בילי ג'ואל בהופעה בקרדיף בשנה שעברה. לא פתור / צילום: Reuters, Images via Reuters Connect
המדיה מוצפת בימים אלה בסרטי דוקו על סלבריטיז, שלרוב נעים בין שני קצוות: סרטים "מטעם" (היוצר, משפחתו או חברה הקשורה אליו) שמאדירים ומהללים את גיבורם, מול סרטים סליזיים שמטרתם לחשוף, לטלטל ולרדוף סקנדלים כאלה ואחרים הקשורים בו. לאחרונה, בשקט אך בעקביות, נראה ש-HBO (מי אם לא) מצאה דרך חדשה ומוצלחת לסוגה הזו. "And So It Goes", הדוקו החדש והמרשים על בילי ג'ואל, מצליח בדיוק במקום שבו רבים נכשלים: בלספר סיפור.
● הרנסנס של מוזיקת הקסטות: תזכורת חיה לכוח של מוזיקה לפרוץ גבולות
● ענק המטאל אוזי אוסבורן הלך לעולמו בגיל 76
לא קידום מכירות לאלבום חדש, לא חימום לקראת קאמבק, לא מסחטת רגש סביב שערורייה ולא תוכן רזה למלא קטלוג סטרימינג. חמש שעות ושני חלקים של סיפור על אדם, על המוזיקה שלו, החרטות, הכישרון, וכל מה שקורה בין לבין. כמו הדוקו באותו פורמט על פי.ווי הרמן (השחקן פול רובנס שהלך לעולמו), גם הסרט הזה פוגע בול. הוא מכבד מבלי להעריץ, חושפני אך לא אכזרי, ארוך אך לא מעייף. לא צריך להיות מעריץ של ג'ואל כדי להתרגש, והפורמט עובד כי HBO בחרה דמויות מרובדות ונתנה את הזמן, העומק והסבלנות לקלף שכבה אחרי שכבה.
אהוב ולא אייקוני
ג'ואל תמיד נשא על גבו סוג של דואליות מעט מוזרה: אהוב ומצליח ברמה בלתי רגילה, אך לעתים נדירות זכה למעמד אייקוני מצד המבקרים או האליטות המוזיקליות. הדוקו לא מנסה לטשטש את הסתירה הזו, אלא מציף אותה. הוא מעולם לא עטה על עצמו דימוי בימתי או תחפושת של כוכב פופ. לא התאפר כמו דייויד בואי, לא התקשט כמו אלטון ג'ון, לא התמסר למיתולוגיה עצמית כמו פרינס, או ניסה להמציא את עצמו מחדש שוב ושוב כמו מדונה. הוא לא ניסה להיראות יותר "קול" ממה שהוא, פשוט ישב ליד פסנתר וסיפר סיפורים באמצעות שירים. בלי אסטרטגיה שיווקית, בלי מסכה.
גם כשהוא מדבר למצלמה הוא נשמע כמו שהוא שר: פשוט, חד, נוקב, סנטימנטלי במידה, לא עסוק בלבנות נרטיב אלא בהנחת פרטי החיים, על הטוב הרע והמביך שבהם, על השולחן. הוא מושך בכתפיו כשמזכירים את הריב המתוקשר עם אלטון ג'ון, איתו הופיע על במה אחת במשך 16 שנה. הוא מסרב לעשות רומנטיזציה למאבקים הנפשיים שלו, שהגיעו עד כדי ניסיון התאבדות. לפעמים, בעיקר בקשר לנשים בחייו, הוא נכנס למגננה, אבל לא גורם לפקפק באמינות דבריו. הוא נותן את התחושה שהוא לא מנסה להתחבב על הצופה, ואיכשהו זה רק גורם לחבב אותו יותר.
אחד מקווי העלילה המעניינים והטעונים ביותר רגשית מגיע בחלקו השני של הסרט, שחוקר את מערכת היחסים של ג'ואל עם אביו, האוורד ג'ואל, והצל הגדול שהטילה השואה על הצד הזה של משפחתו ובמידה רבה עיצב את חייו. האוורד ברח מגרמניה הנאצית כילד עם הוריו לשווייץ, ומשם לארה"ב; כמבוגר החליט לעזוב את אמו של ג'ואל ואת ילדו בן ה-8 ולחזור לאירופה, לווינה. רק באמצע שנות ה-20 שלו, כשהוא כבר כוכב פופ ידוע, ניסה הזמר לחדש את הקשר עם אביו, גילה שיש לו אח למחצה, וענף של של היסטוריה משפחתית שלא הכיר מעולם.
ג'ואל למד שסבו, קארל ג'ואל, היה בעלים של מפעל טקסטיל מצליח בנירנברג שנתפס על ידי הנאצים אחרי שהשבועון האנטישמי דר שטירמר סימן אותו כמטרה. בסופו של תהליך עבר מפעל הטקסטיל הסבה לייצור כותנות הפסים למחנות הריכוז. רוב משפחתו של ג'ואל, שלא ברחה בזמן, חוסלה בשואה, וכפי שהוא מציין בסרט "לא ידעתי אפילו שהיו לי כל כך הרבה קרובים. הייתי שמח להכיר אותם".
