האם ארה''ב מאבדת את מעמדה כמעוז המחקר העולמי / צילום: Shutterstock
"מקום בטוח למדע", כך נקראת התוכנית של אוניברסיטת אקס־מרסיי בצרפת, שנועדה לתת מקלט מדיני למדענים שבורחים מארה"ב. "בשעה שבה לפעמים עומד החופש האקדמי בסימן שאלה, אנחנו מציעים סביבה בטוחה ומעשירה", נכתב באתר האוניברסיטה. "תשתיות חדשניות, שיתופי פעולה בינלאומיים ותמיכה בנושאים כמו אקלים, סביבה, בריאות ומדעי החברה והרוח". האוניברסיטה הציעה מימון מיוחד לקליטת 16 מדענים אמריקאים, ודיווחה לתקשורת כי הוצפה בפניות, כולל מאוניברסיטאות העילית האמריקאיות ואפילו מנאס"א. זאת לאוניברסיטה המדורגת אחרי המקום ה־400 במדד האוניבריסטאות של הטיימס.
זה אינו הפרויקט היחיד המציע עיר מקלט למדענים אמריקאים גולים. ברלין פצחה במיזם דומה עבור מכוני המחקר שלה, וכך גם מחוז קטלניה בספרד, שרוצה לקלוט 78 מדענים אמריקאים בתקציב של 30 מיליון אירו. מכון קרולינסקה השוודי המפורסם הוסיף כוח אדם למשרד קליטת המדענים החדשים, כדי לטפל בכל קורות החיים המגיעים אליו.
מי שמכירים את ההיסטוריה האמריקאית משפשפים את עיניהם. קליטת מדענים מהגרים היא התפקיד המסורתי של ארה"ב, וחלק משמעותי בתרבות שלה. קראו לזה "הנס האמריקאי". במחצית הראשונה של המאה שעברה היא הצליחה למשוך את המהגרים המבריקים ביותר בעולם, ואלה יצרו את הבסיס לדומיננטיות הטכנולוגית, הצבאית, הכלכלית והתרבותית שלה במאה ה־20.
היום, כשממשל ארה"ב נראה נחוש לירות למדע האמריקאי ברגל מכמה כיוונים (כפי שיפורט בהמשך), האם יכול להיות שגלגלים יסובו לאחור - מדענים יעזבו, אוניברסיטאות ידולדלו, הבכורה המדעית העולמית תאבד ואחריה גם הבכורה המדינית־צבאית? ואם התרחיש הזה אכן אפשרי - אילו מדינות אחרות ירוויחו מכך?
תקופה של נס
המדענים מאירופה הגיעו לארה"ב בשני גלים, מספר ד"ר אילן מנור, מרצה בכיר במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון, מומחה לחקר דיפלומטיה דיגיטלית: אלפים מהם עם עליית המשטר הנאצי ועוד אלפים אחרי המלחמה. "הם תרמו לאוניברסיטאות המפוארות בארה"ב והקימו גם מוסדות חדשים, בכל תחומי המדע. המוסדות האמריקאים הפכו למובילים בעולם, ונוצרה בהם מסורת של מצוינות אקדמית שלא הייתה בהכרח קיימת לפני כן".
ארה"ב, שאך סיימה את מלחמת העולם השניה שהוכרעה בכוחו של האטום וכבר נכנסה למלחמה הקרה, החליטה להקדיש תקציבים ותשומת לב רבים ככל האפשר למדע. באותו הזמן החל לשגשג הרעיון האמריקאי, הדימוי של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי. לדברי פרופ' אודי זומר, ראש מרכז ברק למנהיגות, אוניברסיטת תל אביב: "הקמפוסים האמריקאים הפכו למרחבים של קדמה, ביקורתיות ויצירתיות. רעיונות רבים לגבי החיים והחברה הגיעו משם, תנועות זכויות האזרח שניקו את הכתם האמריקאי של העבדות והציעו אמריקה חדשה ומזמינה, לכאורה טובה יותר מבחינה מוסרית.
"הדימוי הזה השתלב עם האתוס הקפיטליסטי של יזמות, תחרות ושוק חופשי. החיבור בין האוניברסיטאות המתוקצבות להפליא, שבהן פעלו קבוצות מחקר ענקיות ומגוונות, ובין העולם היזמי ותרבות שמאפשרת חופש לנסות ולטעות, עשה פלאים. הדוגמה המובהקת לכך היא האופן שבו התפתח עמק הסיליקון", אומר זומר.
