האבסורד של הכרת צרפת ב"מדינת פלסטין" הוא כל כך מובן מאליו עד שאי אפשר לייחס אותו אלא להתחכמות סלונית.
אני רואה בעיני רוחי שלושה או ארבעה דיפלומטים צרפתים, אולי איזה שר חוץ מממשלה קודמת, איזה מזכיר כללי לשעבר של ארמון האליזה, אולי אריסטוקרט ממשפחה מכובדת, מסיבים במועדון חברים דיסקרטי. הם נפוחים מחמת החשיבות העצמית, הם משרבבים מפעם לפעם עגה דיפלומטית אמריקאית, אולי אפילו שתיים־שלוש מילים בעברית או בערבית, שבהן נתקלו באיזה דוח של איזה דיפלומט מתל אביב, או מרמאללה, או מבירות.
● פרשנות | 2033: סיכוי למסע יהודי-נוצרי בדרך הרחמים
● פרשנות | איך תאילנד וקמבודיה מצאו את עצמן במצב מלחמה, ומדוע לתיירים כדאי להיזהר
רוח של "הבה נתחכמה" שורה עליהם, אולי על המשובח ביינות בורדו (למשל), אם כי ילדיהם כבר הפסיקו לשתות יין עם תוכן אלכוהולי. אבל הם אינם מסוגלים. מספיק שהם נמנעים מלהצית את הסיגר הכבוי, התלוי בין שפתיהם.
מדוע לא, אומר ניקולא לסטפן כאשר פייר מהנהן בהסכמה. זו דרך צרפת. אירחנו בפריז כל כך הרבה גולים מכל כך הרבה ארצות כבושות, והענקנו להם הכרה מלאה, לפחות עד שנכבשנו בעצמנו. ישבו אצלנו נשיא צ'כוסלובקיה בגלות וראש ממשלת פולין בגלות. אפילו האייתוללה חומייני חיכה אצלנו לאיתות שהוא יכול לחזור לאיראן, ולכונן בה את הרפובליקה שלו.
אז מדוע לא לפלסטינים?
"ראש מדינה שהחוב הלאומי שלה יצא מכלל שליטה וכל קופותיה ריקות, לעמנואל מקרון נשארה רק הזירה הבינלאומית כדי להזכיר לאנשים, באמצעות יוזמות בינלאומיות מרהיבות, שלצרפת עדיין יש חשיבות, מפני שבידיה יהלומי המשפחה היפהפיים", כתב לה פיגארו הימני, הפרו־ישראלי, למחרת ההחלטה.
"מאזן הכוחות ישתנה"?
השמאל, המתעב את מקרון תיעוב עמוק, מצא את עצמו משבח את היוזמה, אם גם רק בקושי. העיתון ליברסיון מרח את המילה Palestine על עמודו הראשון כמו היה לה קיום משלה, ללא קונטקסט. מאמר המערכת של העיתון הסביר ש"מאזן הכוחות ישתנה, מפני שההכרה במדינה תספק לגיטימיות וזכויות שכיום אין לפלסטינים".
איך? אילו זכויות תעניק מדינה-ללא-גבולות לאזרחיה? הבה נתחיל בשאלה - מי יהיו אזרחיה? מה אם היא תעניק אזרחות ל-9 מיליון צאצאים וצאצאי־צאצאים של פליטי 1948? איך יתורגמו זכויותיהם האזרחיות ללשון משפטית ודיפלומטית?
יתר על כן, מדינות החברות באו"ם נהנות מן הזכות להגנה עצמית. איך נגדיר את הזכות במציאות הקיימת? המדינה הזאת תכריז תכף להכרה בה שהיא קורבן לפלישה ולכיבוש, ולפיכך יש לה הזכות לפתוח מיד במלחמת שחרור. המדינה הזאת מוכרחה אפוא להיוולד במלחמה, להתבגר במלחמה, להגיע אל פרקה במלחמה. עצם ההכרה במדינה תכשיר את מאבקה הצבאי, ותעניק לארצות המכירות בה סיבות כבדות משקל לסייע לה צבאית.