אף שמתחת לפני השטח נראה שג'ואל מבין את ההשפעה שהייתה לזה על אביו, ואף שהם הצליחו לחדש את הקשר, מבחינה רגשית הם לא הצליחו להיפתח זה אל זה עד יום מותו של האוורד. מהמורשת הזו של האובדן, השתיקה והגלות התרבותית יצא השיר Vienna, שנכתב בעקבות האיחוד המגומגם של האב ובנו. כשמחברים לטראומה הזו את הסיפורים על אלכוהוליזם, דיכאון ושלושה נישואים כושלים, הווידויים על התחושה שהוא "אף פעם לא מספיק טוב", קשה שלא לשמוע בשיריו פחות פופ סנטימנטלי ויותר ניסיון לתקן משהו פנימי, חלק אחרי חלק.
זיקית מוזיקלית
ויש כמובן את המוסיקה עצמה. הכישרון ההרמוני והמלודי של ג'ואל נותר במשך שנים קצת אנדרייטד, אולי גם בגלל שהוא עצמו מעולם לא דאג להתהדר בנוצות. האינסטינקטים המוזיקליים שלו יוצאים מהכלל, הוא זיקית שיכול לעבור מראגטיים לרחמנינוף, מדו-וופ ומוטאון לברודווי, ג'אז וספר השירים האמריקאי, מבלי לאבד את הקול הייחודי שלו.
"סצנות ממסעדה איטלקית", למשל, הוא למעשה הלחם של שלושה שירים שונים, שלא מרגיש כזה. "וינה" הוא ואלס מיניאטורי שנפתח כיצירה קלאסית ומסתיים כשיר ערש עממי. ג'ואל מדגים איך "This Night" משאיל ישירות מ"הפאתטית" של בטהובן, ו"Just the Way You Are" או "Uptown Girl" נשמעים פשוטים אבל עשירים מבחינה הרמונית בצורה יוצאת דופן, כולל מודולציות מעניינות שגורמות גם לטובים שבכותבי השירים - כמו פול מקרטני וסטינג המרואיינים בסרט - לצאת מגדרם. גם המילים, חרף פשטותן, כתובות בדיוק רגשי גבוה, עם מינון מדויק של אירוניה, חמלה וצער. הוא אף פעם לא מתנשא, אבל גם לא מוותר לעצמו. לא פונה למכנה משותף נמוך, רק מביט בגובה העיניים, ונותן לפסנתר להדגיש רגשות בסיסיים בדרך בלתי אמצעית.
השירים הזדקנו יפה
בניגוד לרבים מבני דורו, נדמה שהשירים של ג'ואל הזדקנו יפה, גם בגלל שהם נשמעו "ותיקים" אפילו בזמן אמת. גם בשנות ה-20 לחייו, ג'ואל כתב כמו מישהו עם סוג של עייפות ופרספקטיבה, מישהו שכבר הבין את משקל החיים.
"New York State of Mind" למשל לא ניסה להתאים את עצמו לטרנדים כדי שהרדיו ישדר אותו. אפילו בסבנטיז הוא היה קצת "מחוץ לאופנה". שיר איטי, ג'אזי, שכמו שייך לעידן אחר של כתיבת שירים. ודווקא בגלל שהוא לא ניסה להישמע צעיר או אופנתי, השירים שלו הפכו לנצחיים. ואולי לכן הוא זוכה להכרה המאוחרת היום, כשלפרסונה הבימתית שלו יש את הגרביטאס שמגיע עם השנים, של איש בוגר, וקולו תואם את המשקל הרגשי של השירים.
בסופו של דבר, And So It Goes הוא פחות דוקו על מוזיקה ויותר דוקו על אישיות. ההצלחה שלו מראה שהדרך הטובה ביותר לתעד חיים אינה להאדיר או לקרוע לגזרים, אלא פשוט להקשיב, לשאול. הסרט על ג'ואל משכנע כי בדיוק כמו האקורדים שלו, הוא קצת "לא פתור", מלא חרטות, גאוות וכאבים.
HBO פיצחה את מה שרוב מפיקי דוקו הסלבז שכחו: האמת, כשמספרים אותה בסבלנות, וללא ספקטקל, היא יותר מעניינת מכל זווית שיווקית שאפשר לחשוב עליה. בתחילת הסרט ג'ואל אינו דמות מסתורית שיש לפצח, אבל בתומו, הצופה מוצא את עצמו לא רק חושב עליו, אלא על התמודדויות של כוכבים מול אלה של אנשים "רגילים". זה סרט שמכבד את גיבורו, מרואייניו, וחשוב מזה, את צופיו, ולכן מתאים גם ל"לא מעריצים" שרוצים לתהות מה הייתה המשמעות של הדברים בחייהם. ולמי שהמנגינות נדבקו למוחו, אלבום ארוך שהוא פסקול הסדרה זמין כבר בשירותי הסטרימינג.