מלך הקסטות מארחים את אבי ביטר. ''תפסתי ז'אנר משלי'' / צילום: מלך הקסטות מבית שיקר הפקות
מלחמה, חטופים, טילים בליסטיים, שמיים סגורים ומצור תרבותי - על רקע כל אלה, 2025 מסתמנת כשנת הקאמבק הגדולה של מוזיקת הקסטות בישראל. לאחרונה הוכרז כי אלבום של זוהר ארגוב יזכה השנה לעיבוד מחודש, וביוני האחרון ליאת בנאי - מחלוצות מוזיקת הקסטות של שנות ה-90 - מילאה את קיסריה אחרי 30 שנות קריירה (ואפילו הושמעה פעם ראשונה בגלגלצ). גם רינת בר עשתה קאמבק מפואר וצפויה להופיע בקיסריה בספטמבר הקרוב. הזמר מושיק עפיה החליט לחזור לבמה אחרי 3 שנים והזמרת הטורקית מוג'דה, שהייתה ילדת הפלא הבלתי מעורערת של שנות ה-90 ("בטיילת על המדרכה" הבלתי נשכח), חזרה גם היא לבמות בישראל.
● בלי להתנצל ולהתייפות: אלבום הרוק שחוגג 30 שנה, ועדיין בועט
● לפני 40 שנה לייב אייד איחד את כל העולם. אין סיכוי שזה יקרה שוב
ואיך לא, הגיטריסט האגדי יהודה קיסר יזכה השנה להכרה ממסדית כשיקבל באוקטובר את פרס אמ"י (איגוד אמני ישראל). קיסר, ממקימי להקת ״העוד״, ליווה והקליט באולפנו שורה ארוכה של זמרים ויוצרים מרכזיים, בהם זוהר ארגוב, שימי תבורי וזהבה בן. שותף מהותי ללהיטים שהפכו לנכסי תרבות של המוזיקה הישראלית.
שלא תטעו, המוזיקה הזו הייתה כאן תמיד. מאז קום המדינה היא ליוותה דורות של מאזינים, אבל פעלה במשך שנים מתחת לרדאר, הודרה מתחנות הרדיו וספגה התעלמות מהממסד התרבותי, אפילו זלזול. מוזיקאים ופעילים חברתיים ניסו לחולל מהפכה ולהציב את המוזיקה הזו במרכז הבמה, אבל זה לא היה פשוט. אז מה גרם לה להפציע מחדש דווקא עכשיו, ולמה דווקא השנה היא מקבלת סוף־סוף את ההכרה שדרשה כל השנים?
חידוש קטן וזול
ההפצה של מוזיקה ים תיכונית והכניסה שלה למיינסטרים קשורה בעיקר למהפכת הקסטות. הקסטה הייתה חידוש טכנולוגי זול וקטן ששינה את כללי המשחק: היא אפשרה למוזיקאים להפיץ את החומרים שלהם בלי תלות בחברות התקליטים ובתחנות השידור. בכך נולד ליוצרים כלי שמאפשר לעקוף את כלי התקשורת.
את הקסטות המציאה פיליפס בשנות ה-60, אבל בשנות ה-80, בסיוע הווקמן, הן קיבלו דחיפה. בספר מ-2023, High Bias: The Distorted History of the Cassette Tape מראה עיתונאי המוזיקה מארק מסטרס כיצד הקסטות שינו את האופן בו אנשים שיתפו והאזינו למוזיקה. מהצעיר שהכין בבית מיקסטייפ, ועד מה שהפך לתור הזהב של הקסטות. סצנות שוליים כמו הפאנק וההיפ-הופ הפיצו מוזיקה בקסטות וכך עקפו את תעשיית התקליטים המסחרית. מהפכת הקסטות בארה"ב נתנה קול ליוצרים שחורים שצמחו מהשכונות והודרו מתחנות הרדיו והלייבלים.
אם בארה"ב הייתה זו חברת התקליטים מוטאון שעזרה למוזיקאים שחורים לפרוץ למרכז הבמה, בישראל אלה היו "האחים ראובני". הסדרה ששודרה לאחרונה בהוט "מלכי הקסטות: האחים ראובני" חושפת את מהפכת המוזיקה המזרחית שהתחילה בחדר קטן עם שני מכשירי טייפ והפכה תוך שלוש שנים לתעשייה שגלגלה מיליונים. האחים ראובני היו מפיקים, מארגנים ומפיצים של ענקי הז'אנר, בהם ג'קי מקייטן, אהובה עוזרי וזוהר ארגוב, שהיו חתומים אצלם.
