הפגנה אנטי־ישראלית בניו־יורק / צילום: Reuters, Eduardo Munoz
קשה להחליט מה משתי הידיעות על שקיעת ישראל בדעת הקהל האמריקאית צריכה להטריד יותר: סקר של מכון בולט (גאלופ), המראה שפל היסטורי במעמדה של ישראל; או הצטרפות הנציגה הבולטת ביותר של הימין הרדיקלי במפלגה הרפובליקאית אל קוראי ה'ג'נוסייד'.
● בריטניה מצטרפת לצרפת: מאיימת להכיר במדינה פלסטינית בספטמבר
● דיווחים: האיחוד האירופי נמנע מקבלת החלטה בנוגע להשתתפות ישראל ב"הורייזן"
נתחיל בג'נוסייד. המלה הזו בקעה השבוע מגרונה של מרג'ורי טיילור גרין, צירת קונגרס ממדינת ג'ורג'יה, מנאמנותיו המובהקות ביותר של דונלד טראמפ. היא הרפובליקאית הראשונה המשתמשת במושג, אם כי אין זו הפעם ראשונה שהיא מגנה את ישראל בחריפות. היא גם יזמה ניסיון שנכשל לשלול חצי מיליארד דולר סיוע צבאי מישראל.
טיילור גרין מזהה את עצמה עם 'הנוצרים הלאומנים', תערובת של קנאים דתיים, שמרנים חברתיים קיצוניים, שונאי מהגרים ובדלנים במדיניות חוץ. יש הבדל ביניהם ובין מה שמכונה 'הימין הנוצרי', הפרו־ישראלי לעילא ולעילא, שאליו שייך למשל שגריר ארה״ב בישראל, מייק האקאבי. הנוצרים הלאומנים ברחבי העולם מזוהים עם השקפת עולם אנטי־ליברלית ולא־דמוקרטית. היסטורית, למשל בהונגריה ובפולין, הם קשורים במסורת ארוכה של אנטישמיות.
בארה"ב הם מאופיינים גם באנטי־קתוליות. טיילור גרין צייצה ביום מותו של האפיפיור פרנציסקוס, באפריל: "היום התחוללו שינויים כבירים במנהיגויות העולם. הרוע הובס בידי אלוהים". היא גם ידועה בהשקפות פרו־רוסיות ואנטי־אוקראיניות.
הגינוי של טיילור גרין לישראל אינו שקול אפוא כנגד עריקה של אוהבי ציון. אבל הוא הוא מכביד על כל ניסיון לייחס את השימוש בג'נוסייד באופן בלבדי לשמאל רדיקלי האוהד את חמאס.
מפלגה עם צביון אנטי־ישראלי
הסקר של מכון גאלופ מדבר בעדו: בקושי שליש (32%) של האמריקאים שרואיינו בסקר הביעו הבנה למעשי ישראל בעזה. 60% שללו אותם. הסקר נעשה בין 7 ל־21 ביולי, זאת אומרת הוא הושלם עוד לפני שהתחילו להופיע הצילומים הדרמטיים ביותר של ילדי עזה מורעבים. הפעם האחרונה שבה יותר אמריקאים (50%) סמכו את ידיהם על התנהלותה של ישראל נרשמה בסוף 2023. עקומת ההתנגדות נטתה מעלה ומטה במרוצת 2024, והתחילה לעלות בינואר השנה.
כרגיל במקרים כאלה, יש אי הסכמה נוקבת בין המחנות הפוליטיים. התמיכה בישראל בין הרפובליקאים עומדת על 71%, אבל התמיכה בין מצביעים עצמאים עומדת על 25%, והתמיכה בין דמוקרטים פחתה עד 8%.
היסטורית, המפלגה הדמוקרטית הייתה בעלת בריתה העיקרית של ישראל באמריקה. השדולה הישראלית הייתה נמלטת אל חיקם של הדמוקרטים בקונגרס כל אימת שממשלים רפובליקאיים גילו אדישות, צינה או איבה. הנשיאים הפרו־ישראליים ביותר של זמננו באו מן המפלגה הזו. ג'ו ביידן היה אל נכון הדייר האחרון בבית הלבן שתיאר את עצמו פעם אחר פעם, בפומבי, כ'ציוני'. איש לא ישמע איפיון עצמי כזה מפי דונלד טראמפ.
זו תוצאת רומנטיזציה רבת שנים של ישראל בשמאל האמריקאי המתון. היא דעכה והלכה במרוצת השנים, אבל המלחמה הנוכחית שמה לה קץ. אני מציע לשקול את המספר 8% בכובד ראש. פירושו של דבר שאחת משתי המפלגות הגדולות ביותר בארה״ב מקבלת צביון אנטי־ישראלי מובהק.