פרופ' ג'יימס אוונס, החוקר את הסוציולוגיה של המדע באוניברסיטת שיקגו, אומר כי "הייתה לארה"ב אידיאולוגיה של אפשרויות פתוחות. אנשים הרגישו את ההזדמנות וחשו שהיא יכולה להיות שלהם".
לא הזיק שזו הייתה גם חברת שפע. פרופ' קרוליין ווגנר מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת אוהיו מספרת כי "ארה"ב לחמה את מלחמת העולם השנייה על אדמה זרה, והבית לא נפגע, כולל האוניברסיטאות". הסכמי מרשל, שנחתמו עם סוף מלחמת העולם השנייה, הטו את העולם הכלכלי לטובת ארה"ב, ונוצר מעגל היזון חיובי של משאבים וטכנולוגיה, שיצרה עוד משאבים שאפשרו ליצור עוד טכנולוגיה.
המדע האמריקאי נפגע
פחות מ־100 שנה אחר כך, והמדיניות האמריקאית בתחומי המדע התהפכה. עם כניסתו של דונלד טראמפ לקדנציה השנייה שלו, הוא החל כבר באותו הערב בקיצוצים לתקציבי מדע ממשלתיים שונים, ומאז לא הפסיק.
קשה מאוד לעקוב אחרי כל הקיצוצים (ראו דוגמאות בתרשים), כולל מאמצי בתי המשפט והקונגרס לעצור אותם וניסיונות הממשלה לעקוף את המעצורים. על פי הערכות הארגון האמריקאי לקידום המדע (American Association for the Advancement of Science - AAAS), אם התקציב של טראמפ ל־2026 יתקבל כפי שהוא מוצע, המימון של הממשל האמריקאי למדע יפחת ב־34%, מ-45 מיליארד דולר ל-30 מיליארד דולר. כמו כן, ההשפעות העקיפות של הקיצוץ יובילו לירידה של כ־22% בהשקעה האמריקאית במדע בסיסי ויישומי, מ־198 מיליארד דולר ל־154 מיליארד.
הקיצוצים פוגעים ישירות בתפוקה המדעית האמריקאית, וגם עלולים להוביל כאמור לבריחת מוחות. בסקר שערך כתב העת נייצ'ר עלה כי 75% מהמדענים שוקלים לעזוב את ארה"ב. לשקול לעזוב זה עדיין לא אומר לעזוב, אך אתר פוליטיקו דיווח כי מספר קורות החיים מארה"ב המוגשים לכל משרה אקדמית המוצעת באירופה צמח בממוצע ב־32% בין ינואר למרץ.
מלבד בריחת מוחות, האמריקאים מודאגים מאי־כניסת מוחות, וזאת בעיקר בגלל מדיניות ההגירה של טראמפ. לדברי אוונס, "ארה"ב מבוססת על הגירה. אני עובד גם במשרה חלקית בגוגל, וכל האנשים הכי טובים שאני פוגש שם לא נולדו בארה"ב".
פרופ' גילי דרורי, סוציולוגית ודקאנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית, אומרת: "חוקרים גרמנים שנסעו לרילוקיישן בארה"ב סיפרו שקיבלו הנחיה מהאוניברסיטה שלהם לא לצאת מארה"ב במשך כל התקופה. אם עברת בהצלחה את הגבול - אל תתגרה בגורל". הגישה הזאת גורמת לחוקרים רבים לשקול אם ארה"ב בכלל מתאימה להם. "אם מעבדה בארה"ב שהייתה יכולה לבחור בין מועמדים מצוינים תמצא שקשה לה לאייש משרות באנשים שהיא באמת רוצה, זה יהיה הסימן הראשון לחולשה אמיתית במדע האמריקאי", היא אומרת.
דרורי צופה כי בהדרגה המעבדות יהפכו פחות מגוונות ואומרת "גיוון הוא לא רק מילה של ליברלים. מחקרים אמפיריים מראים כי קבוצות מגוונות יותר יוצרות את הניצוץ שמוביל לחדשנות. את התוצאות בפרסי נובל ובקצב התקדמות הטכנולוגיה נראה רק בעוד עשור והלאה, ואף אחד כבר לא יזכור לייחס את זה לטראמפ".
