המחלה של כולם / צילום: Shutterstock
זה בטח שום דבר, אמרתי לעצמי, כשהתקפלתי מכאב במרחק של חצי רחוב מדירתי בברוקלין.
● טיפול חדש לאלצהיימר אולי מתחבא בתרופה שכולם מכירים
● רמב"ם מוביל ניסוי חדשני לטיפול גנטי באי ספיקת לב. בקרוב גם כולסטרול?
אולי קיבלתי מכה בצלע. אולי לא הצלחתי לנשום כי נלחצתי מהמחשבה שזה משהו רציני יותר. לא יכולתי להתמודד עם דרמה רפואית נוספת. כבר עברתי ניתוח חירום בכיס המרה שישה חודשים קודם לכן, וניתוח בעמוד השדרה כדי לטפל בכאבי צוואר וזרוע מתישים רק שבוע לפני כן. סביב צווארי היה עדיין כרוך סד, כמו צווארון גולף מגלילי נייר טואלט.
זה בטח שום דבר. חזרתי הביתה מהטיול הקטן שתכננתי לעשות בחוץ, בתקווה שארגיש טוב יותר אחרי שאתיישב. זה לא קרה. ד"ר גוגל עדכן אותי שכאב הדקירה החדש הזה בצדו הימני של כלוב הצלעות וליד עצם הבריח שלי, בשילוב עם קוצר הנשימה, עשוי לא להיות "שום דבר". הוא יכול להיות קטלני.
אנשים מתעלמים מן התסמינים שלהם או מכחישים אותם מסיבות רבות. הם עשויים להירתע מהחשבון שיקבלו מבית החולים עבור טיפול. או שהם לא רוצים לשבת בחדר המתנה במשך שעות. או שהם עברו טראומה בגלל רופאים חסרי אמפתיה או אבחנות לא רצויות בעבר.
חלקנו גם חושבים שאנחנו יכולים פשוט להתמודד עם זה. אומרים לעצמנו שאסור לנו להיות נטל. במשך רוב השבוע הקודם, שהיתי בדירתם של אבי ואמי החורגת, והסתמכתי על אנשים בשנות השבעים לחייהם עבור הצרכים הבסיסיים ביותר שלי. כל כך לא רציתי לגרום להם טרחה נוספת.
בחורף שעבר ניסיתי להתעלם מן התסמינים שלי, וייחסתי כאב בטן קשה לגזים וללחץ, רק כדי למצוא את עצמי עם כיס מרה דלקתי וניתוח. כמה שנים קודם לכן עשיתי אותו הדבר עם כאב בכף הרגל והתעלמתי ממה שחשבתי שהוא חבורה, אך לבסוף גיליתי ששברתי עצם ושנגרם לה נזק בלתי הפיך.
אנשים המטפלים באחרים יכולים להיות גרועים בטיפול בעצמם במצבי חירום, אומרת ד"ר סטייסי רוזן, נשיאת איגוד הלב האמריקאי ומנהלת בכירה של מכון כץ לבריאות האישה ב-Northwell Health בלונג איילנד. מניסיונה, לנשים במיוחד יש "חוסר יכולת לתת עדיפות לצורכיהן".
דגלים אדומים
לא כל צביטת כאב מצדיקה ביקור בבית החולים. אך תסמינים מסוימים הם דגלים אדומים משמעותיים, שדורשים טיפול מיידי.
כאב ראש פתאומי הוא אזהרה כזאת, אומרת ד"ר אליסון האדוק, נשיאת הקולג' האמריקאי לרופאי רפואה דחופה (שהוא הארגון המקצועי הראשי של רופאי חדרי מיון בארה"ב). הוא עלול להיות סימן למפרצת או לשבץ מוחי.
כאב חד וחדש בחזה או תחושת כבדות שנמשכים יותר מכמה דקות, עשויים להצביע על בעיות לב או תסחיף ריאתי. כאב בטן עז ומקומי יכול לשקף כיב מחורר או בעיות בתוספתן או בכיס המרה, תלוי במיקום.
ד"ר האדוק אומרת שיש להתייחס ברצינות גם לחולשה, לחוסר תחושה בצד אחד או לקושי בדיבור, שעשויים להיות סימני אזהרה לשבץ מוחי, וכן לפנות לטיפול אם מתקשים לעצור דימום. כשאחת מן הבעיות הללו צצה במהירות, לא התרחשה בעבר והיא חמורה, "זאת סיבה לדאגה", אומרת האדוק.
ישבתי משותקת על הספה שלי, וניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא תסחיף ריאתי. אחרי 15 דקות הזמנתי אובר, ונסעתי למיון. לא לקחתי את מטען הטלפון שלי או ספר, כי הייתי משוכנעת שלא אהיה שם די זמן להזדקק להם.
