קיבוץ בארי לאחר 7 באוקטובר. ''קריסה סמלית'' / צילום: מיטל שטדלר
1
"איכה ישבה בדד?" כך נפתחת מגילת הקינות, בירמיהו המבכה את בדידותה של ירושלים החרבה. בתשעה באב, יום האבל והצום המציין את חורבן בתי המקדש, קוראים את המילים הללו - לא רק כזיכרון היסטורי של אסון, אלא כעדות לחורבן מוסרי וחברתי. מגילת איכה אינה מסתפקת בתיאור השבר, אלא דורשת להבין אותו: מה מביא אומה לסף תהום? אילו תהליכים מביאים לניתוק בין אדם לחברו, בין השלטון לעם?
תשעה באב אינו רק יום של אבל, אלא גם יום של חשבון נפש. רגע שבו כאב לאומי מצטלב עם שאלות עמוקות של אחריות ואשמה. לצד אזכור אסונות לאומיים כמו גירוש ספרד ואישור התוכנית להשמדת היהודים - מתנוססת הקריאה לבחון כיצד מתפרקים מבפנים, ואיך אפשר לשוב ולבנות. דווקא בזמן של מלחמה, של קרע עמוק, כשבשבי נמקים חטופים, הקריאה העתיקה "איכה?" מהדהדת יותר מתמיד: לא רק איך קרה החורבן, אלא גם איך נמשיך מכאן.
● ה-AI מוחקת את הטאץ' האנושי - בלי שנרגיש שמשהו חסר
● הוליווד ממנפת את סופר מריו ודונקי קונג לטובת השורה התחתונה
2
"אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד\ נִיר עֹז רַבָּתִי דָּם.\ שְׂדֵרוֹת הָיְתָה כְּאַלְמָנָה,\ קִרְיָה הֲלוּמָה, וּמִי נֶאֱמָנָהּ?" במילים אלה נפתחת הקינה שכתבה נורית הירשפלד סקופינסקי, שורדת הטבח בקיבוץ נחל עוז.
הקינה של נורית מתייחסת באופן ישיר לא רק לאסון הנוכחי של ה-7 באוקטובר, אלא מהדהדת ומכילה גם את האסון הלאומי היהודי הקדום. "האסונות מתרכזים לאחד - זה דבר מאוד יהודי. החשיבה היהודית סביב מועדים היא ספירלית. זה ניכר בשלל טקסטים שחוזרים לאותו תאריך ואליו מתנקזים דברים שקרו לנו", אומרת הרבנית ד"ר תמר מאיר, חוקרת מדרש ופיוט, סופרת ילדים, ראש החוג לספרות במכללת גבעת וושינגטון, שחקרה קינות ופיוטים שנכתבו מאז 7 באוקטובר.
"התפיסה היהודית היא שכל הצרות נובעות מאותו שורש. כל דבר שקורה היום מחובר לדברים שקרו לאבותינו", מסבירה ד"ר מאיר. "לאורך כל הדורות נמצא התייחסות לאיכה גם בפיוטים ובקינות, גם באלה שנכתבו אחרי ה-7 באוקטובר. אנחנו כל הזמן ברצף של חיבור אל תאריך קיים וגם אל טקסט קיים, כי יש כוח לטקסט הקאנוני. יש בזה הזמנה לבכי משותף גם עם היהודים שלפני 2,000 שנה - הם חלק מהבכי שלי".
להתכתב עם טקסט קודם "זה המעשה התרבותי הכי קלאסי ויהודי שאפשר", אומרת ד"ר מאיר. לדבריה, בחיבור היהודי לאסונות היסטוריים יש גם נקודת אור: "להתחבר לעבר היהודי נותן פרספקטיבה שאחרי אסונות נוראיים קמנו, בסופו של דבר מסיימים בתקווה את איכה".