גם ביקורים לטווח קצר בארה"ב נפגעים, והמדע איתם. אוונס: "כנסים מדעיים בתחום הבינה המלאכותית הם היום המקום שבו מתרחש המדע בתחום, והם חשובים לפעמים אפילו יותר מפרסום בכתבי עת. אבל הפחד ממעבר הגבול לארה"ב פוגע בכנסים הנערכים בארה"ב. כנס NeurIPS, מהמובילים בעולם לבינה מלאכותית, הודיע כי יערוך לצד הכנס בארה"ב כנס במקסיקו, וגם בשנים הבאות צפוי להיות לכנס האמריקאי אח בינלאומי". כל המרואיינים שלנו מדווחים על שינויים דומים במיקומי כנסים בתחומם.
בנוגע למדיניות ההגירה זומר מפרט כי "העולם המדעי דורש הרבה מאוד יציבות. תהליכים במדע אורכים זמן רב. ואם פתאום חצי מהצוות נעלם כי קיצצו ביום אחד את המימון שלו או שהוא לא קיבל ויזה, אז מרגישים את זה".
דרורי מדגישה פן אחר של מדיניות טראמפ: "ישנה עוד דרך שבה טראמפ פוגע במדע, והיא אובדן האחיזה באמת. זה אירוע חדש, כי אפילו בגרמניה וברוסיה הסובייטית, שהצליחו להבריח מדענים, הבינו את חשיבות המדע לעוצמת המדינה דרך הטכנולוגיה. היום, כשהמשטר מעודד פייק ניוז וערעור על המדע בתחומים רבים, זה מייאש את המדענים, בעיקר החוקרים היישומיים. הם חשים שהמדיניות הציבורית לא מושפעת מהמדע. אז למה הם משקיעים בזה כל כך הרבה?".
מי יכול להרוויח מדעיכת ארה"ב
כל אלה תהליכים מטרידים מאוד מבחינת ארה"ב ומבחינת ישראל כמדינת חסות שלה. אולם לא כולם חוששים שארה"ב מאבדת את מעמדה כמעוז המחקר.
"עדיין יש לארה"ב תשתיות, מעבדות ענקיות, אוניברסיטאות עם היסטוריה של מחקר ומסורת של יזמות ומסחור טכנולוגיה, ובכל זאת אי אפשר להתחרות בזה", אומרת ווגנר. גם אוונס מסכים: "ארה"ב משקיעה כל כך הרבה במדע, שאפילו אחרי הקיצוצים יש להם הרבה יותר".
"יכול להיות שהמטוטלת כבר מתחילה לנוע לכיוון השני", אומר זומר. "טראמפ אולי קצת נרתע ממה שקרה. למשל, הוא אמנם הודיע על ביטול מענקי המחקר הממשלתיים להרווארד, אבל מנסה להגיע לפשרה איתם ועם אוניברסיטאות עילית אחרות. יש סיכוי לא רע שהמערכת תתייצב, כי טראמפ לא טיפש ולא חסרים לו תמריצים לחזור לסטטוס קוו, אפילו בתחום ההגירה. לפחות בכל הקשור לאשרות עבודה ושהיה לאנשי מחקר באוניברסיטאות".
זה לא אומר שאין כאן הזדמנות ייחודית למדינות להתחמש במדענים שארה"ב ויתרה עליהם. "התוכנית של אקס־מרסיי מבריקה", אומר מנור, "ואני חושב שכל מדינה שרוצה לבלוט במדע צריכה ליצור תוכניות כאלה". דרורי מציינת כי במכון ויצמן ובפקולטה לחקלאות ברחובות, המסונפת לאוניברסיטה העברית, כבר החלו ללמד באנגלית. "לא כולם אוהבים את זה, אבל יש בכך חוכמה", היא אומרת.
אירופה היא המועמדת הטבעית לקחת אליה את המדענים שאינם מגיעים לארה"ב, אבל יש כמה חסמים העומדים בפניה. "האקדמיה באירופה שונה מזו של ארה"ב", מסבירה דרורי. "היא יותר סוציאליסטית, ויכולה להעניק לכוכבים את התנאים שהם רגילים להם. במקביל היא לא תקלוט היום מאות מדענים בני 55 ומעלה, שהם הבכירים, כי לא תוכל לתת לכולם בעוד עשור את הפנסיה והזכויות הסוציאליות שהמדענים האירופאים זכאים להם".