שיטוטים בארכיון חושפים את רוח השעה בה "זמרי הקסטות" נלחמו על שעות שידור וקיבלו רק 10 שעות בשבוע. ב"מבט שני" הציג אותם הכתב חיים גיל כ"זמרים שצמחו מתוך השכונות ולא קיבלו השכלה מוזיקלית". ג'קי מקייטן התנגד בכתבה לתווית זמר הקסטות וביקש "אל תקרא לי זמר קסטות, תקרא לי זמר עממי".
מי שהתרעם במיוחד על הקיפוח הוא אביהו מדינה, שטען שיש פער בין המוזיקה ששומעים ברחוב למוזיקה ששומעים ברדיו: "בשווקים וברחובות בקפה, השירה המקובלת היא אחרת לגמרי, שם לא שמענו את שרהל'ה שרון, את הגבעטרון". מדינה הצעיר טוען שהזמרים של אותה שעה היו מושפעים ממוזיקה ערבית וניסו בכל כוחם להכנס לקאנון: "ניסינו ליצור מיזוג עם הסגנון המזרח אירופי, יש הרבה שילוב של מזרח ומערב. נתקלנו בהתנגדות מפני שיש בזה מוטיב מזרחי - מוטיב קיצוני אם אין לנו בית אצלכם שהוא שלנו. אז אנחנו מבחינה תרבותית יורדים חזרה לארצות שמהם עלינו, ואז חוזרים לסגנון הערבי. המוזיקה שלנו שבאוזניהם היא לא ישראלית. אנחנו חוזרים למקומות השורשיים".
ההתעלמות ממוזיקת הקסטות הפכה מסמויה לגלויה כשאיימי הורוביץ, חוקרת מוזיקה צעירה מארה"ב, הגיעה לארץ בשנות ה-80. בביקורה הורוביץ הוקסמה ממוזיקה שבקעה מדוכן קסטות בתחנה המרכזית הישנה, קול שיתברר מאוחר יותר כזה של זוהר ארגוב. מהר מאוד סיפרה החוקרת על המוזיקה ששמעה לחבריה הישראליים אך אלה לתדהמתה הביעו דחייה. הורוביץ יצאה למחקר אתנוגרפי שעוקב אחר העשורים הראשונים של המוזיקה הזו, וסיימה עם ספר שראה אור ב-2010. "אין דבר כזה מוזיקה מזרחית" יצא בתרגום לעברית בשנה שעברה, ומתאר את המתחים הפוליטיים שהתלוו ליצירה ואת מנגנוני הדיכוי שהופעלו עליה. שם הספר, אגב, לקוח מאמירה של אביהו מדינה שסירב לתיוג "מוזיקה מזרחית" בטענה שהמוזיקה שהוא מנגן היא ישראלית לכל דבר. התיוג בעיניו מבטא הדרה, ולא ביטוי של סגנון מוזיקלי ייחודי.
"היום לא צריך את הרדיו"
הזמר אבי ביטר נזכר כיצד נרקמה מוזיקת הקסטות בפריפריה ובשכונות. "את התקשורת המוזיקה הזאת אף פעם לא עניינה", מתריס ביטר, שהפך מאז לאגדת תרבות, כולל שלל סרטים בבימויו ובכיכובו, ומוזיקת דיכאון שמזוהים איתו. "שדרנים לא הסכימו להשמיע את השירים שלנו. אז היו תחנות פיראטיות, ואני תפסתי ז'אנר משלי. גידלתי דור שלם של מוזיקאים".
כיום, לדברי ביטר, המוזיקה שלו חוצת קהלים. "העם קובע, העם הוא הרוב ואי אפשר להתווכח איתו", אומר ביטר, שטוען שהיה שולח דיסקים לגלגל"צ ושם היו "הופכים את זה לתחתיות לקפה". ביטר אומר שמוזיקת הקסטות נכנסה למיינסטרים בין היתר בגלל הכניסה של האינטרנט, עם יוטיוב והמדיה החברתית. "היום לא צריך את הרדיו, זו לחמנייה יבשה". ביטר מרגיש שאחרי שנים שלא הרגיש שהתקבל, היום הוא בפסגה.
לחגוג את מי שהם
אחד האחראיים לחיבוק המחודש של המוזיקה הזו הוא "מלך הקסטות" - תופעה תרבותית שבמסגרתה מתארחים כבר עשור זמרים אייקונים מתור הזהב של מוזיקת הקסטות. מלך הקסטות הוא מופע שמארח את כל גדולי הזמר המזרחי, ומורכב מצמד (אבירם שיקר ואסף לויבל) שמתקלטים רק מקסטות. אבירם שיקר, המפיק והמייסד של הפרויקט, לא ציפה שהאירוע הראשון שהפיק ב-2016 עבור אייל שני יהפוך לקאלט. "בחרנו בפינצטה את האירועים שעשינו והתעקשנו על חופש אומנותי. בשש השנים הראשונות האירועים שלנו היו תמיד חינמיים".