לדבריה, קריאה באיכה בתשעה באב מרגישה כאילו היא נכתבה על עצמנו. "יש הטחה בלתי מצונזרת כנגד האל, בלי ברקסים. המגילה לא מתחמקת לא מהאחריות ומחשבון הנפש, אבל אומרת לאל - גם אתה לא היית בסדר. כל שלבי האבל נמצאים שם, כולל כעס מאוד גדול. ועד שהחטופים לא יהיו כאן, האבל מתמשך".
3
פרופ' חביבה פדיה, משוררת, חוקרת, ויו"ר התנועה הרוחנית לשלום, כתבה אחרי השבת גופותם ארצה של שירי, כפיר ואריאל ביבס ז"ל קינה קורעת לב שנפתחת במילים "כְּצִפּוֹר מְרַחֶפֶת עַל גּוֹזָלֶיהָ\ בְּיוֹם אֶחָד נִלְקַחְתְּ\ הָאֵם עַל הַבָּנִים\ כְּפִיר וַאֲרִיאֵל\וְשִׁירִי עֲלֵיהֶם".
את הקינה כתבה פדיה בהשראת תפילה בשם "אסירי התקווה", שכתב סבה בזמן השואה, כשהפריע לו שאין תפילה בשם האמהות. אחרי הטבח והמלחמה המתמשכת הרגישה פדיה שהשפה התמוטטה והושחתה, ולכן היא ייסדה את כתב העת המקוון "שפה חדשה".
בעיניה תשעה באב מביא עימו שאלות קשות השנה לעם היהודי, שנמצא בצומת דרכים: "אנחנו מתקרבים לאיכה, שהיא קינה על חורבן. אנחנו במלחמה שנפתחה בגלל חורבן, וגם מסובכים בחורבן אחר בעזה. כשמתעסקים בזיכרון היסטורי של טראומה אז יש רצון לשאוב מזה יסודות לבנות, אבל בציר האופקי אנחנו מסובכים בחורבן אחר. יש אנשים רבים שזה מערער עבורם את המשמעות של תשעה באב וזה מחזיר אותנו לשאלת היסוד - עם איזה לקחים יוצאים מחורבן וטראומה. ואחד הלקחים הגדולים היה הרצון שלא לגרום חורבן לאחר".
לדבריה "במתקפה חמאס לא רצה לפגוע רק באנשים, אלא רצה גם בהשמדה סימבולית של עם ישראל. הסכנה היא, שלא הצלחנו להתגבר על ההתנהגות האכזרית הזו, וזה גרר אותנו מתוך כאב לנקמה וסיבוך נפשי. ויש כאלה שאף החלו לנקוט אותו שיח אכזרי של השמדה - וכך נוצר סיבוך גורלי".
4
אז איך יוצאים מהסיבוך הזה בצל מגילת איכה? לדברי פדיה, "רק בבלימה מרצון ומתוך הבנה והתחשבות בממשות של האחר. ההשמדה של חמאס אינה מדידה. מה שעומד מול ממשות זה רק אתוס - חריף ומוחלט. אחרי שנאחוז בו, נשליט חזרה את הסדר בין הממשי לסמלי. לא נוכל להסתכל על עצמנו במראה אם לא נעשה את זה".
"כשיש פגיעה בממשי נוצרת קריסה במערכת הסמלית. אנחנו נמצאים בלופ: הקריסה הסמלית הראשונה קרתה ב-7 באוקטובר, כי מערכת הערכים טולטלה והנחות היסוד של קיומנו, הקריסה שמתרחשת עכשיו, נובעת מזעזוע שלא ניתן לשאת. ולכן, מתרחב קרע גדול בין הקיום הממשי שלנו כאן ועכשיו, לבין השפה הסמלית שקורית עכשיו, השפה של המדינה והכוח שלה. וכרגע יש קריסה רחבה של סמלים וערכים יהודים".
בעם, אומרת פדיה, "יש קריסה בקשר בין הממשות לסמל בין המילה למשמעות. יש בור. אנחנו ממלאים את זה בשנאה וכוח. האפשרות השנייה היא לחבר את הצירופים מחדש ובצורה אחרת. להצמיח תיקון".