בחירות אמצע בארה''ב / עיצוב: אלישע נדב
ארה"ב נכנסת ל־2026 כשהקרקע הפוליטית והחברתית רועדת. רק לפני שנה היה נראה כי המדינה בדרך לבחירות אמצע כהונה סטנדרטיות, כאלה שבהן באופן היסטורי מפלגת הנשיא מאבדת מעט מכוחה בקונגרס. אלא שהשנה הקרובה מסתמנת כדרמטית מהצפוי. נראה שהמפלגה הדמוקרטית מגיעה למערכת הבחירות עם יתרון משמעותי וכמעט חסר תקדים בקונגרס כולו ובבית הנבחרים, ואילו בסנאט המפה נוטה הפעם בבירור לכיוון הרפובליקנים.
ברקע יוקר המחיה והמחירים שאינם יורדים, והעובדה שהציבור מאשים בכך את הנשיא המכהן. כך גם התפקוד הכאוטי של הממשל ותחושת שחיקה כללית מהמערכת הפוליטית הקיימת. כל אלה דוחפים רבים מהבוחרים לחפש אלטרנטיבה לניהול הנוכחי. הישגים חריגים לדמוקרטים בבחירות במחוז השביעי של טנסי ובבחירות לראשות עיריית מיאמי סימנו את המגמה, והבהירו לשתי המפלגות שהפעם לא מדובר בבחירות אמצע רגילות.
ביום שלישי, 3 בנובמבר 2026, ילכו אזרחי ארה"ב לקלפיות בנקודת האמצע של כהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ. כל 435 מושבי בית הנבחרים עומדים לבחירה מחדש, לכהונה של שנתיים. בסנאט, שבו הכהונה נמשכת שש שנים, 34 מושבים צפויים לעמוד לבחירה מחדש: 14 של דמוקרטים ו־20 של רפובליקנים, מה שמעניק להם יתרון מבני מובהק. במקביל הבוחרים יצביעו, בין היתר, על תפקיד המושל ב־36 מדינות וכן על אלפי מושבים בבתי המחוקקים של המדינות השונות. המרוצים הללו יקבעו את המדיניות המקומית, אך גם את מאזן הכוחות לקראת הבחירות לנשיאות ב־2028.
לרוב שיעור ההצבעה בבחירות האמצע נמוך ביחס לבחירות לנשיאות, ולכן לקבוצות מצביעים אנרגטיות במיוחד, כמו פרברים, צעירים או קהלים דמוגרפיים מסוימים, יכולה להיות השפעה מוגברת.
השנה ההימור גבוה במיוחד: השליטה באחד מבתי הקונגרס או בשניהם תקבע אם טראמפ יוכל לקדם את סדר היום שלו ללא הפרעה, או אם הדמוקרטים יצליחו לבנות חומת איזונים ובלמים באמצעות ועדות, חקיקה ופיקוח פרלמנטרי.
המבצר בפלורידה נפל
רגע ההלם הראשון הגיע במדינת טנסי, מעוז רפובליקני מובהק. בראשית דצמבר נערכו בחירות מיוחדות על מושב בקונגרס במחוז השביעי, שבו ב־2024 ניצח טראמפ ביותר מ־20%. המועמד הרפובליקני אמנם זכה - אבל בפער חד־ספרתי. עבור רבים במפלגתו זו הייתה נורת אזהרה: אם זה קרה במקום כזה, אין כמעט מחוז שאפשר להניח שהוא בטוח בבחירות האמצע. הדמוקרטים, מצדם, קיבלו חיזוק משמעותי לטענה שהציבור אינו שבע רצון מהניהול הכלכלי ומהאווירה הפוליטית בוושינגטון.
כשבוע לאחר מכן איילין היגינס הדמוקרטית נבחרה לראשות עיריית מיאמי - לאחר כמעט שלושה עשורים של שליטה רפובליקנית. המהפך הפוליטי עורר כותרות בכל רחבי ארה"ב. המועמד הרפובליקני אמיליו גונסאלס זכה לתמיכה מבכירים במפלגה, כולל תמיכה קולנית של הנשיא. פרשנים רבים ראו בניצחון שלה סימן מובהק לשינוי במגמות ההצבעה, במיוחד בקרב הקהילות ההיספניות והמהגרים באזור.
בנאום הניצחון אמרה היגינס: "בחרנו בכשירות על פני כאוס, בתוצאות על פני תירוצים ובעירייה שעובדת סוף סוף בשבילכם". דבריה מהדהדים את המסר הדמוקרטי לקראת בחירות האמצע: אנחנו נחזיר את ארה"ב למסלול השפיות ונהיה משקל נגד לטראמפ.
