אליוט סמית'. חיים חדשים / צילום: Shutterstock
לפני 22 שנים, אליוט סמית', בן 34, משורר פולק עדין ושברירי, מת משתי דקירות בלב. זה היה מקרה מוזר שהפתולוג שניתח את הגופה הותיר פתוח כנראה לנצח, עם הערכות שנעות בין התאבדות לרצח. החודש, כשמיליוני אמריקאים ישבו לצפות ב"ג'ימי קימל לייב", במשבצת "אומן הפופ המקדם אלבום" האופיינית לסגמנט המוזיקלי של התוכניות האלה, התיישב ליד הפסנתר דווקא בראד מלדאו, שביצע עם שאר הלהקה את Color bars, שיר מאת אליוט סמית'. האירוע הזה תפס שתי ציפורים במכה אחת - כשהחזירו גם את השירים של סמית' וגם את הג'אז ללב המיינסטרים.
● מה קרה לשמעון הולי: אגדת הגיטרה זוכה לכבוד מחודש
● הדוקו על בילי ג'ואל הוא כמו המוזיקה שלו: מופת של סטוריטלינג
הקהל הישראלי מכיר היטב את מלדאו, מגדולי הפסנתרנים החיים היום. הוא הופיע כאן פעמיים, ב-2011 וב-2016 יחד עם ג'ון סקופילד ומארק ג'וליאנה, ובשני הקונצרטים התקבל באהדה ובכבוד הראויים. מלדאו מצליח לשלב בנגינה שלו קפדנות קלאסית, תעוזה מאולתרת ופתיחות בלתי נגמרת למוזיקת רוק ופופ, מרדיוהד דרך דייויד בואי ועד הביטלס. הוא תרם אולי יותר מכל אומן ג'אז מודרני אחר לחיבור בין הסוגות השונות ולקירוב מחודש של הג'אז למיינסטרים. אחרי שבשנה שעברה הוציא אלבום משירי הביטלס בעיבודים מפתיעים, השנה (29 באוגוסט בכל שירותי הסטרימינג), הוא מוציא אלבום חדש, מחווה לאליוט סמית'.
הופעה שהפכה לאגדה ורשימת התמכרויות
סמית' היה אומן שוליים של ממש, סינגר-סונגרייטר שכנראה לעולם לא היה מגיע לתודעה התרבותית הכללית אלמלא הבמאי גאס ואן-סנט, שהחליט להשתמש במוזיקה שלו עבור סרטו "סיפורו של וויל האנטינג" (1997) - שהפך ללהיט עצום. שירים כמו Between The Bars ו-Say Yes העניקו עומק רגשי לדמויות של וויל (מאט דיימון) וסקיילר (מיני דרייבר); השיר שסמית' כתב במיוחד עבור הסרט, Miss Misery, שמפציע מיד אחרי שורת הסיום האייקונית של רובין וויליאמס ("Son of A Bitch, He Stole My Line"), אף הביא לסרט ולסמית' מועמדות לאוסקר. ההופעה שלו בטקס האוסקר, לבד על הבמה הגדולה בחליפה לבנה פשוטה וגיטרה, הפכה לאגדה. אחריה סמית' הודה שהוא "לא מסוגל לצפות בה כי אני נראה שם שברירי, ואני לא". וכנראה שהמתח הזה בין הרצון שלו להתפס חזק לבין השבריריות הפנימית הוא חלק מסוד הצלחתו.
כאומן שוליים שעשה את דרכו למרכז לא דרך הרדיו, אלא דרך הקולנוע, אולי לא מפתיע שהוא הוחתם בחטיבת המוזיקה של חברת דרימוורקס (הלייבל של ספילברג, קצנברג וגפן). אלבומו Figure 8 הגיע למקום ה-99 בבילבורד 200, כניסה לדירוג שאומני שוליים של התקופה יכלו רק לחלום עליה. אלבומו Either/Or, המצליח ביותר שלו עד היום, מכר במצטבר כמעט חצי מיליון עותקים. אולי אלה לא מספרים של סופרסטאר, אבל הם בהחלט מסבירים את המעבר שלו מהשוליים אל לב המיינסטרים. את מקומו בפנתאון המוזיקה הוא השיג בהמשך, כשמבקרים דירגו את Either/Or ו-Figure 8 בין האלבומים הגדולים של העשורים ההם.
