוא הודה בהריגת חיילי הממשלה.
לאחר שסירב בתחילה, הוא הוכה באלות, ואז נתלה מהתקרה בפרקי ידיו כשידיו קשורות מאחורי גבו. לאחר שהורידו אותו לרצפה, איימו השוטרים לפגוע באחותו ובאימו. "אנחנו יכולים להביא אותן לכאן ולאנוס אותן מולך", אמר אחד מהם. פחות משעה לאחר תחילת העינויים, איברהים נכנע. מאוחר יותר הוא חתם והטביע טביעות אצבע על ההודאה, שאותה לא הורשה לקרוא.
"אולי חתמתי בעצמי על צו ההוצאה להורג שלי. אני לא יודע", אמר איברהים, כיום בן 40. "לעולם לא תראה שוב את השמש", אמר לו קצין מודיעין לפני שדחף אותו לחלק האחורי של משאית. בבוקר אפריל 2019, הוא וכ-40 אסירים אחרים נשלחו במעלה הר לסיידנאיא.
שם, השומרים הפשיטו אותו לגמרי ודחפו את גופו לתוך צמיג גומי כדי שיוכלו להכות את גפיו. לאחר מכן הוא הוכנס עם שבעה גברים נוספים לתא בטון, שהיה בקושי גדול מספיק כדי להכיל את כולם, גם אם עמדו זה לצד זה. חבולים, מדממים, עירומים ורועדים מקור, הגברים אחזו זה בזה כדי להתחמם בחושך המוחלט. האסלה ברצפת התא עלתה על גדותיה אל רגליהם וקרסוליהם.
"אני אמות לפני הבוקר", בכה אחד הגברים. כל הגברים בתא של איברהים שרדו עד למחרת בבוקר, כאשר השומרים פתחו את הדלת, נתנו להם מדים אפורים, ואז הובילו אותם למעלה לתאים הרגילים של הכלא.
כוס אורז אחת ליום לתא מלא גברים
מה שאיברהים חווה עם הגעתו לסיידנאיא היה הליך סטנדרטי, המכונה בקרב חלק מהאסירים לשעבר "מסיבת קבלת הפנים". זה היה טקס שנועד לשבור אותם פסיכולוגית ולהכין אותם לחיים במתקן ששלל מהם את זהותם האנושית, לדבריהם.
היו אסירים שמתו מהמכות הראשוניות, שלעתים קרובות כללו הלקאה בצינור פלסטיק ירוק 100 פעמים על הרגליים, אמרו עצורים לשעבר. בשאר מוחמד ג'מוס, עצור שרואיין לכתבה זו, בן 35 וחייל לשעבר בכוחות המורדים, נאלץ לעבור קטיעה של רגלו השמאלית בעקבות המכות שספג עם הגעתו לכלא.
המכות הראשוניות היו גם מבוא לחיים בתוך המתקן, שם נמנעו מהם ההיבטים הבסיסיים ביותר של חיי אדם. נאסר עליהם לדבר בקול חזק יותר מלחישה. נשללו מהם נעליים. נמנעו מהם ספרים, עטים ונייר. רוחות הרים נשבו בכלא במשך רוב השנה. הגברים רעדו מקור במדיהם הדקים כנייר ובתאים חסרי החימום.
האסירים סיפרו כי נאלצו לשתות את השתן שלהם, הותקפו מינית והוכו ללא הרף על ידי שומרים שאחזו במוטות מתכת ובצינורות פלסטיק ירוקים. כשהם התקלחו, נזכר אדם אחד, הדם מהמכות היה מתערבב עם הסבון והמים שהתערבלו על הרצפה. "בכל פעם שהם פתחו את הדלת, הם היכו אותך", אמר איברהים.
האסירים הורעבו לעתים קרובות או שנמנעו מהם מים לשתייה. כוס אורז אחת ניתנה לתא מלא בגברים כמנת מזון של יום שלם. המחסור במזון צימק את גופם. היה מקרה שבו השומרים סגרו את המים במשך 17 יום ברצף, ולכן אסיר בשם בסאם רחמן שתה מהאסלה, מה שגרם לו למות ממחלה כמה ימים לאחר מכן, נזכר חברו לתא, מחמוד עומר וורדה, בן 34. "התחלנו כ-25 איש. בסוף נשארו רק שמונה", אמר וורדה, המתגורר כיום בעיירה עפרין בצפון סוריה. "כל מי שנהרג מת מולנו בתא", הוא אמר, בעיקר מהמכות.
אנשי הביטחון הורו לעובדים לקבור גופות
בקיץ 2011, כשאסד פעל לדיכוי ההתקוממות נגדו, מוחמד עפיף נאיפה, עובד עיריית דמשק היה במשרדו כאשר קבוצת אנשי ביטחון הופיעה. הם ביקשו ממנו לאסוף צוות של גברים ולהביא אותם לבית קברות באזור כפרי מדרום לדמשק. אל מקום שנקבע, בית קברות בעיירה נג'ה, אנשי הביטחון הביאו משאית קירור עם 10 גופות והורו לעובדים לקבור את הגופות. גופו של נפיה רעד. "לא שאלתי שאלות", הוא אמר.
במהלך השבועות שלאחר מכן, אנשי הביטחון הגיעו שוב ושוב, וביקשו עוד עובדים, עוד קבורות, תמיד בלילה. באחת מן הפגישות הללו, קצין ממודיעין חיל האוויר מסר לנאיפה רשימה של הגופות. הגופות לא נקראו בשמות, אלא מוספרו. המסמך גם ציין את מקורן: בדרך כלל סניף של מודיעין צבאי, או בית חולים צבאי. "אז הבנתי שהם מתו בעינויים", אמר נפיה.