"אני מרגישה כאילו דוקרים אותי בצד, וגם בעצם הבריח שלי. אני לא יכולה לנשום", התנשפתי מול אחות הקבלה כשהגעתי לחדר המיון של בית החולים NYU Langone Health בקובל היל, כמה קילומטרים מדירתי.
הוכנסתי למיון תוך דקות. זה הפתיע אותי. אחרי הכול, אפילו רופאים מודים שיש אוכלוסיות מסוימות, כולל נשים ואנשים שאינם לבנים, שנוטים לייחס להן התנהגות בכיינית או היסטרית גם כשהם פונים בגלל בעיות אמיתיות. וידעתי שבעיות לב יכולות להיראות שונה אצל נשים וגברים.
אחות ציידה אותי במדבקות לבדיקת א.ק.ג., לניטור לחץ דם (נמוך), רמת חמצן (נמוכה) וקצב לב (גבוה), ובעירוי לנטילת דם ונוזלים. צינור נתחב אל מאחורי אוזניי והוכנס לנחיריי, כדי לדחוף חמצן לגופי.
בשעה שחיכיתי שיסיעו אותי במורד המסדרון לסריקת CT של בית החזה, התרופפו עצביי והתקשרתי לאבי. אחר כך שלחתי לו הודעת טקסט. "לא רציתי להדאיג אותך. פשוט באתי לכאן כאמצעי זהירות", כתבתי. "אני אהיה בסדר".
זמן קצר לאחר שחזרתי לאזור שלי, הסגור בווילונות, בקומת חדר המיון, ניגשה אלי הרופאה ולחצה את שוקיי לעידוד, מעל השמיכה שהייתה כרוכה על האלונקה. מגעה הרגיע אותי, אך פניה שיקפו את חומרת המצב. זה אכן היה הדבר הרע - תסחיף ריאתי.
היו לי קרישי דם בשתי הריאות, לרבות קריש דם גדול ממש ליד הלב, שהגביל את זרימת הדם. בריאה הימנית שלי מתה רקמה, תופעה המכונה אוטם ריאתי. הדו"ח הרשמי כלל את המילים "מקיף", "אקוטי" ו"קריטי".
הרופאה סברה שהצלתי את חיי בכך שהגעתי לבית החולים. "טוב שבאת בזמן שהגעת", היא אמרה.
ד"ר ריד קאל דבל, מנהל מחלקת החירום בבית החולים לנגון של אוניברסיטת ניו יורק במנהטן, אמר לי מאוחר יותר שאם מישהו שעבר ניתוח לאחרונה מגיע ונראה כמתקשה לנשום, מתלונן על כאבים בחזה או קוצר נשימה וסובל מקצב לב מוגבר, "מדובר בקריש דם - עד שיוכח אחרת".
לפי הוראות המנתח
מדי שנה מאובחנים בארה"ב כ-900 אלף איש עם קרישי דם - פקקת ורידים עמוקים או תסחיף ריאתי, על פי איגוד הריאות האמריקאי. עבור רבים מהם, התסמין הראשון הוא מוות פתאומי.
"אני קורא לזה המחלה של כולם. היא לא נחסכת מאף אחד - עשירים, עניים, גברים, נשים", אומר ד"ר פרת' ראלי, מנהל צוות התגובה לתסחיפים ריאתיים במערכת הבריאות של אוניברסיטת טמפל בפילדלפיה. "את יכולה להיות האדם הבריא ביותר בעולם, ולצערי זה עדיין יכול לקרות לך".
יש גורמי אורח חיים המגבירים את הסיכון לקרישי דם, לדוגמה השמנת יתר ועישון (אני לא סובלת מהשמנת יתר, אף שבעבר סבלתי. ומעולם לא עישנתי אפילו סיגריה אחת). התייבשות יכולה להסמיך את הדם. גם נטילת גלולות הורמונליות למניעת הריון, כפי שעשיתי כמעט ללא הפסקה מאז שהייתי נערה, מעלה את הסיכון.
נוסף על כך, יש את עניין התנועה, או חוסר התנועה. כאשר הרגליים נשארות ללא נוע זמן רב מדי, הדם עלול להתחיל ליצור קרישי דם, והם יכולים לאחר מכן לנוע לריאות דרך הלב.
