קו הרקיע של מנהטן לפני פיגועי ה־11 בספטמבר / צילום: Shutterstock
מה ישראל יכולה ללמוד מערים, משכונות ומקהילות ברחבי העולם שניזוקו קשות באסונות טבע, בפיגועי טרור ובמלחמות, ולבסוף הצליחו להשתקם ואפילו לפרוח.
● "מגלחים את כל הבניין": התגברות הביזה של הדירות שמיועדות לפינוי בינוי. מה אפשר לעשות?
● בניו יורק מציינים חצי שנה כמעט בלי פקקים - האם ת"א תהיה הבאה בתור?
השאלה הזו ליוותה בחודשים האחרונים את האדריכל פרופ' אורי כהן מהטכניון. הוא צלל לעומקם של כמה וכמה מקרי בוחן כאלה כדי להפיק מהם לקחים: מרוטרדם של מלחמת העולם השנייה, דרך פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק ועד מהלכי השיקום באוקראינה. כהן עשה זאת כחלק מייעוץ שסיפק לקבוצה העמלה בימים אלה על תכנונו מחדש של קיבוץ ניר עוז.
בשיחה עמו חזרנו אל כמה מפרויקטי השיקום המעניינים והמאתגרים בהיסטוריה, ושאלנו: האם יש מכנה משותף המאחד בין כולם ומה ישראל יכולה ללמוד מהם?

רוטרדם: הפצצות מלחמת העולם השנייה
בראשית מלחמת העולם השנייה, במאי 1940, הפציץ חיל האוויר הגרמני את העיר ההולנדית רוטרדם וכמעט החריב לחלוטין את מרכז העיר. כ־900 אנשים נהרגו ויותר מ־80 אלף איבדו את ביתם. ההולנדים נכנעו יום למחרת. את שיקום העיר הם החלו בשנות ה־50 וה־60, בהובלת המהנדס וילם גרהרד ויטבין (W.G. Witteveen), שלמעשה הכין תוכנית ראשונית כבר ארבעה ימים לאחר ההפצצה.
המשימה הראשונה הייתה לפנות את כל ההריסות. ויטבין היה צריך להחליט במהירות ורק מבנים ספורים נבחרו לשימור: שער דלפט, בית שילנד והמגדל של כנסיית סנט לורנס. כמה שנים לאחר מכן נכנס לנעליו מי שהיה עוזרו, האדריכל קורנליוס ואן טראא (Cornelis van Traa), שכבר בנה לעיר חזון תכנוני חדש: עיר בסגנון מודרני־אמריקאי, לרבות שדרות רחבות, הפרדת שימושים ואפשרות לבנייה לגובה. "רוטרדם, להפשיל שרוולים! עבודה גדולה לפנינו", כך נכתב בכותרת בעיתון הֵט פרייה פולק בשנת 1946, לאחר אישור התוכנית בידי מועצת העיר.

"המתכננים הבינו שהאינסטינקט לבנות מחדש בדיוק את אותו הדבר הוא שגוי. הם הבינו שהם מפספסים משהו הרבה יותר גדול, והוא היכולת להמציא את עצמם מחדש", אומר כהן. "זה עיקרון שנכון גם בחיינו האישיים: עד שאין אובדן של משהו מהותי, אנחנו תמיד פועלים מתוך תיקונים קטנים, שיפוצים והזזות. ברגע שמשהו נמחק לגמרי, זו גם יכולה להיות מקפצה למשהו חדש לגמרי. ברוטרדם נבנתה עיר שאף אחד לא יכל לדמיין אותה ולכן עד היום היא כל כך שונה בנוף ההולנדי.
