חזית המדע. איך פועל החוש השישי / צילום: Shutterstock
אומרים שבני אדם הם אגוצנטרים, אך אי אפשר לנחש זאת מהאופן שבו אנחנו מתייחסים לחושים שלנו. בעוד שחמשת החושים המוכרים - טעם, ריח, שמיעה, ראייה ומישוש, אלה שקולטים מידע מבחוץ, זכו למחקר נרחב, החוש השישי, שקולט מידע דווקא מבפנים, מתוך הגוף שלנו, הוזנח. ייתכן שעכשיו הוא סוף סוף זוכה לעדנה מחודשת, עם מענק אקדמי של 14 מיליון דולר שניתן לאחרונה לקבוצת מחקר ממכון סקריפס בארה"ב.
● בשורת החלל המותאם אישית של יו"ר סוכנות החלל הישראלית החדשה
● איך להישאר חדים בגיל 80 ומה כדאי להכניס לחוזים: 15 עצות שקיבלנו מחוקרים
בראש הקבוצה עומד זוכה פרס נובל לרפואה לשנת 2021, פרופ' ארדם פטפוטיאן, והמטרה שלה היא למפות את האופן שבו איברים פנימיים מתקשרים עם המוח ומשפיעים עלינו פיזית ונפשית.
חוקרים נוספים מנסים לפצח כיצד פועל החוש הפנימי הזה, על כל רכיביו.

"פרפרים בבטן": חוש שמחובר לרגשות
למעשה, החוש השישי מתייחס לשני מושגים: פרופריוספציה (Proprioception), החוש שקולט היכן אנחנו במרחב, ואינטרוספציה (Introception), החוש שאומר לנו מה מתרחש באיברים הפנימיים שלנו. לדוגמה, אם קמנו בלילה והצלחנו להגיע לשירותים בלי להדליק את האור, או יכולים לעצום עיניים ולגעת באף - זאת פרופריוספציה. אם הרגשתם את לחץ הדם שלכם עולה ואת הלב דופק ואת השלפוחית המלאה, זו אינטרוספציה. פטפוטיאן אמנם זכה בנובל על חקר חוש המישוש, אבל טען בעבר שהאינטרוספציה היא החוש המעניין ביותר.
פרופ' אמיר עמדי, מרצה למדעי המוח וטכנולוגיה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת רייכמן, ומדען ראשי בחברת Remepy, נוטה להסכים איתו. הוא מסביר מדוע חוש זה זוכה לעדנה כעת. "פרופריוספציה זוכה לתשומת לב בין היתר בגלל חשיבותה בעולם הפרוטזות והנעתן באמצעות שתלים אלקטרוניים במוח", הוא אומר. "השתלים מבוססים על כך שאנחנו מבקשים מאנשים משותקים לחשוב על הנעת האיבר שהם אינם יכולים להניע, ואז מתרגמים את המחשבה להוראה עבור פרוטזה או עבור התקן מכאני על גבי איבר משותק, שיכול להזיז אותו עבור המטופל".

אלא שבהדרגה התברר שאם המשתמש לא מקבל פידבק מהפרוטזה, הוא לא מצליח לתכנן היטב את התנועה. הוא כמו אדם שהחוש השישי שלו אבד. "לכן התחילו לחשוב ברצינות על האופן שבו מכניסים פרופריוספציה לפרוטזות. אנחנו רוצים שהפרוטזה תשדר גם משהו דומה לחוש המישוש, וגם את התחושה של המקום שבו היא נמצאת ביחס לגוף ולמרחב.
"לגבי האינטרוספציה, חוש האיברים הפנימיים, זה חוש שאנחנו בדרך כלל לא מודעים אליו, וזה מעלה שאלה, מדוע? הרי אם היינו מרגישים שינויים באיברים הפנימיים שלנו, היינו יכולים לזהות מחלות לפני שהן מתפרצות, בלי לראות רופא". מצד אחר, אם היינו מודעים לכל מה שקורה בגוף שלנו כל הזמן, האם היינו יכולים בכלל לחשוב על משהו אחר? "המוח יכול לחשוב במודעות רק על דבר אחד בכל רגע", אומר עמדי. "לכן אין ברירה אלא שרוב האינטרוספציה תישאר לא מודעת".