מנהיגים דמוקרטים ראו בתוצאה אינדיקציה לכך שמבצרים רפובליקניים ותיקים בפלורידה כבר אינם חסינים, בעיקר על רקע עליית יוקר המחיה, או לכל הפחות התמהמהות בירידת מחירים שהבטיח הנשיא. מנגד, גורמים רפובליקנים ניסו לצמצם את משמעות האירוע, וטענו שמדובר ב"תקלה נקודתית" ולא בהיפוך מגמה. חברת הקונגרס מריה אלווירה סלזאר, מהרפובליקנים הבכירים בפלורידה שגם מייצגת את אזור מיאמי, הוסיפה אזהרה משלה ואמרה: "הקול ההיספני אינו מובטח לאף אחד".
התחושה בקרב גורמים פוליטיים רבים היא שהבחירות במיאמי אינן אירוע מקומי בלבד, אלא עדות נוספת לתנודות עמוקות בארה"ב. נתוני הסקרים מחזקים את התחושה הזאת. הסקר האחרון של מכון המחקר מאריסט מצא יתרון דו־ספרתי לדמוקרטים במדד הקונגרס הכללי, נתון נדיר וכמעט חסר תקדים בסקרי בחירות אמצע. במקביל שיעור התמיכה בטראמפ נשחק באופן משמעותי, ונראה שהשלכות השבתת הממשלה באוקטובר עדיין ניכרות בתפיסה הציבורית כלפי הממשל. נדמה שכעת הרבה ממי שאינם בהכרח מזדהים עם הדמוקרטים מוכנים לתת להם הזדמנות, בעיקר מתוך תחושת עייפות ורתיעה מהכאוס הפוליטי.
בית הנבחרים נראה כיום כזירה שבה לדמוקרטים יש יתרון ממשי. הרפובליקנים זוכים אמנם ליתרון בדמות פסיקות בתי משפט במדינות כמו טקסס, שם המדינה שינתה את מפת המחוזות באופן שיעניק יתרון לרפובליקנים. אך אם הרוח הנוכחית תימשך, כל יתרון מבני יתגמד. לעומת זאת, בסנאט המצב שונה לגמרי והמפה של 2026 פשוט אינה מיטיבה עם הדמוקרטים. הם צריכים להגדיל את כוחם בארבעה מושבים לפחות כדי להפוך את השליטה בבית העליון, ורוב המושבים העומדים לבחירה הם במקומות שבהם טראמפ ניצח בקלות ב־2024. גם אם ישיגו ניצחון ברור בבית הנבחרים, הסנאט צפוי להישאר עבורם אתגר לא פשוט.
זאת הכלכלה, טמבל
בנאומיו האחרונים ברחבי ארה"ב הפך הנשיא טראמפ את המסר הכלכלי למרכז האסטרטגיה הפוליטית שלו. בסדרת הופעות בפנסילבניה, במסגרת מה שיועציו תיארו כ"חידוש המיקוד הכלכלי" של הבית הלבן, הוא דחה את הטענות על משבר כלכלי וכינה זאת לא יותר מאשר "הונאה דמוקרטית". הוא טען כי המושג יוקר המחיה הומצא כדי להשחיר את תדמיתו. טראמפ התעקש שהמחירים מתייצבים בזכות המדיניות שלו, הכוללת מכסים, דה־רגולציה ורפורמות מס, וטען כי הדמוקרטים "משקרים לגבי המשבר הזה כדי להפחיד את הציבור". בימים האחרונים הוא אף טען כי האינפלציה "כמעט נעלמה", למרות שגם הוא הודה ש"עדיין יש לחצים מסוימים על המחירים".
בקרב יועציו ובכירי המפלגה הרפובליקנית נעשה ניסיון להציג את המסר הזה באופן ממושמע יותר. לפי דיווח באתר פוליטיקו, סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס ובכירים במשרד האוצר נשלחו לתקשורת כדי להסביר את ההיגיון מאחורי טענות הנשיא. החשש הוא שסגנונו הישיר של טראמפ עלול להרחיק מצביעים מתונים שממשיכים להרגיש את המעמסה הכלכלית בחיי היומיום.
לא כל הרפובליקנים מקבלים את הקו הזה. הסנאטורית ליסה מרקובסקי תקפה את השימוש במונח "הונאה", והזהירה כי זלזול בדאגות הציבור "מתעלם ממה שמשפחות באמת חוות בקופה ובתחנת הדלק". היא קראה למחוקקים "להכיר בבעיה ולא להקטין אותה".