"לאורך השנים", ממשיך כהן, "נבנו בה גורדי שחקים והיא הפכה לעיר מרתקת, שסוחפת אליה צעירים ומשרדי אדריכלים. זה 'וייב' אחר לגמרי בהשוואה לאמסטרדם. יש בה שדרות רחבות, פאבים ומסעדות, מרחבים ציבוריים עם מים וירוק. המתכננים גם הגדירו מחדש את כל היחס שלהם אל הנמל, כי רוטרדם היא עיר נמל. במקום שהנמל יהיה אזור סגור, כפי שאנחנו מכירים מחיפה, המתכננים פתחו שדרות רחבות מתוך העיר אל חזית המים וייצרו קשר מאוד ישיר בין המים לבין העיר. ברוטרדם נוצרה רוח של חדשנות. זו עיר שכל הזמן הייתה בה אבולוציה".

אחרי שהתוכנית לעיר הייתה מוכנה, המתכננים קיימו תערוכות כדי לשמוע את דעת הציבור וכן פרסמו מאמרים בעיתונות שבהם העבירו את המסר שלפיו רוטרדם תהיה עיר יפה.
האם בעיני ההולנדים רוטרדם היא עיר יפה? "תלוי את מי שואלים", משיב כהן. "לפני כמה שנים עבדתי בעיריית רוטרדם כחלק מצוות תכנון. אמרתי אז לבוס שלי דאז שרוטרדם היא עיר יפה, והוא אמר לי: 'היא לא נחשבת בעינינו עיר יפה'".
מה הסיפור של רוטרדם מלמד אותנו לגבי השיקום בישראל?
"בשיתוף הציבור, במיוחד באזורי אסון, תפקידם של אנשי מקצוע הוא להקשיב טוב לאנשים ולא לחפש תשובות, אלא למצוא את השאלות הנכונות. התפקיד הוא להסביר לקהילה, למשל לקהילה בניר עוז, כמה רחוק היא יכולה לחלום. כאשר עושים את עבודת השיקום באופן רגיש ותוך שיתוף התושבים, כפי שעשו ברוטרדם, יכול להיות לכך היבט תרפויטי עבור הציבור שלוקח אחריות על בניית העתיד שלו. ברוטרדם, למשל, הושק בשנת 1946 קו אוטובוס שהסיע את התושבים בתוואי הפרויקטים שנבנים בעיר והיה לו ביקוש רב".
ניו יורק: פיגועי 11 בספטמבר והוריקן קטלני
ביום שלישי, 11 בספטמבר 2001, חטפו מחבלי אל־קאעידה ארבעה מטוסי נוסעים אמריקאיים וריסקו שניים מהם אל תוך מגדלי התאומים במנהטן, ניו יורק. המגדלים קרסו כליל בתוך פחות משעתיים ממועד הפגיעה הראשונה במגדל הצפוני, שהתרחשה בשעה 8:46, במה שהפך לפיגוע הטרור הקטלני ביותר בהיסטוריה, שגבה את חייהם של כ־3,000 אנשים.

כעבור שנה מהפיגועים פונו כלל ההריסות מהמקום, וכעבור עוד עשור בדיוק נחנך במרכז הסחר העולמי אתר הנצחה מפואר. שנה אחר כך שוב חוותה העיר אסון כבד, כאשר בהוריקן סנדי שהשתולל בחוף המזרחי של ארה"ב נהרגו 43 בני אדם. במקביל, נפגעו 88 אלף בניינים ונגרמו נזקים כבדים לתשתיות, כולל הרכבת התחתית שהושבתה כליל לחמישה ימים. בשיקום העיר הושקעו 60 מיליארד דולר והוא נמשך שנים ארוכות.
"שני אסונות גדולים פקדו את לבו של העולם המערבי - נפילת מגדלי התאומים בניו יורק ו־7 באוקטובר אצלנו. שניהם פגעו במקומות סמליים מאוד: ניו יורק כסמל העולם המערבי, מרכז הסחר העולמי כסמל הקפיטליזם, ואצלנו - הקיבוצים", אומר כהן.
