צ'ארלי קירק, 2024 / צילום: ap, Alex Brandon
זה היה "הנאום האנטישמי הראשון מאז ומעולם בפרלמנט (של הונגריה), הראשון בפרלמנט אירופי כלשהו", כתב גיוזו איסטוצי בגאווה בערוב ימיו.
למחרת הנאום, באפריל 1875, ברכות מכל רחבי היבשת זרמו אל ציר הפרלמנט האלמוני בבודפשט. הוא הוציא את שנאת היהודים מן הביוב הימי־ביניימי של עלילות דם פרימיטיביות, והעלה אותה אל הביוב המודרני של תיאוריות קונספירציה וולגריות. ואף אמנם היסטוריונים יתארו את איסטוצי כחלוץ האנטישמיות בת זמננו.
● פרשנות | דמוקרטיות במשבר משילות: ממשלת ארה"ב מושבתת וממשלת צרפת נופלת
איסטוצי לא הסתפק בתואר הכבוד הזה. בזיכרונותיו הוא תבע עוד בכורה: מקור ההשראה של הציונות. "אנו, האנטישמים, מכריזים בזה שאנחנו הננו ציונים לא יהודים".
איסטוצי הקים מפלגה אנטישמית, שקיבלה מספר לא מבוטל של מושבים, אבל בסופו של דבר הוקעה. "התנועה הציונית", הוא כתב באחרית ימיו, "העניקה לגיטימיות למצענו".
בהמשך הקריירה שלו, ביוני 1878, הוא נשא נאום שהילך אימים על יהודי אירופה, ושינה את סדר היום. היסטוריונים כינו אותו 'נאום פלשתינה'. הפוליטיקאי ההונגרי קרא לממשלות אירופה לקנות את ארץ ישראל מידי הסולטן העות'מאני וליישב בה את היהודים. זה היה 17 שנה לפני שהונגרי אחר, אשר נולד וגדל סמוך לבניין הפרלמנט בבודפשט, כתב ספר, בגרמנית, וקרא לו 'מדינת היהודים'. המחבר היה עיתונאי צעיר, תיאודור הרצל.
איסטוצי כתב: "אני האיש שנאומו על חידושה של מדינה יהודית בפלשתינה הדהד מקצה העולם ועד קצהו, בין יהודים לבין לא יהודים. הקול שהרמתי לטובת המהלך הזה העניק דחיפה החלטית לתנועה הציונית".
איסטוצי לא היה מעלה בדעתו לתבוע אשראי על ההשראה שהוא העניק להתחלה נוספת: תחיית הדיבור העברי.
אליעזר בן יהודה, רק בן 21, נקלע לפולמוס עם אחד ממבקריו היהודיים של איסטוצי. הרב הרפורמי לודביג פיליפסון הסביר, שמדינה יהודית לא תיתכן בין השאר מפני שליהודים אין לשון משותפת. בן יהודה השיב לו בירחון עברי חשוב בווינה, 'השחר', שיש גם יש לשון כזאת, "וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ". הוא קרא להקמת מדינה יהודית דוברת עברית בארץ ישראל. ב־1879 זה היה רעיון מוטרף. שנתיים וחצי אחר כך בן יהודה ואשתו דבורה היו בירושלים, העולים הפוליטיים הראשונים לארץ.
האם הציונות הייתה כניעה לשנאה?
איסטוצי תרם אפוא תרומה לא בלתי חשובה להתהוות רעיון מדינת הלאום. אין זאת אומרת שהוא ראוי לרחוב בתל אביב. אבל הוא מבטא פרדוקס מעיק בהיסטוריה הציונית: הנכונות להשתמש בשנאת יהודים. נכונותם של היהודים לעזוב את אירופה הייתה תוצאה ישירה של שנאה. רבים מן היהודים, בוודאי אלה שקיבלו זכויות אזרחיות מלאות במקומות מושבם, רצו להילחם בשנאה, לא להיכנע לה, ולעזוב.
הרצל חיפש 'מקלט לילה' ליהודים בדיוק בגלל השנאה. הוא דיבר עם שונאי ישראל ואפילו נשא ונתן איתם, כדי שירשו פעילות ציונית, גם כאשר גזרו גזרות על היהודים והסיתו נגדם.
כך עשו גם יורשיו. הסוכנות היהודית חתמה ב-1933 על הסכם 'העברה' עם גרמניה הנאצית, כדי להקל על רבבות לעלות לארץ. הימין בתנועה הציונית התנגד בכל החריפות וההתחסדות, והיישוב בארץ עמד על סף מלחמת אזרחים. צדקת הפרגמטיסטים של מפא"י אינה צריכה הוכחה, בוודאי בחוכמה שלאחר מעשה.
מעשה אירוניה, שבע שנים לאחר התנגדותם להסכם עם הנאצים, הקיצונים שבתלמידי ז'בוטינסקי, אנשי לח"י, נפגשו עם דיפלומטים נאציים בביירות, והציעו לכונן מדינה פשיסטית פרו־גרמנית בארץ ישראל לאחר תבוסתם הממשמשת ובאה של הבריטים במלחמת העולם השנייה.
היטלר דחה את הרעיון. הוא כתב עוד ב'מיין קאמפף' שהציונים של וינה הגעילו אותו. הוא לא ראה כל הבדל ביניהם לליברלים המתבוללים. אולי עלינו להצטער שהיטלר לא אימץ את השקפות איסטוצי על 'פתרון סופי' מעבר לים, במקום באושוויץ־בירקנאו.
צ'ארלי, אוהב ושונא
הדילמה הציונית לא הסתיימה כלל. בעינה עומדת השאלה מה לעשות באנטישמים פרו־ציונים, לפעמים פרו־ציונים נלהבים. אחד מהם היה צ'ארלי קירק, שרציחתו בחודש שעבר הזכירה לאמריקה את מומי תרבותה הפוליטית.
הימין הישראלי ציין את מותו בעצב חגיגי. "יחיד בדורו", אמר עליו ראש הממשלה. סוף סוף קירק היה ידיד ישראל מובהק, במיוחד מאז 7 באוקטובר. הוא אפילו השיא עצות לנתניהו איך לשפר את 'ההסברה'. אבל הרטוריקה של קירק הייתה שזורה אפיונים אנטישמיים קלאסיים.
"יהודים היו מן המממנים והתומכים הגדולים ביותר של רעיונות תרבותיים מרקסיסטיים ב-30 עד 40 השנה האחרונות", הוא הכריז חודש לאחר התקפת חמאס. כסף יהודי, הוא אמר, מממן "מדיניות רדיקלית של גבול פתוח" ומוסדות תרבות רדיקליים. בפודקסט שלו הוא הכריז כי "היהודים שולטים לא רק באוניברסיטאות; זה העמותות, זה הסרטים, זה הוליווד".
עורך של כתב עת ימני שמרני אמר הרבה לפני הרצח, שאם קירק יוסיף לעמוד בראש הארגון שהוא מנהל, "או אז לימין יש בעיית אנטישמיות שתרדוף אותם עד הבחירות הבאות".
מה צריכה ישראל לעשות במקרים כאלה? האם היא צריכה חד־משמעית להעדיף את האינטרס שלה על פני זה של יהודי העולם? קשה להאמין ש-150 שנה לאחר גיוזו איסטוצי, השאלה הזאת תלויה ועומדת.
רשימות קודמות ב־yoavkarny.com וב־sebolg-https://tinyurl.com/karny
ציוצים (באנגלית) ב־twitter.com/YoavKarny ציוצים בעברית @KavHamashve