פעלתי לפי הוראותיו של מנתח עמוד השדרה שלי, עשיתי סיבובים בדירה והלכתי ברחובות המקיפים את ביתי כל יום לאחר הניתוח. אך כפי שהסביר מאוחר יותר ד"ר קית' מקריי, מנהל המטולוגיה קלאסית במכון הסרטן טאוסיג בקליבלנד קליניק, מנגנון הקרישה של גופי - הכולל את האנזים תרומבין ואת החלבון פיברינוגן - נכנס כנראה להילוך גבוה כשניסה לעזור לפצע שלי להחלים. ייתכן שנוגדי הקרישה של גופי, המווסתים את הקרישה, לא פעלו כשורה.
כאשר קריש דם הוא חמור עד כדי כך שהוא חוסם את כלי הדם היוצאים מלב המטופל, רופאים רושמים לעתים קרובות "ממיסי קרישים", שהם תרופות תרומבוליטיות כדוגמת אלטפלאז. הם לא רק מונעים קרישי דם עתידיים, כפי שעושים מדללי דם, אלא גם מפרקים קרישי דם קיימים.
אבל לי הוכנסו זה עתה לוחית טיטניום, עצם שנלקחה מגופה ושישה ברגים לעמוד השדרה הצווארי שלי כדי לטפל בלחץ על עצבים שנגרם משחיקת דיסקים. תרומבוליטים עלולים לגרום לדימום פנימי, וליד חוט השדרה שלי הוא עלול להרוג או לשתק אותי. לעת עתה, הסביר רופא חדר המיון, יכולתי לקבל רק הפרין, מדלל דם, בשעה שהם ניסו להשיג את המנתח שלי ורופא ריאות כדי להתייעץ עמם בשעה מאוחרת ביום שישי אחר הצהריים, בסוף השבוע של יום הזיכרון.
התקשרתי לאבי ואמרתי לו שאני מועברת ליחידה לטיפול נמרץ. לאחר מכן התקשרתי לבעלי לשעבר, ששמר על בתנו בת ה-9 בזמן שהתאוששתי מניתוח הצוואר. אמי מתה בתאונת דרכים כשהייתי בת 15. אני יודעת היטב שכולנו מתהלכים על חבל דק, ואסון פוטנציאלי אורב תמיד. באותו אחר צוהריים בבית החולים, פחדתי שלעולם לא אראה שוב את ילדתי.
ארוכה הדרך להחלמה
אבי ואמי החורגת החליפו משמרות ביחידה לטיפול נמרץ במשך שלושת הימים הבאים. נמנמתי מדי פעם, שלחתי הודעות טקסט לחברים והורדתי לרגע את צינור החמצן כדי להתקשר ב-FaceTime לבתי. שמעתי מבקרים שרים תפילות בעברית מעל מיטתו של מישהו בצד השני של המסדרון.
בתוך 48 שעות, הרופאים כיוונו את מכונת החמצן שלי לכיוון האפס, ואקו לב הראה שליבי כבר אינו מתקשה לשאוב דם. בבוקר יום שני יכולתי ללכת במסדרון, לאט, ללא סיוע של אספקת חמצן. הקרישים כבר לא היו מסכני חיים, אף שכל דבר מעבר לנשימה שטחית היה מייסר, אפילו עם משכך כאבים חזק.
שוחררתי לדירתם של אבי ואמי החורגת, וחזרתי לביתי כמה ימים לאחר מכן. בכיתי כשקיבלתי את בתי בחזרה.
ד"ר ראלי אמר לי שכ-85% מהמטופלים בתסחיף ריאתי מחלימים לחלוטין תוך שנה. השאר עלולים לסבול מפגיעה ארוכת טווח, לרבות עומס לב או קשיי נשימה.
הדברים הרגילים ששומרים על בריאותכם יכולים גם למזער את הסיכוי לחלות בקריש דם חוזר - פעילות גופנית, תזונה מאוזנת, הימנעות מעישון, שתיית מים מרובה. התאמות אחרות, כמו לבישת גרבי לחץ במהלך נסיעות, עשויות לסייע.
רופא הריאות, ההמטולוג והגינקולוג שלי הסכימו כולם שלעולם לא אחזור ליטול גלולות הורמונליות למניעת הריון. הגלולה היומית החדשה שלי היא מדלל דם, אליקוויס במקרה שלי. זהו טיפול סטנדרטי לחולי קרישי דם, והוא נמשך בין כמה חודשים לבין "עד סוף חייכם" - בהתאם לסוג הקריש ולמסקנות מבדיקות הדם.
אני עדיין לא יודעת מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח שלי; זה ייקח זמן. אמשיך ליטול מדללי דם שישה חודשים לפחות, ואני עדיין מתקשה במאמצים קטנים כמו עלייה במדרגות בתחנת הרכבת התחתית בעת שהריאות שלי מתאוששות.
אני פשוט אסירת תודה על כך שאני - והרופאים - התייחסנו לתסמינים שלי ברצינות, ושעדיין יש לי זמן.