אנדרו סטנטון ודמותו של וול-E. ''נתיב אחר לגמרי בכביש המהיר'' / צילום: Reuters, Martin Klimek
אנדרו סטנטון, אחד מהאבות המייסדים של פיקסאר, בנה קריירה מכך שחזה בדמיונו כל מיני גרסאות של החיים על פני כדור הארץ. ב"צעצוע של סיפור", צעצועי ילדים מתעוררים לחיים ואפילו (סוג של) עפים. ב"מוצאים את נמו", ציביליזציות של יצורי ים מצליחות להתאחד כדי לעזור לדג אב למצוא את בנו הנעדר. וב"מפלצות בע"מ", ילדים חיים בעולם שבו צרחותיהם (וצחוקם) נקצרים לצורך הפקת אנרגיה על ידי מפלצות מפחידות אך נוירוטיות.
● 50 שנה ל"קן הקוקייה": המרד של מק'מרפי הוא עדיין שיעור רלוונטי על מבני כוח
● סרט האנימציה שלא פחד לגעת בחרדות והשאיר אבק לדיסני: 30 שנה ל"צעצוע של סיפור"
אך דווקא האופן שבו חזה סטנטון את העתיד הדיסטופי בסרט "וול-E", שלכתיבתו ולבימויו הוא היה שותף, הוא זה שנתפס כרואה את הנולד.
בסרט האנימציה משנת 2008, המדע והטכנולוגיה סיפקו לאנושות כל נוחות מוכרת, ובו בזמן הרסו את כדור הארץ. בני האדם חיים תקופה ארוכה בעצלות, בחללית שבה עבודה אינה הכרחית ואפילו הליכה היא אופציונלית. בשעה שהבלגן על כוכב הלכת הביתי שלהם נותר באחריותו של רובוט מסור בעל לב חם, בני האדם בחלל מנוהלים על ידי טייס מחשב לא חביב במיוחד בשם AUTO.
חיים ללא תכלית: "אנחנו בעיצומו של שדרוג"
בשנים שחלפו מאז הפיקה את הסרט פיקסאר, שבבעלות דיסני, הנוחות והבינה שהביאו טכנולוגיות מתפתחות לעולם האמיתי נתפסות יותר ויותר כאיום על משרות ועל האנושות. שוחחנו עם סטנטון, שעובד כרגע על בימוי "צעצוע של סיפור 5", על הדברים שצדק לגביהם ב"וול-E" ועל התחזיות הרבות השגויות בסרט בנוגע לעתיד העבודה. אלה קטעים ערוכים מהשיחה.
איך חשבת על הרעיון של חיים ללא עבודה וללא תכלית?
"זו הייתה פשוט דרך מחשבה הגיונית מנקודת המוצא, שבה רצינו להציג כוכב לכת מכוסה אשפה - אשפה שנגרמה מצרכנות, ליתר דיוק. ככל שיהיה לנו יותר זמן פנוי, בשילוב עם טכנולוגיה שהופכת דברים לזולים וקלים יותר, תפוקת האשפה תגדל. ואז חשבנו, מה אם המדע יפתור את כל בעיות הבריאות שלנו? החיים יהפכו למין טיול תמידי שבו נמלא את זמננו בהסחות דעת אינסופיות. לכן פשוט הכנסנו את האנושות לשייט אינסופי".
מה דעתך על החזון הזה עכשיו? האם הוא נראה נבואי?
"אני חושב שאנחנו חיים את הגרסה ה-1.0 שלו כבר למעלה מעשור. כרגע נראה כאילו אנחנו בעיצומו של שדרוג, עם ההשקעה והחרדה שיש סביב בינה מלאכותית".
עם כל פיתוח חדש בבינה מלאכותית, האם אתה מרגיש שאנחנו מתקרבים לעבר עתיד ללא עבודה?