ווגנר מעלה נקודה נוספת. "אם אנחנו מניחים שהתרבות האירופית כרגע פחות הישגית, פחות תחרותית ויזמית, אז עולה השאלה גם עד כמה אמריקאי שמגיע לאירופה ישפיע על התרבות שלה, לעומת כמה הוא יושפע מן התרבות המקומית בעצמו".
יש לציין כי גם באירופה לא כל המדינות מחבקות הגירה, ויש לכך השלכות על המדענים. בריטניה, למשל, הקשיחה מאוד את חוקי ההגירה והגבילה סטודנטים זרים בהבאת משפחותיהם למדינה. בעק בות כך היא ספגה ירידה חדה מאוד במספר הסטודנטים הזרים במדינה. בשווייץ חוקי ההגירה מאפשרים לשהות במדינה, אבל נדרשות 20 שנה לקבלת אזרחות. לכן מדענים מגיעים אליה, רוכשים השכלה ועוזבים.
הגורם השני שייהנה מכל ערעור של ארה"ב הוא סין. זו כבר הפכה דומיננטית מאוד במדע העולמי בזכות השקעה אדירה בהשכלה הגבוהה, ויש לה קאדר עצום של משקיעים, כולל כאלה שנסעו ללמוד בארה"ב וחזרו. היא כבר החלה לעקוף את ארה"ב בתחומים מסוימים, כמו מכוניות חשמליות או תת־תחומים מסוימים בבינה מלאכותית, וזאת בזכות הכוח של מעצמה כמוה למקד משאבים עצומים בנושא אחד. אוונס: "המדענים הסינים צעירים יותר, מה שמטה את המחקר שם לתחומים חדשניים יותר, שכן הם ילידיים בתחומים האלה".
ווגנר לא חושבת שסין תצליח למשוך אליה מדענים מחוץ לאסיה ואפריקה. "היא מוגבלת כי את השפה שלה קשה לאחרים ללמוד, וזו תרבות ייחודית מאוד, לא כל כך פתוחה לתרבויות אחרות. לכן לא ברור אם היא יכולה להיות מרכז בינלאומי".
הוואקום יכול גם להתמלא בשחקנים מפתיעים. למשל, קטאר שואפת להיות מעצמה מקומית עם השפעה עולמית. גם האמירויות שואפות להחליף את כוח הנפט בכוח האקדמיה ויש להן אינסוף משאבים להשקיע בכך.
דרורי: "גם אוסטרליה חיה במשך שנים על אנשי מדע אירופאים או אסייתים שקיבלו את המשרה הראשונה שלהם שם. האקדמיה האוסטרלית הציעה להם לשים דגש על מחקר יותר מאשר על הוראה, הם פרסמו מאמרים והגיעו בחזרה לחפש משרות קבועות במדינות המוצא שלהם מעמדה חזקה. הגישה הזאת תרמה מאוד לאקדמיה במדינה, שהיא היום הסקטור הכלכלי השלישי בחשיבותו בה. אחרי הקורונה המדענים קצת יותר חששו לבוא, המרחק שוב החל לשחק תפקיד, ואולי כעת אוסטרליה שוב תרוויח מדענים שלא יגיעו לארה"ב".
"אבל בסופו של דבר באף אחת מהמדינות האלה אין את הקסם שיש בקמפוס אמריקאי מוביל", מסכם זומר.
חשש מפגיעה לדורות
אם אף אחת מן המדינות הללו לא תיהנה מהפריחה על חשבון ארה"ב, ישנה אפשרות שהמדע העולמי פשוט יהיה פחות טוב. מענקים מטעם המכונים הלאומיים לבריאות (NIH) ו־USAID מימנו גם מחקרים רבים מחוץ לארה"ב. כעת אלה ייעלמו.
"אם המגמה הזאת תימשך, זה יעביר את ההשכלה הגבוהה למודל שבו יותר כסף מגיע מסטודנטים משלמים", סבור אוונס. "זה אומר שבתארים הראשונים הכיתות יהיו גדולות יותר, עם פחות תשומת לב לסטודנטים המבריקים. בתארים מתקדמים יהיו יותר סטודנטים ששילמו כדי להיות שם, פחות מלגאים. זה יכול לפגוע במדע דורות קדימה".
דרורי: "כאשר המדע נפגע, דווקא במדינה שבה הוא הכי טוב זה סימן מאוד מבשר רעות לכולנו, אבל יש גם מקום לאופטימיות. בגרמניה, ברגע שנגמרה המלחמה והשלטון התחלף, המדע השתקם מהר מאוד, למרות ההגירה של כל כך הרבה מדענים מובילים. אם הבחירות הבאות יביאו מישהו עם גישה שונה מזו של טראמפ, אפשר יהיה לשקם את המצב מהר, באמצעות ויזות וכסף".
