יאיר הבן של בנימין נתניהו / צילום: שלומי יוסף
הכותרת של השבוע, שמתכללת איכשהו את כל הסיפורים "האזרחיים" הענקיים שהתרגשו עלינו בתקופה כל-כך קצרה (כאילו המציאות הביטחונית לא מספיק דרמטית), הוא ככל הנראה המיאוס מהפוליטיקאים. כולם כולל כולם - אם נתנתק לרגע מהפוזיציה. ומדובר בפוליטיקאים שנמצאים כמעט בכל מקום - בכנסת ובממשלה, במוסדות ה"ציוניים" שאף אחד לא יודע מה בעצם תפקידם (מרגע שהוקמו לפני 78 שנה כנסת וממשלה שהחליפו אותם), בהסתדרות העובדים, ואפילו במערכת הצבאית.
● מהפוליטיקה ועד הביטוח: ההשפעה האדירה של ההסתדרות
● ההסתבכות של הפצ"רית: העבירה שעל הפרק, ומה הבעיה במינוי המחליף?
הנורמות המתפוררות של המערכות הללו הן ההסבר הכי טריוויאלי לקלות שבה כל-כך הרבה אנשים נורמטיביים מחליקים במדרון. תחושה ש"אם הוא עשה, אז גם אני מוכרח". ש"אי אפשר להיות היחיד שנשאר ישר".
חלוקת התפקידים במוסדות ההסתדרות הציונית היא הדוגמה האולטימטיבית. יאיר לפיד - ההוא שהבטיח לפני עשור להלאים את קק"ל וכעת התאמץ למנות ליו"ר את חברו מאיר כהן מהמפלגה - לא השתנה מהותית. גם לא קק"ל. מה שהשתנה הוא הלגיטימציה: אם אחרים משתמשים במנגנונים האלה לחלוקת ג'ובים פוליטיים, וכבר זמן רב שאף אחד לא באמת מנסה לעצור את זה, אז אין טעם "להיות פראייר". מפלגות מכל קצוות המפה חתמו על הסכם חלוקת ג'ובים לא כי הן מסכימות זו עם זו, אלא כי הן מסכימות על דבר אחד: שאם כבר חולבים, גם להן מגיע לצאת עם דלי.
אלמלא שלף הליכוד "סדין אדום" בדמות מינוי יאיר נתניהו, אפשר לקבוע בוודאות שהמסחרה הייתה נמשכת כרגיל גם מכיוונה של יש עתיד, שרק מאיימת כעת שוב, ללא שום שיניים, להלאים את אותם מוסדות ציוניים.
עכברים תמיד יהיו
זו גם המסקנה המרכזית מפרשת הפרקליטה הצבאית. אין פה שום ניסיון להעניק לה הנחות, לא על הדלפת סרטון החיילים בשדה תימן ובוודאי שלא על השקרים ככל הנראה לממונים עליה (כולל שני רמטכ"לים), אבל אפשר להבין את הדינמיקה: ברגע שאדם חש שהוא פועל בתוך מערכת שבה הצד השני "משחק מלוכלך", הוא מאמץ את אותם כללים ומתברר שאפילו מתעלה ומשכלל אותם.
ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על מוסדות כמו ההסתדרות, וגם לא מעט רשויות מקומיות וחברות ממשלתיות. הנפוטיזם, הערבוב וחוסר השקיפות קיימים בהם מאז ומתמיד, בתחושה של רבים כאילו מדובר בגזירת גורל (בהכללה כמובן). מקומות שבהם מאוד בקלות אפשר להרגיש שדווקא הליכה בדרך הישר היא צדיקות יתר וטהרנות מאוסה. ומשם הדרך קצרה לשחיתות של ממש.
זו הסיבה שכשחז"ל אמרו ש"לא העכבר גנב, אלא החור גנב", הם כיוונו למאבק בשיטה. אם מפנימים שטבע האדם הוא טבע האדם, שהפיתויים והחולשות הם אותם פיתויים ואותן חולשות, מוכרחים גם להפנים שאם ישנו חור, ולאורך זמן איש לא טורח להסתיר אותו - אנשים ירצו לעבור דרכו, להשתמש בו, להצדיק אותו. זו רק ההפתעה שלנו שהולכת ונשחקת בהדרגה.
אנשים לא קמים בבוקר ומחליטים להפר את הכללים. הם מחליקים לשם. אם תרצו, והדברים נכתבים זהירות, אנחנו רואים בשנים האחרונות את אותו מכניזם אנושי-חברתי גם בקלות שבה מפגינים מפרים את הכללים וחוסמים כבישים. כי אם לאלה נסלח, אז גם לנו. ומה שמותר בשלב הראשון, הופך כמעט הכרחי בשלב השני. אם לא חסמת כביש, כאילו לא יצאת מהבית.
