ז'אנר פופולרי של ספרות היסטורית מייחס תכונות־בראשית לכל מיני שנים בהיסטוריה. המילים 'השנה שבה התחיל עולמנו' מתנוססות על ספרים העוסקים ב־1492 (גילוי אמריקה), 1919 (סדר עולמי חדש לאחר מלחמת העולם הראשונה) ו־1942 (הצטרפות ארה"ב ויפן אל מלחמת העולם השנייה).
● פרשנות | מה מלמד אותנו נאום ה-82% של סמוטריץ'?
● פרשנות | מה התועלת בשליחת עוד ועוד חיילים לשטח? הלקח של אובמה מאפגניסטן
אחרים הוסיפו 'שנת אפס' כדי לתאר שנים קריטיות, כמו 1945 (סוף מלחמת העולם השנייה). או, בהיפוך של התחלה חדשה, '1914, השנה שבה הסתיים העולם' (תחילת מלחמת העולם הראשונה). בספרות הישראלית אני נזכר ב'1949, הישראלים הראשונים' של תום שגב.
הרשימה מתארכת, ותוסיף להתארך. הנה אני מתנדב להציע עוד שם פותח־תקופה: 1975, השנה שבה כמעט הסתיים עולמנו.
זה איננו שעשוע בנומרולוגיה, לא בתור שכזה. אני אינני מציע לייחס משמעות מאגית למספרי שנים, אף כי היסטוריונים לפעמים מתקשים להתאפק. היסטוריונים של איראן/פרס המודרנית חשבו בסוף המאה שעברה שמכוונים אותה שינויים מחזוריים דרמטיים פעם ב־40 שנה. זה הזמן שעבר בין שלוש המהפכות הפוליטיות הגדולות ביותר שלה במאה ה־20. על יסוד האבחנה ההיא המתנתי בקוצר רוח להתמוטטות הרפובליקה האסלאמית סביב 2020. עודני ממתין.
גורל 'העולם החופשי'
אני מציע להעלות באוב את 1975 לא רק מפני שהייתי אז הרבה יותר צעיר ונלהב, אלא מפני שהתבוננות בה עשויה לחדד את הפרספקטיבות שלנו, לתת תוקף לפסימיות של הימים האלה וגם להציע מוצא ממנה.
אנחנו חיים באחד הזמנים הקודרים ביותר שידע העולם החופשי מאז מלחמת העולם השנייה. אולי ביטוי למצוקה הזאת הוא התמעטות השימוש בעצם הצירוף 'העולם החופשי'. הוא ממעט לעורר התלהבות או תחושת סולידריות. הוא מרבה לעורר אדישות, משיכת כתפיים ואפילו גיחוך.
המוני צרפת יוצאים בימים האלה לרחובות בהתפרצות כללית של טינה כלפי הסדר הקיים, בין השאר מפני שפוליטיקאים העזו לקרוא להם להיפרד משני ימי שבתון בשנה לטובת שלומה הפיננסי של הרפובליקה.
הפגנות נערכות בכל אירופה נגד ישראל, אבל אף לא אחת נגד רוסיה, הכובשת, הפולשת, המספחת, רוצחת ההמונים, שוחרת רעתה הגלויה של אירופה, אויבת העולם החופשי. אה, כן, שוב 'העולם החופשי'.
ב־1975 העולם החופשי היה סמוך מאוד למיצוי יכולת ההתגוננות הקולקטיבית שלו. באפריל התמוטטה הודו־סין לידי הקומוניסטים. תחילה הלכה קמבודיה, אחריה דרום וייטנאם (הייתה ארץ כזאת) ולבסוף לאוס. הכול קרה במהירות מסחררת, ותחושות בחילה ופחד מילאו את מעי המתבוננים.
אני זוכר יפה, מפני שאלה היו ימיי הראשונים בעיתונות, כעורך חדשות החוץ הראשון של גלי צה"ל. את גלי האתר מילאו דיווחים על מנוסת מיליונים מעריה המתמוטטות של דרום וייטנאם, תחילה אל ערים שעדיין לא נכבשו, ואחר כך, באמצעות סירות אגוז, אל ארצות לא קומוניסטיות מעבר לים סין הדרומי. יעד פופולרי במיוחד היה הונג קונג, עדיין מושבה בריטית ללא חיל מצב קומוניסטי וללא בתי סוהר גדושים באסירים פוליטיים.
המוני וייטנאמים נואשים טבעו באוקיינוס. ארה"ב הטיסה חלק קטן שלהם במסוקים מגג השגרירות בסייגון (כיום קריית הו צ'י מין על שם האב המייסד של הדיקטטורה הקומוניסטית). מצלמות הטלוויזיה הנציחו את המפולת ואת הבגידה. איש עדיין לא ידע שבקמבודיה נרקם והולך רצח עם בידי קומוניסטים נגד עמם שלהם, שלא היה דוגמתו מאז השואה.
הקלות הסופית שבה נפלה וייטנאם העבירה חלחלה בגוון של ארצות דמוקרטיות, שארה"ב הייתה משענן העיקרי. מספר הדמוקרטיות פחת והלך. סטטיסטיקה של הזמן ההוא הראתה שאולי 30 ארצות בעולם היו ראויות לתווית הזאת.