מתי אנחנו כן מודעים אליו? למשל כשיש לנו "פרפרים בבטן" או כש"עולים לנו העצבים". נראה שהחוש הזה מחובר חזק מאוד לרגשות, גם כשאנחנו לא מודעים לכך.
עמדי מספר שבשנים האחרונות התברר שהגוף נותן פידבק למוח בהמון דרכים שונות. כשחוש המישוש מופה לראשונה, חוקרים הבינו שיש לנו מפה במוח שנקראת הומונקולוס ("איש קטן"). זהו אזור שאם נסמן אותו על תמונת הדמיה, הוא ייראה קצת כמו איש קטן, ואם נגרה את המוח בנקודה מסוימת על המפה הזאת, נקבל תחושה באיבר המקביל לזה שגירינו בתמונה. זה לא בדיוק אחד לאחד, כי יש בה ייצוג יתר לאיברים שיש להם רגישות תחושתית גבוהה.
חוקרים שונים, ובהם עמדי וצוותו, גילו שיש לא אחת אלא לפחות 15 מפות כאלה. "הן מייצגות את האופן שבו הרכיבים השונים של חוש המגע - קור וחום, לחץ וגם פרופריוספציה ואינטרוספציה - מתמפים באופנים שונים ל'ציורי אדם' באזורים שונים של המוח. למשל, מצאנו מפה כזו באינסולה, אזור שמקושר עם מערכת החיסון, ובאמיגדלה, אזור שקשור לרגשות".
אלה ממצאים מלהיבים, משום שהם מאפשרים להתחיל להבין את האופן שבו שדרים מתוך הגוף משפיעים על הרגשות שלנו, על תחושת הבריאות והחולי שלנו והתגובה אליה, על הוויסות העצמי שלנו ועוד.
פתאום מתחילים להיתקל בחפצים
למרות הדלות היחסית של המחקר, אנחנו כבר יודעים לא מעט על האופן שבו הגוף והמוח מחוללים יחד את שני החושים הללו. פרופריוספציה מתחילה בחלבונים שנמצאים בתוך המפרקים ועל הגידים. כאשר שריר נמתח, גם החלבון נמתח ומעביר למוח סימן שמעיד על כך. אבל זו לא התמונה המלאה. רק בשנים האחרונות התגלה שהחלבונים הללו אינם חשים רק מתיחה בשריר, אלא גם לחץ עליו.
ממצא נוסף, חדש יחסית, נוגע לאינטרוספציה. התברר שחלבונים מסוג Piezo חשים לחץ, והם עושים זאת גם בתוך הגוף. לחץ על כלי דם - הוא לחץ דם. לחץ על הריאות מספר לנו מה קורה עם הנשימה.
אבל לחץ זה לא הכול. לאורך השנים התגלה שעצב הוואגוס - העצב הגדול ביותר במערכת העצבים האוטונומית, המקשר ישירות בין המוח לאיברים פנימיים כמו לב, ריאות ומעיים - יכול לחוש שינויים בטמפרטורת הגוף, ועצבים בקיבה שמחוברים למוח חשים נוכחות של סוכר, שומן, ואפילו מינרלים כמו אבץ ונוכחות של חיידקי מעי מסוימים. בעורף, יש לנו עצבים שחשים כמה חמצן או פחמן דו־חמצני יש לנו בדם. יש לנו גם חלבוני חישה בתוך רקמת השומן, אם כי אנחנו עדיין לא יודעים למה.
כל המידע הזה משודר למוח, מספר לו מה קורה בגוף ומאפשר לו לנהל אותו. רוב המידע לא זוכה לפרשנות מודעת, ולכן לא לגמרי ברור עד לאיפה נגדיר אותו כחוש.