בחזרה לפוליטיקאים: הבעיה היא לא בעכברים. תמיד יהיו עכברים. החור הוא התרבות הפוליטית שלנו. כשאנשים מפסיקים להאמין שמישהו שומר על השיטה, הם מפסיקים לשמור עליה בעצמם. וזה הרגע המסוכן באמת: כשלהיות "ישר" נשמע כמו בדיחה פרטית.
מודל "החלונות השבורים"
אבל השבוע האחרון גם מזכיר לנו שלא מדובר רק בצרות שלנו. החיפוש אחרי פתרון אחר לגמרי הוא גם סיבה מרכזית לבחירה ההזויה משהו של צעיר בן 34, קומוניסט מוצהר נטול כל ניסיון, לראשות עיריית ניו יורק. אולי אחד המקומות שבהם היינו בטוחים ש"המערכת" יחסית יעילה ומתפקדת.
ובשולי הדברים, יש פה גם מסקנה חשובה אחרת. אין כנראה סטודנט למדעי החברה, או תושב ניו יורק, שלא שמע שוב ושוב על מודל "החלונות שבורים" שהציל את העיר בשנות ה-90. אותה תזה שקבעה כי הזנחה ועצימת עין, למשל התעלמות מרכב שחלונותיו שבורים החונה בצד הרחוב, היא שיוצרת אווירה של "הפקר", המעודדת עבריינות ומדרדרת עוד ועוד את העיר. טיפול מהיר וקשוח בפושעים קטנים כגדולים, העלה את העיר בחזרה על פסים שהפכו אותה למה שהיא.
רק שהשבוע הוכיחה ניו יורק שלא מספיק לטפל ב"חלונות שבורים". בזמן שנתוני הפשיעה בניו יורק הציגו את עשרת החודשים הנמוכים ביותר בכל מבחן היסטורי, נבחר ראש עיר שהבטיח להיות נציג החלשים, ולא רק מי שדואג שהם לא יהיו עבריינים.
כוכבי השבוע
מצוין: הגמל שלא רואה את דבשתו
היה מביך לקרוא השבוע את ההתנגדות שהגישו דיירי מגדל מאייר ברחוב רוטשילד בתל אביב, המתנשא לגובה של 38 קומות, נגד מגדל שמתוכנן לא רחוק מהם, בפינת הרחובות אלנבי ויהודה הלוי, הצפוי - שומו שמיים - להגיע לגובה של כ-45 קומות. לדברי המתנגדים, הבנייה הגבוהה עלולה לפגוע להם בנוף, באור, באוויר, בפרטיות ובאיכות החיים. כאילו המגדל שלהם היה שם מאז ומתמיד.
אבל הגמל לא רואה את דבשתו, ותושבים רבים בתל אביב עוד לא ממש הפנימו שהנוף מהמרפסת, שזה מקרוב באה, איננה זכות מובטחת לעולם ועד. ודאי כשמדובר בלב אזור הביקוש בעיר הכי מבוקשת בישראל. בסופו של יום, הוועדה המקומית אישרה את הקמת המגדל, שיחליף את בית מנורה הוותיק (13 קומות). דיירי מגדל מאייר יצטרכו להתמודד עם עוד 110 שכנים, לצד שטחי תעסוקה, מסחר ומלונאות על פני כ-45 אלף מ"ר.
בלתי מספיק: הסיבוב של סוכני הביטוח הוא על חשבוננו
סוכני הביטוח הם דוגמה מושלמת לקלות שבה עושים עלינו סיבוב. רק בגלל שלא אנחנו משלמים להם את הקופון העיקרי, אלא חברת הביטוח או בית ההשקעות שאליו הם מפנים אותנו, דמי התיווך לסוכנים הם כמעט שקופים, ומחליקים לנו בגרון כמעט בקלות.
זה יכול להסביר איך בזו אחר זו נדחו במהלך השנים רפורמות שניסו לעשות סדר ולהכניס יותר שקיפות בעמלות הסוכנים, שחצו מזמן רף של 10 מיליארד שקל הכנסות בשנה והפכו חלק מהסוכנים למאוד מאוד עשירים. שר האוצר סמוטריץ' אמר בעצמו השנה כי "סוכני הביטוח מחזיקים כוח פוליטי גדול. הייתי צריך לבחור קרבות ולצערי לא יכולתי לנהל את הקרב הזה".
מעצר סוכן הביטוח עזרא גבאי השבוע, איש עסקים שמחובר היטב לצמרת ההסתדרות, לליכוד, לעיריות ועוד, בחשד למערבות בפרשת השחיתות בהסתדרות, מוכרח להזכיר לנו שבסוף הכול על חשבוננו.