טראמפ וסופו של הכוח הרך
המלחמה הקרה, שדרשה יותר דיפלומטיה מאשר כוח צבאי, היוותה במאה ה-20 תמריץ רב לארה"ב לבצע "שיווק רך" של רעיונותיה בעולם, באמצעות התרבות שלה, ודרך מגוון ארגוני סיוע והדרכה. כלכלת השוק של ארה"ב הפכה את האמריקאים למוטי שיווק, והיא שיווקה גם את עצמה באותם כלים.
לאקדמיה האמריקאית הייתה תרומה משמעותית לכוח הרך. "כאשר הסטודנטים הכי טובים מתחנכים בארה"ב, הם נחשפים לצורת החשיבה והעבודה האמריקאית, לשפה האנגלית, לשפע האמריקאי, לערכים האמריקאים. הם חוזרים הביתה והופכים להיות שגרירים לא רשמיים של ארה"ב", אומר מנור.
ממשל טראמפ נראה לפעמים אדיש לנושא של הכוח הרך. זה מתבטא, למשל, בסגירה של USAID, ארגון סיוע החוץ של ארה"ב. לדברי מנור: "תחת הסעיף של סיוע חוץ, נכללו תוכניות כמו הכשרה לדוברים של משרדים ממשלתיים באירופה. מלמדים אותם את החשיבות של שקיפות ואיך להתמודד עם דרג פוליטי שלא רוצה שקיפות. בקיצור - מטמיעים ערכים אמריקאים, מתוך מחשבה שמי שהיום היא דוברת משרד החוץ של ליטא מחר תהיה מנכ"לית או אפילו שרה, עם גישה פרו אמריקאית.
"בממשל החדש, כל זה נעלם, יחד עם הכשרות לעיתונאים, לנציגי ציבור, לארגוני אקלים, לזכויות אדם, לארגוני להט"ב - כל אלה דרכים שבהן ארה"ב ניסתה לעשות את העולם ליותר אמריקאי, כלומר לאמץ דמוקרטיה אבל גם ערכים ניאו ליברליים אמריקאים. אצל טראמפ הנושאים הללו מוסטים הצידה, הוא סגר אפילו את תחנת 'קול אמריקה', שדיבררה את אמריקה לעולם". יש מי שישמח להיכנס בווקום הזה. "איזה ערוץ הטלויזיה פתוח תמיד באפריקה? אל ג'זירה. הם מאוד אוהבים את הערוץ הזה כי הוא מסקר גם אותם".
דרורי: "ואם נחזור למדע, USAID היא האנשים האלה בשטח, שיכולים לזהות את הילד הכי מבריק בכפר בזימבבואה, ולעודד אותו להיות חוקר באוניברסיטה בארה"ב. הם לא ימצאו אותו אם הם לא יהיו על הקרקע".
סין כבר כמה זמן מושכת אליה את המוחות המובילים באפריקה. זול שם יותר, והמדינה עושה מאמץ מיוחד כדי לגרום להם להרגיש רצויים. היום מספר הסטודנטים האפריקאים בסין גדול פי 2 מאשר בארה"ב. חלקם אומרים שסין היא מקום פתוח ובינלאומי - כל מה שארה"ב כבר פחות.
מדוע הגישה של טראמפ בנושא הזה כל כך שונה? יכול להיות שהארגונים האלה קידמו את ערכי אמריקה, לכאורה, אבל אלה לא הערכים שלו?
מנור: "קטונתי מלהיכנס לראש של טראמפ, אבל חלק מהציפיה ממנהיגים פופוליסטיים היא שהם יביאו שינוי רדיקלי. בזירה המקומית, זו החלוקה המתמקדת בין אנחנו והם. מנהיגים פופוליסטיים אוהבים אויבים ושונאים שיתופי פעולה גלובליים".
ויש לכך השלכות מיידיות. מנור: "היום ארה"ב יכולה להנחות הרבה מדינות איך להצביע באו"ם. אבל אם לפני כמה ימים טראמפ צחק על לסוטו ואמר שלאף אחד אין מושג איפה המדינה הזו, אולי הם עלולים לחשוב פעמיים. וסין מחכה בפינה".