לדבריו, אלמנט הבושה ייצר בתחילה תגובה מיידית בניו יורק לבנייה מהירה מחדש. מי שתרם לשינוי קו המחשבה הזה היה "ניו יורק טיימס", שבספטמבר 2002 פרסם כתבה תחת הכותרת: "אל תבנו מחדש. תדמיינו".
"אכן", אומר כהן, "בניו יורק הצליחו לפתוח בתהליך שיתוף ציבור רחב דרך תחרויות אדריכלים וכנסים ציבוריים בהשתתפות אלפי תושבים, נציגי משפחות הקורבנות ואנשי מקצוע". בתחרויות האדריכלים שנערכו לקראת תחילת השיקום התקבלו יותר מ־5,000 הצעות מ־63 מדינות, מה שהפך אותה לאחת התחרויות הגדולות בהיסטוריה.
בסופו של דבר היו מעורבים בשיקום שבעה משרדי אדריכלים שרובם אמריקאיים. במקביל, התקבלו עשרות אלפי תגובות והצעות מתושבים, שתרמו לגיבוש קווי המתאר של התכנון האדריכלי והעירוני. עיקרי הדרישות הציבוריות: שילוב זיכרון והנצחה עם מסחר, תרבות ותחבורה; עירוב שימושים באזור המשרדים של גראונד זירו; ויצירת מרחבים ציבוריים פתוחים ונגישים.
"יש חלון זמן שאני קורא לו 'שעת רצון'", ממשיך כהן. "כולם רתומים, יש הרבה כסף ומשאבים, וחייבים לנצל את זה. אבל ככל שהפרויקטים מתמשכים, אנשים שוכחים, הכספים נעלמים. אני חושש שזה עלול לקרות גם לשיקום היישובים שלנו - תראי מה קרה לחטופים, מי חשב שלא יחזירו אותם כל כך הרבה זמן?".
גראונד זירו הוא במידה רבה אנדרטת זיכרון. איך מגבשים את הדרך הנכונה להנציח אירוע כואב בתולדות אומה, תוך הרצון לייצר גם חיים חדשים סביבו?
"המונומנט הטוב ביותר הוא לא מונומנט, אלא משהו מתפקד שהוא חלק מהחיים. בגראונד זירו יצרו כיכר ענקית ובמרכזה מפלים בתוואי הבניינים שנהרסו (הם תוכננו בידי האדריכל הישראלי־אמריקאי מיכאל ארד - ה.ו). שמות הנספים חרוטים מסביב לבריכות המפלים והמוזיאון ממוקם מתחת לכיכר הזו".
אמסטרדם: המטוס פרץ חור, והשאירו אותו
דוגמה נוספת לבנייה טובה יותר מגיעה משכונת בליימר באמסטרדם, שלתוך אחד מבנייניה התרסק מטוס אל על בשנת 1992, בעקבות תקלה במנועים.
"במקום שבו התרסק המטוס נפרץ חור בחומת בניינים קלסטרופובית משנות ה־70 והוחלט להשאיר את המקום פתוח, ולא סגור כפי שהיה. בכך התאפשר ליצור שביל במרכז השכונה שמקצר את הדרך להולכי רגל. למעשה, זו הייתה הזדמנות ליצור משהו חדש, שהוא גם מונומנט זיכרון", מספר כהן.
"העצים שננטעו לאורכו של השביל נעקרו ממרכז אמסטרדם כדי להעביר את המסר 'אנחנו איתכם'. טרם האסון השכונה הייתה 'גטו של מהגרים', ובעקבותיו נוצרה הזדמנות להתפייסות בין תושבי השכונה לשאר תושבי העיר. זה ריפוי ברמות של צדק חברתי. בכל שנה מתקיימים טקסי זיכרון באנדרטה ובשדרת העצים, בנוכחות ראשי העיר, תושבים ובני משפחה".