"בטווח הארוך? אולי. אבל כבר ראיתי את כוח העבודה מסתגל לשיבושים הטכנולוגיים כמה וכמה פעמים ב-60 שנותיי על פני כדור הארץ. בני האדם הם כמו נמלים, הם ימצאו דרך אחרת לחצות את הנחל, לא משנה כמה נמלים יידרשו לשם כך".
עבודת האנימטור: "נתיב אחר בכביש המהיר"
היית עובד מספר 9 בפיקסאר, והאנימטור השני שלה. לקחת חלק פעיל בהישג שלה - המעבר מנייר ועיפרון לפיקסלים ומסכים. כיצד השתנתה עבודת האנימטור?
"ג'ון לסטר [מנהל הקריאייטיב לשעבר של פיקסאר] ואני לא היינו מעולים בשרטוט. לפני האנימציה הממוחשבת, האופן שבו שפטו אותך באנימציה היה לפי רמת הציור שלך. וזו הייתה הנקודה החלשה ביותר שלי. אבל ברגע שלא הייתי צריך להגביל את עצמי בתוך האילוצים של הציור, הצטיינתי. התזמונים שלי, האינסטינקטים שלי, הדרך שבה חשבתי, איך שראיתי את זה בתוך ראש שלי - כל אלה יכלו לבוא לידי ביטוי דרך מריונטות ההייטק שבמחשב.
"האנלוגיה הטובה ביותר לזה היא כאילו עברנו מעבודה עם צבעי מים לצבעי שמן. היה אחוז מסוים של אנשים שפשוט שינו כיוון, למדו מיומנויות חדשות, והצליחו ליישם את הכישרון שלהם באמצעות כלי אחר. היה אחוז מסוים שפשוט איבד את התפקיד, או מבחירה או כי לא יכלו לעשות את זה. ונוצר גם מחנה חדש - חלק מהאנשים שהגיעו לתחום שאחרת לא היה להם סיכוי, כי הם ידעו להסתגל אינסטינקטיבית לכלי האחר הזה.
"מאה שנה מהיום, אילו הייתם יכולים להסתכל אחורה, הייתם חושבים, זו הייתה רק טלטלה קטנה עבור אנשים שהרגישו שהם איבדו את עבודתם או את אורח חייהם, ובאמת היו תלונות לגיטימיות לחלוטין ודברים כואבים ונוראים. אבל, בנאדם, הדרך שבה האנושות הסתגלה, הם יצרו נתיב אחר לגמרי בכביש המהיר, שלא היה קיים קודם".
איך אתה רואה את תפקידיהם של כותבים ואמנים בעידן של כלי בינה מלאכותית בעלי יכולות גבוהות?
"אני משוכנע שבינה מלאכותית, לפחות בתעשיית הבידור, תחליף אנשים בתפקידים מסוימים, אבל היא לא תצליח להחליף אותם באופן מושלם. והיא לעולם לא תחליף המצאה של דברים. היא כנראה תקל עליך לבטא את עצמך בשלב מוקדם יותר ובמהירות רבה יותר. כנראה שתוכל להראות את מה שאתה מתכנן לעשות בלי לשלם להרבה אנשים.
"אבל אנחנו תמיד רעבים למשהו. אנחנו עדיין רוצים עוד סיפור אהבה שמסופר מנקודת מבטו של מישהו אחר, והדבר שאנחנו באמת רוצים הוא נקודת המבט הזו של מישהו אחר, בין אם אנחנו יודעים את זה ובין אם לא. ואני חושב שרובנו לא יודעים את זה.
"סטיב ג'ובס נהג תמיד לומר: העבודה שלנו היא לדעת מה אנשים רוצים לפני שהם יודעים זאת. ומה שהם באמת רוצים, זו פשוט עוד נקודת מבט חדשה על איך זה לחיות, כלומר פרספקטיבה מעניינת של מישהו על החוויה הזו. אני לא יודע איך זה עשוי להתממש, אבל המשמעות היא שהמגע האנושי צריך תמיד להיות מעורב איכשהו".