כמו בחמשת החושים המוכרים, לא כולנו נולדים עם אותה רמה של פרופריוספציה ואינטרוספציה. באנשים מסוימים חוש הפרופריוספציה לקויה, כי הקולטנים שלהם לא עובדים היטב או כי המוח לא מפרש את השדר נכון. זו אחת הסיבות להבדלים בקואורדינציה וביכולות הפיזיות בין אנשים.
ד"ר מירי טל־סבן, מרפאה בעיסוק, חברת סגל בבית הספר לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית, אומרת שתינוק שסובל מלקות בחושים הללו יתקשה לאחוז חפצים או לזחול. כילד בגן, הוא לפעמים יוגדר "אלים", כי יתקשה להבין את עוצמת התנועה שלו. זו תופעה שיכולה לנבוע גם מבעיות בוויסות חושי או בשליטה בתנועה, אבל גם מפרופריוספציה לקויה.
זו בעיה פיזית, חברתית ורגשית, היא אומרת. "אנשים שיש להם בעיה בהבנה איפה נמצא הגוף שלהם במרחב מרגישים קצת תלושים, מרחפים, גם במובן הרגשי. יש להם פחות ביטחון בסביבתם. תינוקות שלא מצליחים לתכנן תנועה, שדברים נופלים להם מהידיים, שלא מצליחים להושיט יד לחפץ ולאחוז אותו מפתחים תסכול עמוק. ואז הם מפסיקים לנסות".
לפעמים, ההבנה ממה נובעת הבעיה מקילה מאוד על המצב הרגשי של מי שנולדו עמה. "דניאל רדקליף, השחקן ששיחק את הארי פוטר, מדבר לא מעט על החוויה הזאת", אומרת טל־סבן. "ובאמת כשיודעים זאת, אפשר לראות שיש לו נוקשות מסוימת בתנועה, אבל זה חלק מהחינינות שלו".
מי שנולד עם חוש תקין, בדרך כלל לא יקדיש לו מחשבה. אבל לפעמים דברים משתנים לאורך החיים. "למשל, כשהייתי בהיריון, לא הצלחתי להבין את סכמת הגוף שלי ונתקעתי בדלת", מספרת טל־סבן. "זה קורה גם למי שלקחו זריקות הרזיה או עברו ניתוח בריאטרי וירדו הרבה במשקל בבת אחת, וגם לקטועי גפיים. הקושי הוא במיוחד אצל מי שמלכתחילה היה קצת גבולי בחוש הזה, אבל עם הזמן אימן את עצמו להבין את סכמת הגוף שלו. כשהגוף משתנה במהירות רבה, נראה יותר היתקלויות בחפצים, נפילות. הרוב מתגברים על זה, אבל לא כולם באותו קצב".
לחדד את החוש בטרמפולינה
פרופ' דבי רנד חוקרת פרופריוספציה בנפגעי שבץ. "רוב המחקר בשבץ עסק בחולשת שרירים, בחוסר היכולת ליצור תנועה", היא אומרת. "יש הרבה פחות מחקר שמתמקד בליקויים התחושתיים לאחר שבץ. למרות שזה מאוד שכיח. אם יש ליקוי בתחושה פרופריוספטיבית, גם אם יש תנועה, התנועה תהיה מאוד מסורבלת, גם אם האדם יסתכל על היד שלו כפיצוי. בניגוד לרוב האוכלוסיה, שלא חושבים הרבה על הפרופריוספציה שלהם, מי שחוו פגיעה בחוש הזה מודעים לכך מאוד. קרה שמטופל אמר לי, 'כל הלילה חיפשתי את היד שלי במיטה ולא מצאתי אותה'. זה מפחיד מאוד. זה קצת דומה למצב של הרדמה".