ליברסיון הנ"ל מצטט בתקווה את מחמוד עבאס, שהבטיח "לערוך סוף סוף בחירות" ולפרק את חמאס מנשקו. איך יתממש החצי השני של ההבטחה, נשאיר לדמיונם של הדיפלומטים מהבה־נתחכמה. אבל מה יקרה אם חמאס ינצח בבחירות ה'סוף סוף' ממש כפי שניצח בהן ב־2006? האם רצונו הדמוקרטי למופת של העם הפלסטיני לחסל את הישות הציונית יוכרז אז כלגיטימי? אני מניח שלא. אז בשביל מה בכלל להתחיל עם האבסורד הזה?
"ואם לא, או אז"
להלן מתחיל ה"אבל". אבל מדינה פלסטינית אינה "אופציה". היא כורח המציאות. היא מעוגנת בחוק הבינלאומי. ישראל קמה על יסוד החלטת האו"ם, שקבעה במפורש כי לצד "מדינה יהודית" בארץ ישראל תקום "מדינה ערבית". אין לישראל הזכות להתקיים אלא על יסוד קבלה של חלוקת הארץ (בהחלטת מועצת הביטחון 242, האו"ם הכיר בגבולות 1967).
המדינה הפלסטינית אינה חייבת לקום עכשיו, או בקרוב. אבל הקמתה לעתיד לבוא צריכה להיות עיקרון מנחה. ישראל רשאית להתנגד לה זמנית. כמו ההסכם שצרפת חתמה פעם עם קלדוניה החדשה (ראו Nouméa Accord בוויקיפדיה), תנו נא 20 שנה לפלסטינים להתכונן למדינה, בלי טרור, בלי הסתה, עם פיתוח כלכלי וחברתי מואץ. פיתוח כזה לא ייתכן אם אדמות הפלסטינים ייגזלו ואם כפריהם יועלו באש. זה יצטרך להיפסק, תחת השגחה בינלאומית.
במקום להקניט את ישראל באמצעות המצאת מדינה שלא תוכל לקום או להתקיים, מוטב ללכת לאו"ם ולבקש שהעצרת הכללית תחזור ותאשר את החלטת החלוקה של 1947 ולכלול בה את המילים "ואם לא, או אז".
אם הישראלים והפלסטינים יסרבו לסמוך את ידיהם על ההחלטה, או אז עצרת האו"ם תבטל את ההחלטה מעיקרה, והמנדט על ארץ ישראל יחזור לידי האו"ם. ישראל תהפוך למדינה דה־פקטו, מפירת החוק הבינלאומי.
זו תהיה סנקציה, שרוב הישראלים ילעגו לה. אבל הם יטעו. מדינת היהודים משתתפת במערכת הבינלאומית רק מפני שהאו"ם הוא שיילד אותה. אי אפשר כמובן להחזיר את הילוד אל רחם אימו, אבל אפשר לשלול ממנו את ההכרה הנובעת מנסיבות לידתו. הכרה כזאת אינה מעלה ואינה מורידה בעיני חברי מרכז הליכוד, אבל ישראל בלי הכרה בינלאומית תגלוש אל ואקום מדיני. יהיה אפשר להחרים אותה בהינף יד; יהיה אפשר לסגור את שגרירויותיה; יהיה אפשר לדחות את דרכוניה.
ההתנכלויות הנבזיות בכל רחבי העולם מתחילות להמחיש לצעירים ישראלים את התוצאות ארוכות הטווח של בידוד ארצם. הבידוד הזה הוא מעשה ידי אדם. יש ממנו מוצא וולונטרי, או מוצא כפוי.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes. ציוצים באנגלית: @YoavKarny, ציוצים בעברית: @KavHamashve