אבל לחיים של סמית' היו תוכניות משל עצמם. הוא מצא את עצמו נאבק בהתמכרויות לאלכוהול, להרואין ולסמים אחרים. אחרי תקופות גמילה והפוגות שבהן הוא היה פרודקטיבי, מפוקס ופורה, הוא חזר לצרוך את החומרים שהפכו אותו לשבר כלי. בשנת 2003, כשכולם חשבו שהוא כבר נגמל ועבד במרץ על אלבום חדש, הגיע המוות המפתיע: שני פצעי דקירה בחזה בדירתו בלוס אנג'לס. העובדה שהחברה שלו הייתה איתו בדירה באותה העת הציתה ספקולציות שמעולם לא נעלמו. זה אירוע סוריאליסטי וטראגי, סופו של אומן שעבודתו הייתה במידה רבה שיקוף של הקו הדק בין יופי עוצר נשימה לייאוש קיומי.
הוכחה שגם אומני אינדי יכולים להיות קאנון
כבר בשנים שאחרי מותו החל מלדאו להופיע עם השירים של סמית', כאילו מנסה להמשיך איזו שיחה ביניהם שלא הייתה יכולה להתקיים פנים מול פנים. הוא החל בלדמיין מחדש את השירים בגרסאות סולו פסנתר. מלדאו מסביר שמה שמשך אותו לשירים של סמית' לא היו רק המלודיות היפהפיות, אלא ההרמוניות שתחתיהן, שהיו מבחינתו "מפתיעות וקסומות, עם איכות מרירה מתוקה של סולמות מז'וריים ומינוריים המתערבבים להם יחד כמו חיוך דרך דמעות".
עבור מלדאו, הכתיבה של סמית' ממשיכה מסורת של שוברט וברהאמס, מלחינים רומנטיים הידועים ביכולתם לתקשר עצב באמצעות יופי נשגב. זו הסיבה גם ששירי הפולק-גיטרה של סמית' מיתרגמים כל כך טוב לפסנתר של מלדאו, שמצליח לבנות ולהרכיב מחדש את הארכיטקטורה הרגשית שלהם.
באלבום החדש Ride Into The Sun מלדאו עיבד מחדש 10 שירים של סמית', יחד עם עוד שירים שסמית' אהב או שמזכירים לו אותו, כמו Sunday של ניק דרייק (עוד נשמה תועה שעזבה את העולם בטרם עת) וכמה קטעים חדשים שמלדאו הלחין בעצמו בהשראת סמית'.
למלדאו מצטרפים שותפים עם אפיל מיינסטרימי מסוים, כמו נגן המנדולינה כריס ת'ילה, דניאל רוזן (גריזלי בר), המתופף מאט צ'מברליין (שניגן עם פיונה אפל וטורי איימוס) ותזמורת קאמרית. כך יוצא ש-Ride Into The Sun הוא יותר מאלבום מחווה, אלא גם מפגש תרבותי בין הווידויים החושפניים והישירים של משורר האינדי מהניינטיז, לבין התחכום והחדות המוזיקלית של טובי מוזיקאי הג'אז היום. בדיוק כפי שמלדאו עשה בעבר לשירים של רדיוהד ושל הביטלס, כשהפך אותם לסטנדרטים מודרניים של ג'אז, גם כאן הוא מתייחס לשירים של סמית' כרפרטואר מוזיקלי נצחי - הוכחה שגם אומני אינדי יכולים להיות קאנון כמו קול פורטר, גרשווין או מקרטני.
ולמה דווקא עכשיו? כי אנחנו כרגע בשיאו של עידן רועש, מואץ, מונע אלגוריתמים ופרפורמנס מתמיד. בתוך כל זה, הקול השקט, האותנטיות והכנות של סמית' נשמעים כמעט רדיקליים. הוא כתב בישירות ובכנות על דיכאון, התמכרות ובדידות בזמן שהנושאים האלה עוד נחשבו טאבו, ובכך הקדים את זמנו.
כבר שנים רבות שפסנתרן ג'אז עכשווי לא הופיע כך בתוכנית לילה מרכזית, ומלדאו מביא גם את השירים האלה וגם את הג'אז בחזרה למיינסטרים, להוכיח שג'אז ואינדי יכולים עדיין להדהד בלב התרבות הפופולרית. Ride Into the Sun מציע בו זמנית גם נוסטלגיה וגם התחלה חדשה. הזמנה לגלות מחדש את סמית', ולראות איך הג'אז יודע לקחת את הקול השברירי הזה ולהעניק לו חיים חדשים.