בלב הדוקו המוזיקלי החדש של הבמאי איתן שריד סורג'ון עומדת אגדת בלוז, שמתחילה גדולה מהחיים ומצטמקת לממדים של החיים עצמם. היא נפרשת מהסבנטיז עד ימינו, עם פרקים בלונדון ובאמסטרדם - אבל בראש ובראשונה היא אגדה חיפאית. הגיבור שלה הוא אשף גיטרה חיפאי אבוד, עם אצבעות מכושפות וסיפור מלא תהפוכות. הסיפור הזה משך את שריד מתל אביב של בגרותו לחיפה של נעוריו, שבה גם מצולם רוב הסרט. צוות ההפקה הקומפקטי (בלשון המעטה) שהצטרף אליו מורכב מכישרונות ילידי חיפה. הולם, אם כן, שהסרט נקרא "מחפש את חיפה". שריד מעלה בו על המסך מיתוס לוקלי לא מסופר.
● הדוקו על בילי ג'ואל הוא כמו המוזיקה שלו: מופת של סטוריטלינג
● הרנסנס של מוזיקת הקסטות: תזכורת חיה לכוח של מוזיקה לפרוץ גבולות
שמו הנשכח של גיטריסט העל שהדוקו יוצא בעקבותיו הוא שמעון הולי. הרקע לסיפור המופלא והעגום שלו הוא סצנה מוזיקלית עצמאית ותוססת בחיפה של שנות השבעים-שמונים: אלכוהול, גיטרות, עישונים, תקליטים. שריד מרכיב את תמונת התקופה בעזרת עדויות מפי דמויות מפתח כמו ערן צור, אילן לוקץ', אמיר בן דוד ויואב קוטנר. בלב הסצנה מתבלטת דמותו של הולי - גיטריסט מחונן, עם פוטנציאל של ממש לגעת בכוכבים.
סשן היסטורי עם המייסד של פליטווד מק
הפוטנציאל הפך למוחשי בן לילה, בסוף 1980. אליל הבלוז הבריטי פיטר גרין - מי שהקים את להקת פליטווד מק, אבל ברח מהתהילה שלה - הזדמן לסשן מאולתר באולפני אשל בתל אביב. השדרנים הצעירים עופר אקרלינג ויואב קוטנר פגשו בו במסדרונות גלי צה"ל במהלך ביקור שלו בארץ, והצליחו לשכנע את המוזיקאי המסוגר להקדיש להם ערב באולפן הקלטות. עבורם היה מדובר במאורע היסטורי, והם ידעו שעליהם לארגן הרכב של מוזיקאים אולטרה מוכשרים, ובראשם גיטריסט שיוכל לעמוד בסטנדרטים של גרין.
הגיטריסט הצעיר שנבחר למשימה הוא לא אחר משמעון הולי, ששמו כבר הלך לפניו בין חיפאים ויודעי ח"ן. המרואיינים ב"מחפש את חיפה" מתעקשים שהוא "לא סתם עוד גיטריסט": שמעון אחז בכישרון על ובהופעה הנכונה - כל מה שדרוש לכוכב. תמונה מטושטשת יחידה שמנציחה את אותו הערב מציגה אותו מנגן פנים אל פנים עם גרין. נותרו שתי הקלטות מהאירוע שהציב את הולי, לרגע קצר, בפסגה. אלא שמיד אחרי הביקור הזה בגג העולם, הולי נעלם. היו שמועות שנסע לאירופה, עם ההקלטה שלו ושל גרין ביד; אחרים סיפרו שנסע בעקבות בחורה.
האתוס התרבותי האלטרנטיבי של חיפה
כאן נכנס שריד לתמונה. הוא שמע מאביו על ההקלטה החד פעמית, ודמיונו ניצת מיד. הוא יצא בחיפוש אחר הולי. במהרה החיפוש החזיר אותו דווקא לעיר הולדתו.
שריד מתאר את חיפה כעיר שתמיד החזיקה באתוס תרבותי אלטרנטיבי. הוא נזכר בהופעה כמעט דמיונית של רייג' אגיינסט דה משין ב"סיטי הול" - מועדון שהוא פיסת מיתולוגיה בפני עצמו. אבל הסיטי הול נסגר לימים, ומשהו מהמגמה שהוא ייצג נשחק. "בגיל עשרים", אומר שריד, "כל מה שעניין אותי זה תל אביב". אלא שהחיפה שגילה כשחזר לצלם בה היא עיר שמתעוררת. העיר שחיכתה לו מלאה בגרפיטי, היפ הופ, תרבות ערבית. "היום כשאני בא לחיפה אני שם לב שיש תרבות שוליים. אבל זה משהו רגוע יותר, פחות מתאמץ. קורים שם דברים בקצב כל כך איטי שאפשר בקלות לא לשים לב". שריד מעיד שההתבגרות, ואולי מיצוי קל של תל אביב, עזרו לפקוח את עיניו. "זה גם היה גילוי מרגש כזה: לחזור למקום הזה שגדלת בו, וקצת יש לך סלידה ממנו, ולראות אותו באור אחר והרבה יותר חומל".