צ'ילה: קונספסיון, צונאמי ב־2010
ב־27 בפברואר 2010 התרחשה רעידת אדמה עזה מול חופי מחוז מאולה שבצ'ילה, בעוצמה של 8.8 עזה. בעקבותיה נוצר גל צונאמי שגרם להרס רב, כולל באחת הערים הגדולות במדינה, קונספסיון, שהוגדרה "אזור מוכה אסון". מאות אלפי בתים ניזוקו קשות, לרבות מבנים היסטוריים, תשתיות, כבישים וגשרים. הנזק הכלכלי הכולל הוערך בכ־30 מיליארד דולר.
האדריכל שהוביל את תהליך השיקום היה הצ'יליאני אלחנדרו ארבנה, שגם זכה בשנת 2016 בפרס פריצקר היוקרתי על פעילותו בתחום האדריכלות החברתית. "עד שלא התחלתי להתעמק בנושא, לא ממש הבנתי על מה קיבל את הפרס, אבל ככל שהעמקתי הבנתי כמה האדם הזה הוא גאון".

תסביר מה בדיוק הוא עשה.
"כשהוא התחיל את שיתוף הציבור, פתאום התברר שהציבור לא כל כך מוטרד מהאסון הגדול כמו שהוא מוטרד מכך שאין לו גישה זה שנים אל הנהר, שאין להם מרחבים ציבוריים, שירותים ציבוריים, זהות. אומרים לו: 'אתה יודע משהו? אנחנו מוכנים לסבול אסון פעם ב־50 שנה, אבל תסדר לנו פה איכות חיים'.
"הגאונות שלו", ממשיך כהן, "הייתה נעוצה בכך שהבין עד כמה חשוב לייצר תיאום בין גורמים וכך ליהנות מהיכולת לרכז משאבים. בדרך זו, לדבריו, עמד לרשותו תקציב שיקום של 52 מיליון דולר שבו השתמש רק לטובת מה שהתושבים צריכים. את רצועת הנהר בעיר הוא הפך לפארק ענק, שמשמש כמרחב ציבורי ירוק. נוסף לכך, העצים שם חוסמים את סחף השיטפונות השנתיים. אם בעוד 50 שנה יבוא צונאמי, שום דבר לא יעזור, אבל בינתיים התושבים זוכים באיכות חיים".

גולת הכותרת של הפרויקט הייתה יצירת בתי מגורים עמידים ואיכותיים יחסית בשטח בית של 80 מטרים רבועים, שרק 40 מתוכם בנויים. הרציונל היה לאפשר לתושבים להרחיב בעצמם את ביתם בעתיד, אם וכאשר יעמדו לרשותם יותר אמצעים כלכליים.
"האנשים יושבים על הקרקע עם בית של 40 מטרים, ועם הזמן, כשיש להם יותר כסף, הם משלימים בכוחות עצמם את הח צי השני. פתאום אנשים שהיו בתחתית הסולם החברתי הופכים למעמד בינוני - הם בעלי נכס. כלומר, בגלל האסון הזה האנשים האלה עברו ניוד חברתי־כלכלי מדהים".
ישראל: "לזקק את הזהות המקומית"
גם מאוקראינה, מתברר, שמלחמתה מול רוסיה עודנת נמשכת, אפשר לשאוב השראה בכל הנוגע לתכנון מונומנטים של זיכרון. כהן מציין אדריכל אוקראיני בשם סלאבה בעלבק (Slava Balbek), שמיד עם פרוץ המלחמה מיקם את משרדו בגבול אוקראינה־רוסיה. לדבריו, "שלושה ימים בשבוע הוא מטיס רחפנים של הצבא האוקראיני, ושלושה ימים הוא עובד במשרד, וכחלק מעבודת השיקום הוא מתייחס גם לזיכרון".
מה אפשר ללמוד ממנו?
