נשיא ארה''ב דונלד טראמפ / צילום: ap, Jacquelyn Martin
זה היה רגע של פמיליאריות ושל חן. דונלד טראמפ הקסים את רוב חברי הכנסת, כאשר החמיא ל"מיסטר אופוזישן לידר" ונזף בחביבות בביבי, "אתה יכול להיות נחמד, המלחמה נגמרה". מתי בפעם האחרונה נראתה מליאת הכנסת גועה בצחוק?
● "ישראל ניצחה": כזה מאמר תמיכה אוהד לא קראנו הרבה זמן
● דיפלומטיית מרפקים והבטחות ל"שלום נצחי": טראמפ קנה את עולמו בשעה אחת
ברגע ההוא יכלו הקואליציה והאופוזיציה להגיש הצעה משותפת לסדר היום למנות את טראמפ לא רק ל'יושב ראש מועצת השלום', אלא לנשיא מדינת ישראל עם סמכויות ביצועיות. מותר לנחש שבסביבות 115 היו מצביעים בעד. גם בלי המינוי הזה, הסמכויות הביצועיות כבר בידיו, אולי חוץ ממתן חנינה לחשוד בפלילים באמצע משפטו.
כמעט כל צופה ממוצע עלי אדמות שם לב שישראל מתקרבת למעמד של כוכב לכת במערכת השמש הטראמפית. הוא מדבר על זה פחות או יותר בגלוי, כל אימת שהוא מספר על שיחותיו עם ראש הממשלה ("אמרתי, 'ביבי, זו ההזדמנות שלך לניצחון'. הוא הסכים עם זה", סיפר טראמפ לברק רביד. "הוא חייב להסכים עם זה. אין לו ברירה. איתי, אתה חייב להסכים").
מתעורר הרושם הלא-בלתי-טבעי שלישראל יש עכשיו יחסים מונוגמיים עם אדם אחד בלבד, דונלד טראמפ, ואין לה צורך אלא בו. כל ההחלטות בוושינגטון נובעות ממנו, איש איננו מעז לסטות ימין או שמאל; כל בכירי ממשלו עוסקים יומם ולילה במילוי קפדני של כל רצונותיו, או לפעמים בניחוש מקדים של הרצונות האלה.
לפעמים נדמה שרק קוראי קריאות ביניים מוצאים אפילו טעם בהתנגדות. עוזרו היהודי הבכיר מאוד של טראמפ, סטיבן מילר, לגלג זה לא כבר על מפגינים בוושינגטון הבירה נגד החלטת טראמפ לשגר צבא לרחובות העיר כדי לכונן בה חוק וסדר. "היפים בני 90", אמר מילר, "מוטב שיילכו הביתה לישון".
להמרות את רצון טראמפ הוא כיום אקט כמעט אקסצנטרי. עולם העסקים, הטכנולוגיה העלית והממסד הפיננסי יוצאים מגדרם להחניף לו. מנהיגים בכל העולם כורעים ברך לפניו, או לפחות נזהרים בכבודו. גם מי שנהגו לגדף את ארה"ב ואת נשיאיה נוהגים בו דרך ארץ. בצדק. מי היה רוצה לטעום את נחת זרועו הלא-חזויה? פעם 'מאזן האימה' היה מכוון להשפעה המצננת של התיקו הגרעיני על השחקנים הראשיים. עכשיו מאזן האימה הוא זה המעמיד את טראמפ מול שאר העולם.
אף על פי כן, הפוליטיקה האמריקאית מסובכת יותר ממה שמתואר כאן.

רעש אדמה הינהו בא?
עוד מעט קט, בתחילת החודש הבא, מתחילה שנת הבחירות בארה"ב לקראת בחירות אמצע־הקדנציה (שהתקשורת הישראלית קוראת בטעות 'בחירות האמצע'). בנובמבר יעמדו לבחירה כל 435 מושבי בית הנבחרים, 35 מ־100 מושבי הסנאט, 36 מ־50 מושלי המדינות, ויותר מ־6,000 מושבים באסיפות המחוקקות של מדינות ארה"ב. זה מאורע עם פוטנציאל של רעש אדמה, או צונאמי. הוא יכול לחזק את שליטתו של טראמפ בכיפה, הוא יכול להגביל אותה, והוא יכול לעקר אותה.
ניתוח של נטיות הצבעה, המבוסס על תוצאות של בחירות־משנה בכל הרבדים בחודשים האחרונים, מראה כי לדמוקרטים יש סיכוי טוב לקבל רוב בבית הנבחרים. זה יספיק להם כדי לשבש את תהליך החקיקה בוושינגטון, וכדי לפתוח תיבות פנדורה באמצעות ועדות חקירה. זה מה שעושה מפלגת אופוזיציה כאשר היא משתלטת על אחד מבתי הקונגרס.