בחודשים שלאחר מכן, מספר הגופות גדל. צוות העובדים של נפיה הביא דחפור וציוד נוסף כדי לחפור קברים גדולים יותר ויותר. משאיות הקירור המשיכו להגיע עם גופות, חלקן חבולות ממכות, אחרות עם סימנים סביב צווארן, רבות מהן מתויגות במספרים. לפעמים הגופות היו בשקי גופות, לפעמים חשופות, לדברי נפיה ופקיד נוסף לשעבר שהיה מעורב בקבורה, יוסף עובייד, שנהג בדחפור באתר.
בתוך המערכת הסודית של הממשלה, של בתי חולים צבאיים וחדרי מתים, הגופות מסיידנאיא וממתקני אבטחה אחרים נערמו, על פי מסמכים ממשלתיים. מברק ממודיעין צבאי מדצמבר 2012, שגילתה "הוועדה לצדק בינלאומי ואחריות", התלונן על "ריחות רעים" מגופות נרקבות בבניינים שלהם.
בשנה שלאחר מכן, אזל לסוכנויות הביטחון המקום בבית הקברות בנג'ה. נפיה וצוות עובדיו זומנו במקום זאת למישור ריק בפאתי צפון דמשק. שם, ליד העיר קוטייפה, הם קיבלו הוראה להמשיך לחפור קברים עבור מספר הולך וגדל של גופות.
אתר הקבורה ההמונית בקוטייפה, הגדול מבין רבים ששימשו את המשטר להשלכת גופות מההרג ההמוני, התרחב מ-19 אלף ל-40 אלף מטרים רבועים בין השנים 2014 ו-2019, כך עולה מניתוח של תמונות לוויין ממרכז התעופה והחלל הגרמני, שבוצע לצורך משפט פשעי מלחמה של גורם רשמי סורי בגרמניה. הקברים היו באורך של כ-120 מטר וברוחב של שלושה עד חמישה מטרים.
במהלך תקופה זו, הגיעו למקום משאיות ונחפרו תעלות, כך עולה מתמונות לוויין שסקר ה"ג'ורנל". אל קוטייפה, במשך שנים, היו מגיעות 2-3 משאיות ומביאות גופות בכל שבוע, לפעמים מאות גופות. לחלק מהגופות היו סימנים סביב צווארן. לאחרות היו עדיין לולאות תלויות על צווארן, שאותן זיהה מאוחר יותר כמגיעות מסידנאיא, אמר נאיפה.
נאיפה ערק בשנת 2017 ונמלט לגרמניה, ושם העיד מאוחר יותר במשפט פשעי מלחמה נגד גורם במשטר, ובפני הקונגרס האמריקאי. במשך שנים שמר את זהותו בסוד. "זה גרם לי נזק רגשי ופיזי", הוא אמר. "סבלתי מסיוטים מאז שהגעתי לגרמניה".
כיום, אתר הקבורה ההמונית הוא מישור בוצי בצד כביש מהיר באזור הסמוך למספר בסיסים צבאיים. בארבע פינות האתר עומדות ארבע משאיות תקשורת צבאיות רוסיות נטושות, ומדריכי ההפעלה לציוד בשפה הרוסית נשפכים החוצה מן הדלתות.
החקירה תדרוש פתיחת קברי אחים
סוריה, שכעת מונהגת בידי מורדים איסלאמיסטים לשעבר שדחקו את אסד מהשלטון, סובלת מבעיות רבות. בין שלל האתגרים בפני הממשלה החדשה בדמשק ניצבת השאלה כיצד לחקור את ההתעללויות של המשטר הקודם, וכיצד לסייע למשפחות לחפש את יקיריהן שנעלמו בבתי הכלא שלו.
הרשויות הסוריות, הנאבקות לגבש את ממשלתן השברירית, ניצבות כעת בפני בחירות קשות בנוגע להמשך חקירה כזו. רישום מקיף של הזוועות שביצע אסד יהיה יקר ומורכב מבחינה טכנית. יהיה צורך לחפור החוצה קברי אחים, ליטול דגימות DNA, לאתר עדים ולעצור חשודים. חקירה עלולה להיות גם טעונה פוליטית, ולהעלות שאלות לגבי המורדים לשעבר, אם הם יאפשרו תיעוד של עבירות זכויות האדם שלהם עצמם במהלך המלחמה.
הממשלה החדשה הבטיחה ועדה שתחקור את פשעי המלחמה של המשטר הישן ואפשרה לחוקרים של האו"ם ולחוקרים עצמאיים לבקר באתרים כמו סיידנאיא. אולם היא טרם החליטה על אופי החקירה, והאם לגופים בינלאומיים יהיה בה תפקיד.
מוחמד איברהים, המורה למתמטיקה לשעבר, ביקר בכלא כאדם חופשי בפעם הראשונה בפברואר. הוא עבר דרך הבניין, והצביע על התא הישן שלו ועל החדר שבו התרחשו העינויים הראשוניים.
"אני יכול לשמוע את הצרחות. אני יכול לשמוע את צליל המכות", הוא אמר. "זה כאילו כל הסצנות מתרחשות מולי עכשיו". עם זאת, הוא אמר, הביקור בכלא עזר לו להבין. "פחדתי לישון בימים הראשונים אחרי שיצאתי משם. חשבתי שכל זה חלום ושאני אתעורר בחזרה בסיידנאיא", הוא אמר. "עכשיו אני יודע שזה באמת נגמר".