מלך הקסטות אירח בין השאר את זהבה בן, שימי תבורי, מרגול ועופר לוי, והוא אחראי אפילו לאיחוד של צלילי העוד. אחרי שמלך הקסטות כבש את מעוז ההיפסטרים התל אביבי "התדר", השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. שיקר אומר כי מלך הקסטות בעצם איפשר לאנשים לחזור לשורשים: "מהתגובות הבנו שמה שאנחנו עושים מאפשר לאנשים לחגוג את מי שהם, המון אנשים מהפריפריה שהגיעו לגור בתל אביב, השתחלו עמוק בתרבות אבל בחרו, חלקם לא במודע, להצניע את המזרחיות שלהם", מספר שיקר.
מהר מאוד, האירועים הפכו סולד אאוט. "מה שקרה הותיר אותי פעור פה. מסת האנשים שהגיעו. והבנו שהשיא לא מאחורינו".
להביא את גדולי הז'אנר להופיע במרכז תל אביב לא היה פשוט. שיקר כתת רגליים וחיזר אחרי הזמרים הבולטים ביותר בשביל לזכות באמון שלהם, גם כאלו שכבר מזמן ויתרו או התבצרו בדעתם. "הייתי עושה עבודת חקר בשביל להגיע אליהם אישית, והייתי מחייב אותם לפגוש אותי בארבע עיניים לקפה. הבטחתי להם רק דבר אחד - שכשהם יעמדו על הבמה הם יבינו הכל". מלך הקסטות לקח את המוזיקה שהייתה מוקצית במשך שנים, והביא את זה למעוזים הנחשבים ביותר בארץ, "יצרנו תרחיש שבו אין ברירה אלא לדבר על זה כדבר מגניב וסטייל".
"פרופגנדה של קסטות"
החזרה לקסטות מתרחשת גם בסצנות שוליים אחרות, כמו הפאנק והאינדי. זאת בצד התקליטים, שחזרו ובגדול כבר לפני לא מעט שנים. "כשמוזיקה יוצאת בסטרימינג, זה נעלם בענן. רצינו להפיק מוזיקה שלנו והאופן היחידי הזול שאפשר לעשות את זה היה קסטות", מספרים אלכס גרביננקו ודני רוזנבלט, בעלי שוקרי סשנז, לייבל וסטודיו חיפאי, המציע במה למוזיקה עצמאית. את הקסטות אלכס ודני מזמינים מגרמניה, "זול לקנות אותן ואפשר לעשות את זה לבד, כל מכשיר יכול לשכפל קסטה וקל לסחוב אותן".
"הוצאנו תעמולה לרכישת קסטות, והדפסנו פאנזינים שמסבירים למה קסטות זה טוב", אומרת דני. "תקשיבו למוזיקה של עצמאי שעבד קשה, זאת האופציה הכי טובה ללהקה קטנה שאין לה מימון להוציא את המוזיקה שלה באופן פיזי".
בעוד שמחירי תקליטים נעים בין 60 שקל ועד 300 שקל, אנשי השוקרי מוכרים קסטה ב-50 שקל. "בין 20 ל-25 שקל עולה לייצר קסטה, ומה שמייקר את התהליך הוא המכס על המשלוח מגרמניה, שמכפיל את המחיר". ואיך מאזינים היום לקסטות? דני מספרת כי יש כל מיני חלופות, מנגנים קטנים ועד טייפים עם רמקולים מובנים. "כל קסטה של השוקרי מגיעה עם קוד הורדה ל-MP3 לבנד קמפ, כך שאפשר גם לשמוע דיגיטלית ולהוריד את הקבצים".
אלכס מסביר כי אנשים רוצים לאחוז בעותק פיזי "כי זה קצת לחזור לעבר, בזמן שהמציאות נוראית. אופציית הסטרימינג היא חסרת רגש. הפיזי מחבר אותך לאמן ולמוזיקה".
הסיפור של חזרת הקסטה הוא הרבה יותר מנוסטלגיה - הוא תזכורת חיה לכוח של מוזיקה לפרוץ גבולות, לחבר קהלים ולתת מקום גם למי שלא תמיד זכו לו. מהחדר הקטן של האחים ראובני ועד לערבי סולד אאוט בתדר, הרנסנס של מוזיקת הקסטות מוכיח שהשוליים תמיד ימצאו דרך להשמיע את קולם.