לפטר את בתי המשפט
ביוני 1975 נחטפה הדמוקרטיה הגדולה ביותר, הודו. ראש ממשלה, שנבחרה שלוש פעמים בבחירות דמוקרטיות, החליטה שאפשר גם בלי. לאחר שבית משפט הרשיע אותה בשחיתות, ושלל ממנה את מושבה בפרלמנט, אינדירה גאנדהי פשוט השעתה את בתי המשפט, כיבתה את החשמל במערכות העיתונים, השליכה 30 אלף אנשי אופוזיציה לכלא, והעניקה סמכויות כמעט בלתי מוגבלות לבנה הצעיר והמפונק סאנג'יי. הוא השתמש בהן כדי לסרס מיליוני מוסלמים, לכאורה כדי לצמצם את קצב הריבוי הטבעי.
הדמוקרטיה הועמדה במבחן חמור אפילו במערב אירופה. הזירה הלא־סבירה שלו הייתה פורטוגל הקטנה והענייה. התקוממות צבאית כמעט ללא שפיכות דמים, שניתן לה השם 'מהפכת הציפורנים', הפילה ב־1974 דיקטטורה ימנית בת חצי מאה.
מה שנחשב תחילה להישג מרומם רוח של הדמוקרטיה המערבית התפתח עד מהרה לאיום עליה. קצינים שמאליים רדיקלים עשו יד אחת עם המפלגה הקומוניסטית, וניסו לכונן משטר בנוסח קובה בקצה המערבי של אירופה.
החדשות הרעות מפורטוגל רדפו זו את זו. רדיקליים שמאליים השתיקו עיתונים ותחנות רדיו של יריביהם. המשטר החדש התעלם מתוצאות בחירות. המנהיג המקורי של המהפכה הודח, והוחלף בכת צבאית קומוניסטית. הפגנה ענקית לטובת הדמוקרטיה נמנעה בכוח.
עיני אירופה והעולם היו נשואות לפורטוגל. הייתה עוד סיבה אחת: מהפכת הציפורנים פירקה את פורטוגל כמעט בן לילה מקיסרותה באפריקה. באנגולה, במוזמביק ובגיניאה־ביסאו קמו מייד משטרי־דיכוי מרקסיסטים־לניניסטים.
באנגולה פרצה מלחמת אזרחים. דרום אפריקה של האפרטהייד התערבה נגד הקומוניסטים. קובה שלחה צבא, כדי לעזור לקומוניסטים. הדרום אפריקאים, שנהנו בין השאר מסיוע ביטחוני ישראלי, נאלצו לסגת. הקונגרס של ארה"ב, בשליטת הדמוקרטים, דחה את בקשת הנשיא ג'רלד פורד להקצות משאבים לטובת האנטי־קומוניסטים. הנשיא נשא נאום עצוב, שבו הודיע כי הקונגרס "התנער מאחריותו" לשלום העולם החופשי. צבא קובני ומומחי שטאזי, המשטרה החשאית המזרח גרמנית, שיווקו שירותים מהפכניים ברחבי אפריקה, ולפני סוף העשור גם במרכז אמריקה.
כמה שהיינו עניים ובודדים
זו הייתה שנה איומה ונוראה גם בישראל. עמדנו בעיצומו של מה שפרופ' מיכאל ברונו קרא לימים 'העשור האבוד'. משבר כלכלי מערכתי הקנה לישראל צביון של אומת האנטי־סטארט־אפ. משק ריכוזי עתיר שחיתות, שכונות עוני ופיננסים מידרדרים הפכו את ישראל ללעג ולקלס. הקרע הפנימי התרחב והלך, ועד מהרה ישתכנע עזר וייצמן לחזור מגלותו הפוליטית מפני שהפעם יהיה אפשר סוף סוף להוציא את השלטון מידיהם של יורשי מפא"י. כמובן, המשבר הכלכלי עמד להחמיר תחת ממשלת הליכוד, והאינפלציה עמדה לנסוק לשיעורים לטינו־אמריקאיים.
בדידותה של ישראל הייתה קשה. בכל אפריקה השחורה, למשל, נשארו רק שתי ארצות שהסכימו לקבל דיפלומטים ישראליים (מלאווי וסוואזילנד). בנסיבות האלה התחיל הרומן העגום עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. בספטמבר 1975, בדיוק לפני 50 שנה, עצרת האו"ם כרכה רשמית את הציונות עם האפרטהייד.
לא היו פרסי־ניחומים ב־1975. ספק אם איש במזרח התיכון האמין שיום אחד יהיו 'הסכמי אברהם', ושומרי המקומות הקדושים לאסלאם יהיו מוכנים לשקול קבלה של מדינה יהודית. אבל היו תקוות כמוסות ורמזים לעתיד לבוא.
