חלק מתוך עיצוב האלבום שיצר סטורם טורגרסון. עולם שבו הנוכחות חלולה / צילום: © Art by Hipgnosis
ב-12 בספטמבר 1975, לפני 50 שנה בדיוק, הוציאו פינק פלויד הוציאו את Wish You Were Here - אלבום שאישר סופית את מקומם בין הכוחות המשמעותיים ביותר בתולדות הרוק. זה היה הרגע בו חלום ההצלחה נהפך לסיוט, אחרי ההישג חסר התקדים מבחינתם של "הצד האפל של הירח". כסף ותהילה מכל עבר, ובו בזמן תחושת ריקנות ובגידה. האלבום היה בה בעת קינה על כל מה שאבד ללהקה בדרך, וכתב אישום נגד התעשייה שבה כבר לא הרגישו שהם יכולים לבטוח.
● ההופעה בפריים טיים האמריקאי שתפסה שתי ציפורים במכה, והחזירה את הג'אז ואת אליוט סמית' למיינסטרים
● מה קרה לשמעון הולי: אגדת הגיטרה זוכה לכבוד מחודש
הערצה בצד עצב גדול
במרכז האלבום השיר Shine On You Crazy Diamond המוקדש לסיד בארט, מי שהיה המגדלור הקריאטיבי של הלהקה עד שנפל לתהומות של סמים והתמודדויות נפש. הדואליות הזו שבמרכזה התפכחות מאשליות הביזנס המוזיקלי, יחד עם מחווה עמוסת רגש לחברם הנעדר, מיצבה את האלבום כאחד משיאי המוזיקה של כל הזמנים.
הקטע הוא סוויטה בתשעה חלקים הפותחת וסוגרת את האלבום, נפרשת כמעין רקוויאם. מהאקורדים החולמניים בפתיחה דרך הגיטרות הדוקרות ועד לסקסופון הסוער, המוזיקה מצליחה להקרין במקביל הערצה ועצב גדול. הדכדוך רק גבר כשבארט הגיע ללא הודעה מראש להקלטה באולפן - קירח, שמן, גבותיו מגולחות. חברי הלהקה לא זיהו אותו עד שהבינו שזה האדם שעליו הם מדברים בשיריהם. איכשהו השיר מצליח ללכוד את הכאב כשמישהו שעדיין בחיים חסר לך מאוד, ולשלב אשמה, הערצה וגעגוע, תחושות שמוכרות לחובבי מוזיקה היום, כשטכנולוגיה מאפשרת "להחיות" אמנים מתים, בין אם על הבמה (הולוגרמות), או באולפן באמצעות שחזורי קולם ב-AI. הם קצת כמו בארט: נוכחים בגוף אבל נעדרים בנפש.
המטאפורה עדיין עובדת
ואם הקטע בהשראת בארט ייצג את השבריריות של הרוח היצירתית, בשאר האלבום הלהקה נתנה ביטוי לזעם כלפי תעשיית המוזיקה, שמאכלת לשיטתם את הנשמה הקריאטיבית. Welcome to the Machine הוא ביטוי למערכת חסרת פנים שמנסה להכניס אמנים לתבניות ולהפוך אותם למוצרי צריכה, ו-Have A Cigar הוא סאטירה המבוססת על אירועים שקרו לחברי הלהקה, כמו השורה Which One is Pink? ששאל אותם מנהל בתעשייה.
השירים האלה אינם רק ביקורת עסקית, הם מתקשרים ישירות לבארט, שהלחץ הכבד שהופעל עליו והציפיות הגבוהות תרמו לדעתם לדחיפתו אל מעבר לקצה. כך Wish You Were Here הפך בעצם למטאפורה למחיר ההצלחה. חצי מאה אחרי, המטאפורות של פינק פלויד מרגישות מדויקות מאי פעם. המכונה של תעשיית המוזיקה פועלת על בסיס אלגוריתמי, ומדדי סטרימינג אולי החליפו את דוחות המכירות ולאטה על חלב שקדים את הסיגר בחדרי הישיבות, אבל האפקט דומה, אם לא קשה יותר. אומנות מפורקת לכדי דאטה גולמי, עוברת אופטימיזציה כדי לוודא שהמאזין לא ידלג חלילה אחרי 10 שניות של שיר, ונארזת בצורה שתבטיח מקסימום תשואה. המתח בין הקריאטיביות האנושית והצרכים המסחריים שפינק פלויד הצביעה עליו נותר בעיה מרכזית, רק הרבה יותר דיגיטלית מאז.