"כתבנו בעזה" מדווח מאיסטנבול
מהירות ההידרדרות, באמריקה וכמעט בכל פינה אחרת של כדור הארץ, היא כמהירות הקליקים של הצלמים בעזה. אמנם התקשורת הבין לאומית (בייחוד הבי.בי.סי) אינה חדלה להתלונן שישראל אוסרת כניסה של כתבים זרים, וזה כמובן נכון. אבל גדודים של פרי־לאנסרים מתהלכים על חורבות עזה, מדווחים ומצלמים.
ואם אין די דיווחים מעזה עצמה, הבי.בי.סי למשל מכריז על רושדי אבו אל־אוף, עזתי שנמלט מן הרצועה עוד ב־2023 (כדי להציל את משפחתו), ומתגורר באיסטנבול, כ"כתב הבי.בי.סי בעזה".
אני עוקב אחרי אבו אל־אוף מאז סתיו 2023. לא שמעתי אותו מראיין אפילו פעם אחת, ולא שמעתי אותו מצטט שום מקור חוץ מ"משרד הבריאות של חמאס". אבל ב־בי.בי.סי הוא "כתבנו בעזה", ושמורה לו האותנטיות הנובעת מן האנגלית העילגת שבפיו.
בארה"ב יש רשת רדיו ציבורית רבת אנפין, NPR, שיש לה על פי חישוביה 43 מיליון מאזינים. היא מקור החדשות רב האיכות ביותר באמריקה, ומשפיעה על השמאל ועל המרכז, על משכילים ועל מקצועות חופשיים. היא היתה תמיד ביקורתית וספקנית כלפי ישראל, אבל חלק משידוריה נעשו עוינים.
יש לה מדווח אחד מעזה, המתואר כ"מפיק". הוא עושה עבודה טובה וחשובה כשלעצמה, אבל לא שמעתי אותו מעולם מסקר הפגנה נגד חמאס, או מראיין מבקרים של חמאס. אולי זה היה מסכן את חייו, אבל במקרה כזה מעסיקיו צריכים להסביר.
לפני שבועיים, מגיש בכיר ב־NPR ריאיין את ההיסטוריון הישראלי־אמריקאי עומר ברטוב, שהסביר באריכות מלומדת מדוע ישראל מחוללת ג'נוסייד. שבועיים נדרשו
ל־NPR להזמין חוקר שסתר את ברטוב, ג'ושואה ספנסר, אבל רק לאחר שהרשת הקדישה שבע דקות לראיון עם מנכ"לית בצלם, יולי נובק, אשר עשתה נפשות לטענת הג'נוסייד.
המראיין, שלא הטיל ספק בטענות ברטוב או נובק, עשה מאמץ גלוי לסתור את ספנסר. התעורר הרושם שעצם הראיון נעשה רק כדי לצאת ידי חובה.
"דובר ישראלי לא מסר תגובה"
NPR ובי.בי.סי פיתחו נוסחה מאז תחילת המלחמה: הם מבקשים תגובה מדובר ישראלי, אינם מקבלים אותה עד זמן השידור, ויוצאים ידי חובתם במלים "דובר ישראלי לא הגיב". אפשר בהחלט להאמין שדוברים ישראליים אינם מבינים את התוצאות החמורות של הימנעותם מלהגיב. אבל יש טענות שאינן יכולות להישמע בשידור ללא תגובה, לא מצד ארגון עיתונאי רציני.
הנזק הגדול ביותר לישראל בא מצד מנהיגיה. מעט מאוד כלי תקשורת בעולם לא ציטטו ב־48 השעות האחרונות, בלעג או ברוגז, את טענת בנימין נתניהו, שהרעב בעזה הוא "פייק" מתוצרת חמאס. הוא העמיד בספק את כנותה של ישראל ואת אנושיותה.
לדעתי מועט הספק שחמאס ביים חלקים ניכרים של התוצרת הוויזואלית מעזה. הצילום הטראגי של האשה החובקת ילד שלדי נעשה המוטו של המלחמה. תפוצתו בעיתוני העולם מדהימה. אבל אנחנו לומדים על הכוונה ועל הטכניקה מן העובדה שהקרדיט לצילום ניתן ליותר מצלם אחד, האשה הופיעה בזוויות צילום שונות, והצילומים פורסמו בשני גלים, בהפרש של מספר ימים.
חשוב לציין שבהמשך התגלה הילד הכחוש כמי שסובל מבעיה בריאותית קודמת, ועל כך "ניו יורק טיימס" נאלץ לפרסם הבהרה.
זה כשלעצמו אינו הופך את רעבי עזה לזיופי חמאס. התמונות הבאות מעזה מצריכות הבעות של עצב מצד דוברי ישראל.
ישראל אינה יכולה לצאת ממצוקת יחסי הציבור שלה באמצעות התרסה. רוב צרכני החדשות אינם נוטים להשתכנע בידי זה הטוען שהוא תמיד צודק וכל מבקריו הם זייפנים זדוניים.