"לשיטתו, הדבר החשוב ביותר הוא לא לחפש פתרון לזיכרון בשלב ראשון. לזיכרון יש תקופות: יש תקופה שבה אנחנו בתוך הכאב ולא רואים כלום, תקופה שבה מתחילים להירפא ותקופה שבה חושבים על העתיד. בכל פעם הזיכרון לובש צורה ומקום אחרים. כששוחחנו עם תושבי ניר עוז לפני כשנה לגבי תכנון הקיבוץ, היו שאמרו: 'הבית הזה מחולל, אל תיגעו בו'. כלומר, הם לא רצו שהבית ישופץ, אלא שיישאר כאתר הנצחה. אני כמעט בטוח שאם אותם אנשים יישאלו לגבי הבית בעוד שנתיים ובעוד 20 שנה, הם יראו את הדברים באופן שונה. זאת אומרת, בשלב הראשוני של עיצוב הזיכרון לא כדאי לקחת החלטות תכנוניות חד־משמעיות".
אילו לקחים אפשר להפיק מכל המקרים האלה לגבי המקרה הישראלי?
"יש לנו שני משברים שנופלים אחד על השני - משבר הדיור שהוא מתמשך, ומשבר ביטחוני שגם הוא מתמשך. בואו ננסה לנצל את מה שקרה כדי להתמודד עם אתגרים עמוקים יותר, ואני בטוח שיש מספיק יצירתיות בארץ כדי לקחת את המקום הזה ולהגיד - בתוך הקונטקסט של משבר הדיור עם המשבר הביטחוני".
כהן מציג למשל פתרון תכנוני שהוא מכנה "פרובוקטיבי" ונוגע לניר עוז. "במקום לבנות גדר ביטחון מסביב לקיבוץ, הצעתי להציף את האזור שסובב את הקיבוץ במים וכך ליצור אגם מים כמכשול. אפשר להכניס שם תנינים או לגדל אצות. האצות גם עשויות להרתיע אנשים מלהיכנס לאגם הזה והן גם יכולות להיות משהו שהקיבוץ יוכל להתפרנס ממנו. כלומר, המכשול יכול להיות גם נכס כלכלי. ביום שיהיה שלום, יימצא אגם בין ניר עוז לבין רצועת עזה וכולם יבואו להתרחץ שם".
לא מעט בתים בתל אביב נפגעו מטילים מאיראן. יש לך טיפ לראש העיר, רון חולדאי, ליציאה מהקופסה ולמינוף המשבר לעשייה יצירתית?
"בואי נניח שרון חולדאי בא ואומר: 'אני לוקח את האסון הזה ומראה שאנחנו לא רק מתקנים, אלא מבינים את גודל השעה ומטפילם במשבר הדיור'. הוא בונה מגדל שהוא כולו חצי בתים, כמו של ארבנה הצ'יליאני: אנשים קונים חלל ריק עם עלויות בנייה מינימליות, והשלמות הם עושים לפי רצונם. זה משחק על אותו רעיון ומביא אותו למקום של מיגון יחד עם דיור בר השגה לאלה שלא יכולים להרשות לעצמם דירות שלמות".
מה אפשר לעשות בערים כמו באר שבע, בת ים וחולון, שגם הן חטפו לא מעט?
"אני בעד לנסות ולזקק בערים מסוג זה את הזהות המקומית, להבין מה זה אומר היום כשאתה מסתכל על הנוף הישראלי. הרי לא פעם צוחקים ואומרים: באר שבע נראית כמו עפולה, עפולה נראית כמו נתניה, נתניה נראית כמו גדרה - כולן נראות אותו דבר. וזה הרגע שבו באר שבע יכולה לשאול 'מה אני באמת?' מה זה אומר שאנחנו עיר מדבר? מה זה אומר שאנחנו עיר אוניברסיטה? איך אנחנו ממתגים את הסיפור הזה?".
איזה מכנה משותף היית שוזר בין כל המקרים ששוחחנו עליהם שנוגע גם בישראל?
"קיימנו כאן שיחה על ההזדמנויות שנמצאות במשברים, כמו המשבר שעובר עלינו בשנתיים האחרונות, שיש בו הרבה הרס, אבל גם הרבה תקווה".