בחודשים הבאים אנחנו נראה אנרגיה פוליטית מתנקזת אל תהליך הבחירות. זה כבר התחיל במערכה של טראמפ לשנות גבולות של מחוזות בחירה במדינות רפובליקאיות, כדי לצמצם את ההפסדים הצפויים. הדמוקרטים מנסים לגמול, בייחוד בקליפורניה, אבל כוחם מוגבל. פשוט יש יותר מדינות רפובליקאיות.

רדיקלים נגד ישראל
במהלך מערכת הבחירות אנחנו נלמד משהו על שיעור פגיעותה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית. למשל, הבחירות המקדימות של הדמוקרטים לסנאט במדינת מישיגן מעמידות מועמדת פרו־ישראלית, היילי סטיבנס, מול מועמד ערבי־אמריקאי, עבדול א-סאייד, שהנהיג בשנה שעברה אופוזיציה לממסד המפלגתי במחאה על תמיכתו בישראל. במישיגן יש הריכוז הערבי הגדול ביותר והפעיל ביותר בארה"ב.
מישיגן תעמיד במבחן את הפרופיל האנטי־ישראלי הגובר של Gen Z, הדור הצעיר, שסקרי דעת הקהל חוזרים ומראים כי הוא פונה נגד ישראל, ונגד הממסד המפלגתי, בהמוניו.
מבחן מוקדם של הנטייה הזו יבוא כבר בחודש הבא, בבחירות לראש העיר בניו יורק. זוראן ממדאני, מוסלמי ממוצא הודי, יליד אוגנדה, בן 33, מוביל בכל הסקרים. הוא רוחש איבה עמוקה לישראל.
מדיניות חוץ אינה עניין מרכזי בבחירות עירוניות. תומכיו הצעירים, כולל יהודים, מתעניינים יותר בקשייהם הכלכליים ובחוסר יכולתם למצוא דיור. אבל נצחונו, בעיר שנהגה להיות הפרו־ישראלית ביותר עלי אדמות, יצטרך להדאיג לא רק אנשי ימין. הוא סוציאליסט, עם רקורד מרקסיסטי מוצהר, הבז לא רק לישראל אלא גם לשיטה הכלכלית והפוליטית באמריקה ולדמוקרטיה המערבית.
גם במפלגה הרפובליקאית יש ביטויים של איבה לישראל. יהיה כדאי לעקוב אחרי בחירות מקדימות רפובליקאיות במדינת דרום קרוליינה. סנאטור ימני מאוד, ותיק מאוד, לינדזי גרהם, ינסה לחזור ולהיבחר בפעם השישית לתקופה של שש שנים. הוא בעל ברית של טראמפ, ומוביל בסקרים. אבל אחד מיריביו, פול דאנס, מילא תפקיד בולט בהתוויית תוכנית הפעולה האולטרה-שמרנית המנחה את טראמפ ('פרויקט 2025'). דאנס תוקף את גרהם, בין השאר, על ניציותו במדיניות חוץ. הסנאטור הוא תומך נלהב של ישראל ושל אוקראינה.
אי הסכמה נוקבת על מדיניות חוץ היא הסיבה העיקרית למאבק המתנהל נגד גרהם בימין הקיצוני האמריקאי. משפיען הרשת רב־העוקבים, שדר פוקס לשעבר טאקר קרלסון, מאשים את גרהם שהוא נאמן לישראל יותר מאשר לארצו. בעיני קרלסון, "ביבי הוא התגלמות הרשע".
כל אלה הם לפי שעה קוריוזים. בסופו של דבר השאלה היא מה יקרב אם הבחירות לבית הנבחרים יניבו רוב דמוקרטי קטן, שיהיה תלוי לחלוטין ברצונן הטוב של צירים פרוגרסיביים, שבשורותיהם הביקורת על ישראל היא גלויה, קולנית ומחריפה.
אין כלל ספק שהנשיא יעשה כמיטב יכולתו ב־12 החודשים הבאים לסלול את הדרך לניצחון של מפלגתו. זה יהיה מאבק נגד תקדימים היסטוריים. מפלגות שלטון נוטות לאבד את השליטה לפחות בבית אחד בקונגרס בבחירות של אמצע הקדנציה הנשיאותית, בייחוד אם הרוב שלהן קטן מאוד לכתחילה.
כמובן, אין זה מן הנמנע שהבחירות בארה"ב ישיקו לבחירות לישראל, אם אלה בארץ ייערכו במועדן. זו תהיה שנה שבה משקיפים פוליטיים משני עברי האוקיינוס יכססו את ציפורניהם.