הפריזמה הזאת משמשת את שריד גם כשהוא מציג לנו את שמעון של היום, שימי הזוהר שלו הוחמצו. הסרט מקדיש הרבה זמן מסך לפואטיקה של הנגינה ברחוב, ומתעד כמה חיוכים נדירים שהולי משחרר כשהוא פורט על הגיטרה בפינות חיפאיות שונות. שמעון הוא כבר לא האיש שחולק פריים עם פיטר גרין, והסרט מבקש לברר מה קרה למי שהיה פעם. זה לא בא בקלות. הולי הוא לא מישהו שאפשר פשוט לשלוח לו הודעה. אבל הסבלנות וההתעקשות של שריד מחלצות ממנו רגעים מוזיקליים ואנושיים לא רגילים: מהורהרים, מתסכלים ומשעשעים. שריד מערב את הולי עצמו ברפלקציה על אגדת שמעון הולי, ועל שאלות של מוזיקה, גאונות, אכזבה, הצלחה. וגם, שאלות של מה היה אילו, ומה זה בכלל סוף טוב.
"פשוט צריך לספר את האגדה הזאת"
כששריד כתב בדף ההדסטארט של "מחפש את חיפה" שמדובר בסרט עצמאי, הוא התכוון לזה במלוא מובן המילה. בשלבים מסוימים צוות ההפקה כלל רק אותו ומצלמה. "זה הכי כיף שיכול להיות", הוא אומר, "הפרויקט הזה, עם כמה שזה לא היה קל, היה כמו התחביב שלי". שריד הוא במאי פרסומות וקליפים רב קרדיטים, אבל המעבר מהם לדוקו שמספר סיפור אישי פותח לו אפיקים יצירתיים חדשים. כאן אין לו שיקולים חיצוניים, או הכתבות מלמעלה, "יש רק את שמעון".
תהליך ההפקה מתחיל עם מענק לסרט קצר מקרן חיפה. עם הצידה הזו שריד יצא לדרך, ועם הזמן אסף שותפים לדרך שהקדישו ממיטב זמנם וכישרונם בהתנדבות כמעט מלאה. "אולי הדבר הכי קשה בהתחלה היה שהייתי נורא נורא לבד בתוך זה, עם איש לא פשוט", הוא אומר, "ועם ההדסטארט, כשזה יוצא החוצה לעולם, אני מבין את החשיבות של צוות".
ההדסטארט שעלה בסוף יולי הוא שלב אחרון בהפקה שהתנהלה בעצמאות גמורה עד עכשיו. מקורות המימון לקולנוע בישראל מצומצמים מאוד, אומר שריד, אז ההוצאות יצאו מכיסם של אנשי ההפקה. אבל בשלבי הפוסט-פרודקשן זה נעשה יותר מורכב. "ככל שעבר הזמן, ונכנסה חברת הפקה, אמרנו, 'אוקיי, אנחנו צריכים לשלם לאנשי מקצוע', ונוצר פה צוואר בקבוק".
המוצא האחרון שאליו הם פנו הוא מימון המונים. היעד שהציבו לעצמם עד סוף אוגוסט: 120 אלף שקל. שריד הסתייג מהפתרון בהתחלה. בדיעבד, לאחר שגייסו כבר למעלה ממחצית הסכום, הוא מברך על האפשרויות הרבות שנפתחות בזכות הקמפיין - כלכלית, אבל לא רק.
"אני מרגיש את הכוח של זה: פתאום הסרט הזה, שהיה כל הזמן בראש שלי, פוגש את העולם, ואני מקבל כל כך הרבה פידבקים", שריד אומר. עורך הסאונד של הפרויקט, בין השאר, הצטרף בעקבות הקמפיין. כשאני שואל מה בו כל כך מדבר לאנשים, שריד עונה: "קרה פה משהו שיווקי אורגני שכבר לא קורה. שמתי ריל באינסטגרם, לא ממומן, לא כלום. אבל משהו באלגוריתם תפס את זה. זה היה מאוד אינטואיטיבי: פשוט צריך לספר את האגדה הזאת".