רדיקלי לעידן הטיקטוק
כמו רוב המוזיקה של הלהקה, Wish You Were Here הוא אלבום מלא במרווחים. פאוזות ארוכות, רגעים של "אווירה" בהם לא קורה הרבה מוזיקלית. לפני 50 שנה המוזיקה הזו הרגישה מדיטטיבית, כזו שעוטפת את המאזין. היום בעידן 30 השניות בספוטיפיי ו-3 השניות בטיקטוק, היא נשמעת רדיקלית ממש.
הסבלנות שפלויד כמעט כפו על המאזין הייתה המפתח להנאה מהמוזיקה שלהם. היום, לנגן אותו מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג או להקפיץ קדימה, זה סוג של מרד קטן נגד התרבות הנוכחית. אפילו בזמן אמת האלבום הזה הרגיש כאילו כתבו אותו גברים בגיל העמידה, אף שחברי הלהקה היו בשנות העשרים שלהם. המחנק מההצלחה והתהילה ניכר גם אצל הכוכבים של ימינו, כשדמויות כמו בילי אייליש ואוליביה רודריגו מדברות בפומבי על תחושת "ברנאאוט" ותיעוב כלפי הביזנס - בשיא הצלחתן, עוד לפני גיל 30. במובן הזה פינק פלויד ידעו לתת קול ברור לבעיה מודרנית: התמודדות עם תהילה שמגיעה מהר מדי ובבת אחת.
עטיפת האלבום האייקונית שיצר סטורם טורגרסון מסטודיו היפגנוסיס, שעבד על הויזואלים של הלהקה, חתרה לייצר תמה של "היעדרות". היעדרותו של בארט, של האותנטיות בתעשייה, של אמת במערכות יחסים אנושיות. טורגרסון החליט שהתקליט ימכר בתוך שרוול שחור, כדי שהרוכשים יצטרכו לקלף שכבה לפני שמגיעים ליצירה. הצילום שעל העטיפה, שצולם באולפני וורנר, מראה שני אנשים בחליפות לוחצים ידיים כשאחד מהם עולה באש (הפעלולן רוני רונדל ששרף את שפמו בשוט המפורסם). לחיצת היד, המחווה הבנאלית ביותר של שותפות עסקית, הפכה למטאפורה על האמן ש"נשרף" על ידי התעשייה.
על השרוול החיצוני לחיצת היד הייתה בין שתי ידיים רובוטיות. הצילומים הנוספים באותה תימה צורפו כגלויות לאלבום: איש ללא פנים בחליפה עם תקליט ומזוודה, אדם צולל לאגם מבלי להזיז את המים סביבו - כל תמונה הציעה עולם שבו הנוכחות חלולה. גם היום נותרו האימג'ים המהפנטים אלה חלק מהותי, כמעט שווה ערך, ליצירה המוזיקלית עצמה, והם משלימים אותה בדרך שמעט מאוד עטיפות אלבומים הצליחו.
החודש התאימו הפלויד את הרעיון של היעדר לעידן הסטרימינג, כשהחליפו בכל השירותים ובמדיה החברתית את תמונת האלבומים בריבוע שחור שבו תיאור מילולי מינימלי של התמונה המקורית. מעין הדהוד של העטיפה השחורה ההיא, איתות לקהל שגם היום לוויזואלים יש משמעות.
המערכת תבלע את היחיד
1975 היתה גם השנה של "מלתעות", של "קן הקוקייה" ושל "מופע הקולנוע של רוקי", ויחד הם סימנו תנועה: מכיוון האידיאליזם האוטופי שאפיין את תרבות הנגד של שנות השישים, לעידן התרבות התאגידית של האייטיז. מלתעות המציא את קונספט הבלוקבסטר ושינה את הוליווד, מופע הקולנוע יצר את קהל הקאלט ושינה את השוליים שלמדו לשרוד "מחוץ למכונה". בקן הקוקייה המערכת רומסת את האינדיבידואל. היצירות האלה סימנו את קץ התמימות. ההבנה שהמערכת תמיד תבלע את היחיד, כמו כריש קופץ מהמים, מוסד פסיכיאטרי, או חברת תקליטים.
Wish You Were Here שייך לאותו רגע תרבותי של התפכחות. חצי מאה אחרי, האלבום הפך לקלאסיקה, אבל הוא הרבה יותר מזה. הוא המשך ההתנסות של הלהקה בפרוג-רוק, והוא זה שבישר את הציניות והביקורת שיגיעו לשיא ב-Animals ו-The Wall. רוג'ר ווטרס אמר שהוא בכלל כתב את הטקסט של WYWH על עצמו, כדי שיזכור להיות נוכח בחיים שלו עצמו. זו אולי מחווה מרדנית להאזין לאלבום כזה היום, תוך בהייה בתמונות המשונות של תורגרסון; בלי הסחות דעת, בנוכחות מלאה, לחשוב על מה הרווחנו ואיבדנו במרדף אחרי הצלחות, ולקוות שמישהו שחסר מאוד ישוב אלינו.