ביוני 1975 חזר אנוואר א־סאדאת ופתח את תעלת סואץ לאחר שמונה שנות סגירה. אוניות ישראליות אמנם לא הוזמנו להשתמש בה, אבל מעמד הפתיחה שודר בחגיגיות גם בארץ. אם נשיא מצרים פותח את התעלה, הסבירו המומחים, פירושו של דבר שהוא אינו מתכונן למלחמה חדשה. אחדים, מהם בכירים מאוד, יוסיפו להאמין שהוא מוליך שולל אפילו ערב ביקורו בירושלים, שנתיים ויותר אחר כך.
ב־1975 חזרה הלולאה והתהדקה סביב צווארם של יהודי ברית המועצות. מספר מסורבי העלייה עמד בשיאו. רק 13 אלף הורשו לצאת, ומתוכם רק קצת יותר מ־8,500 עלו לארץ. בינואר 1976, מספר הנושרים היה גדול ממספר העולים. ישראל לא הייתה ארץ זבת חלב ודבש.
הקפיטליזם במשבר
האופקים הוסיפו להתקדר עד סוף העשור. ב־1975 לא היה איש מעלה על הדעת את המהפכה האיראנית, אף כי היא עמדה בשער. תאבונה האגרסיבי של ברית המועצות גבר והלך. ב־1977, אתיופיה הפכה לגרורה סובייטית, תחת משטר קומוניסטי צבאי אכזרי. בימים האחרונים של 1979, ברית המועצות פלשה לאפגניסטן, וחשפה את חוסר האונים של המערב. הנשיא ג'ימי קרטר החרים את אולימפיאדת מוסקבה, אבל קצרה ידו מלהושיע. איש עדיין לא ידע שהפלישה לאפגניסטן תהיה אחד ממהלכי ההתאבדות של האימפריה הסובייטית.
הרושם של חולשת המערב השפיע על קבלת ההחלטות בקרמלין. משבר האנרגיה גבה מחיר כבד מן הכלכלה הגלובלית. ארה"ב נכנסה אל סטגפלציה, הצירוף המפחיד של אינפלציה ומיתון. בסוף העשור ההוא, שער הריבית קצרת־המועד באמריקה יעמוד על 20%, הגבוה מאז ומעולם.
בעיני מבקרים רדיקליים, הקפיטליזם עמד בעיצומו של משבר סופני. אמנם שמענו תחזיות כאלה מאז אמצע המאה ה־19, אבל היה להן תוקף מיוחד בשנות ה־70. סיסמת הבחירות האפקטיבית של מרגרט תאצ'ר בבריטניה ב־1979 הייתה "מפלגת העבודה אינה עובדת", עם ציור של תור מובטלים ארוך. בארה"ב השתרכו תורים בדרך אל תחנות דלק. קרטר לבש סוודר וביקש מן האמריקאים בנאום לאומה להפחית את החימום. הוא אמר שמשבר האנרגיה הוא "שווה ערך של מצב מלחמה", ונשא נאום אחד כה פסימי שניתן לו השם 'נאום המחלה הלאומית'.
על סין איש לא חשב ברצינות ב־1975. היא עמדה בעיצומה של עווית נוספת של מהפכת התרבות הרצחנית מיסודה של אשת מאו צה טונג ומרעיה ('כנופיית הארבעה'). מאו עדיין נשם, והתחזית שסין תהיה יום לא רחוק אחד מעצמה כלכלית גלובלית הצחיקה את שומעיה.
בדרך אל 2075
אני זוכר היטב את הימים ההם. פסעתי אל הבניין הישן של גלי צה"ל ברחוב יהודה הימית במרץ 1975, בן 18 וקצת. זה היה ערב ניסיון הפיכה בפורטוגל נגד הכת הצבאית הקומוניסטית. משימתי הראשונה הייתה לשוחח עם אנשים שיסבירו למאזינים, וגם לי כמובן, את מסתרי פורטוגל. ימים אחדים אחר כך באה ההתמוטטות בהודו־סין.
בסימן המאורעות ההם התעצב גם עולמי הקטון. הטראומות של 1975 ולקחיהן הדריכו מ אז את אמונתי שקרן אור בוקעת מכל קצה מנהרה חשוכה.
עשר שנים לאחר המאורעות המתוארים המערב הדמוקרטי הגיע אל שיא כוחו. רפורמות נועזות אווררו את כלכלת ישראל, וקראו דרור לכוח יצירה מרשים (אם גם לרוע המזל לדרגה גבוהה מאוד של חוסר שוויון ושל ריכוז עושר). ישראל יצאה מבדידותה הבינלאומית. עצרת האו"ם חזרה בה מהחלטת 'ציונות היא גזענות'. ישראל חזרה אל אפריקה ואל מזרח אירופה, וסין והודו קשרו אתה קשרים דיפלומטיים. 15 שנה אחר כך הקומוניזם הסובייטי קרס תחתיו.
אינני יודע אם ההיסטוריה המודרנית מתנהלת במחזורים של 50 שנה, אם כי 1925 ו־1875 קורצות לי. את חשיבותה הבין־דורית של 2025 יצטרך לבחון מישהו אחר ב־2075. המחזור שלי מתקרב אל קצו.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny.
ציוצים באנגלית @YoavKarny, ציוצים בעברית @KavHamashve