הדמוקרטים, מצדם, השתמשו באמירות של טראמפ כדי להדגיש את טענתם שהוא מנותק מהמציאות הכלכלית של רוב האמריקאים. אסטרטגים במפלגה אמרו לתקשורת כי אמירותיו עשויות "לשלהב את הבייס", אך עלולות לפגוע בו בקרב מצביעים עצמאיים, שבעקביות מדרגים את יוקר המחיה בראש דאגותיהם.
קרבות גם בתוך המפלגות
הבחירות הללו הן לא קרב פוליטי בין שתי מפלגות בלבד, אלא גם בין העולמות הפנימיים בתוך כל אחת מהן. אצל הרפובליקנים הולכת ומתחדדת המחלוקת בין הזרם הפופוליסטי־לאומני, שהוא לעיתים מאוד אנטי־ישראלי ואף אנטישמי, זה שנבנה סביב סגנונם של טאקר קרלסון וג’יי.די ואנס, לבין הזרם הוותיק, הממסדי והפרו־ישראלי יותר. הראשון מבקש לאתגר את תפיסת מדיניות החוץ המסורתית של ארה"ב, כולל את היקף הסיוע למדינות כמו ישראל. השני מדגיש את הרציפות ההיסטורית, את הצורך בשותפויות ארוכות טווח ואת התפקיד שמילאה ארה"ב בעיצוב הסדר הגלובלי.
החלוקה הזאת כבר נותנת אותותיה בדיוני הסנאט, בקמפיינים המקומיים ובשיח הציבורי. גם אם הרפובליקנים ישמרו על השליטה בסנאט, השאלה איזו תפיסה תוביל אותו בעתיד היא מהותית.
גם אצל הדמוקרטים הרוחות סוערות. כאן המחלוקת היא בין ההנהגה הוותיקה והמתונה יותר לבין הסקווד, האגף הפרוגרסיבי הצעיר, והאישים המתקרבים אליהם אידיאולוגית. על ציר זה התפתחה בשנים האחרונות גם קבוצה של דמוקרטים פרגמטים ומתונים יותר, כאלה שדוגלים בניהול מקצועי, בעשייה טכנולוגית וביישום פתרונות מדודים ולא מהפכניים. שלוש הקבוצות הללו אינן רואות עין בעין בכל הנוגע למדיניות חוץ, ובוודאי שלא בכל הקשור ליחסי ישראל־ארה"ב.
בעוד הנהגת המפלגה עדיין מחויבת באופן ברור לברית עם ישראל, חלקים מהמחנה הצעיר והפרוגרסיבי תובעים גישה נוקשה בהרבה. הדרישות להתנות, ואף לבטל לחלוטין, סיוע צבאי לישראל נשמעות היום בקול שאין להתעלם ממנו. מי שיתבונן בדיוני הקונגרס האחרונים יבחין בקלות איך הקרע הזה משפיע על הצבעות, על ניסוחי חקיקה ועל התבטאויות פומביות.
מנקודת מבטה של ישראל התמיכה העקרונית במערכת האמריקאית עדיין רחבה, אבל כבר לגמרי לא אחידה. אצל הדמוקרטים הכוח העולה הוא המחנה האנטי־ישראלי, ואצל הרפובליקנים עדשה חדשה בוחנת את כלל בריתות החוץ.
ומה עם הבוחרים עצמם? הסנטימנט המרכזי בארה"ב כיום הוא עייפות מוחלטת - מהשבתות הממשל, מהוויכוחים האינסופיים, מעליית המחירים. עבור חלקם הדמוקרטים מצטיירים כמי שמסוגלים להחזיר סדר פוליטי מסוים; אחרים עדיין מחפשים בימין את הגב הכלכלי או התרבותי. אבל נדמה שהציבור עסוק היום פחות בשאלות של ימין ושמאל, ויותר בשאלה מי מסוגל לייצב את המערכת.
כששנת הבחירות נכנסת להילוך גבוה, הדמוקרטים ניצבים בנקודת פתיחה מצוינת להשתלט מחדש על בית הנבחרים, אולי אפילו באופן משמעותי. הרפובליקנים, מנגד, מתמודדים גם עם בוחרים מאוכזבים וגם עם מאבק רעיוני פנימי על דמותה העתידית של המפלגה. התוצאה עשויה לעצב את יחסי הכוחות בוושינגטון ובעולם לא רק לשנתיים הבאות, אלא לשנים ארוכות קדימה.