אז מה עושים? כחלק מטיפולי ריפוי בעיסוק, אפשר לשפר את התחושה הפרופריוטפטיבית, אומרת רנד. לתת גירויים לרצפטורים של הפרופריוספציה והמטופל צריך לנסות ללמוד את מה שהוא מרגיש. למשל לבקש ממנו להבחין במנח היד שלו. באמצעות תרגול כזה, ניתן להקטין את הליקוי. בנוסף ניתן ללמד את האדם להשתמש בערוצי תחושה אחרים כפיצוי.
יש התערבות נוספת שנבחנת מחקרית - תרגילי כוח. כיוון שהרצפטורים של חוש הפרופריוספציה קשורים למתיחה וללחץ על השרירים, הפעלת כוח עליהם עשויה לחזק את המערכת הזאת. פרוטוקולים של ריפוי בעיסוק שמוצעים לילדים עם קושי בוויסות חושי יכולים להתאים גם כאן: קפיצה בטרמפולינה, לשכב על הרצפה ולהתגלגל, מגע עמוק דרך משחק.
טל־סבן מוסיפה שכיוון שהמטרה היא להחזיר תפקוד, גם הטיפול מתמקד בתפקוד. "אנחנו נעזור לאנשים להבין איך לתכנן בעזרת חוש הראייה והמישוש ישיבה בלי לפספס, איך לבשל במטבח הספציפי שלהם, איך לחצות כביש. זו עבודה סיזיפית, אבל אימון במשימה אחת יעזור גם במשימות אחרות".
האימון הזה כדאי גם למי שלא מרגיש שיש לו ליקוי בחוש הזה, כדי לשפר אותו עוד יותר?
`רנד: "לא, מי שהחוש אצלו תקין מאמן אותו בעצם בכל תנועה של הגוף. אנחנו כל הזמן משווים את התנועה שלנו למידע".
ככל שאנחנו חיים יותר בווירטואליה, אנחנו מאמנים את החוש הזה פחות.
טל־סבן: "נכון, אבל הרבה אנשים עם הפרעות בפרופריוספציה מאושרים מהווירטואליה. היא מאוד מקלה עליהם את החיים החברתיים".
לומדים לשלוט באיברים הפנימיים
את הליקויים באינטרוספציה קשה יותר לראות כלפי חוץ. רק בשנים האחרונות מכיר המדע בסינדרומים כמו רג ישות אינטרוספטית מוגברת ורגישות אינטרוספטית מופחתת, אם כי אלה אינן נחשבות מחלות בפני עצמן, ובדרך כלל מאובחנות אצל אנשים עם הפרעה אחרת כמו סינדרום אוטיסטי, הפרעת קשב, כאב כרוני וכדומה.
מאמר סקירה שפורסם ב־2024 בכתב העת Journal of Pain הראה שאנשים עם כאב כרוני מדווחים על רגישות מוגברת למידע מתוך הגוף, אבל בפועל הם דווקא מזהים פחות במדויק מה באמת קורה בגוף שלהם, לעומת קבוצת ביקורת של אנשים ללא כאב כרוני.
תת־רגישות לחוש האינטרוספטי קושרה למצבים של אי־זיהוי רעב, צמא או הצורך ללכת לשירותים. המודעות מגיעה רק כאשר התסמינים הופכים מאוד מורגשים, ואז אותו אדם עובר במהירות ממצב של תפקוד רגיל למצוקה.
"ברמה הפילוסופית, אנחנו מבינים בהדרגה שהחישה של הגוף מחוברת מאוד למצב הנפשי שלנו ולמצב הרפואי", אומר עמדי. "למשל, מחקר שערכנו הראה שתרגיל מדיטציה שנקרא 'סריקת גוף', שבו אנחנו שוכבים במנוחה ובעיניים עצומות ומתרכזים אחד אחד באיברי הגוף השונים ומה אנחנו מרגישים מהם, זהו תרגיל שמפחית מתח נפשי ומפחית דיכאון, ואפילו מווסת את הפעילות של מערכת החיסון. אנחנו רואים שהמיקוד בחישה של הגוף משנה את הקישוריות באזור האינסולה שקשור לפעילות המוח. אלה גילויים חדשים בממשק הגוף־נפש. ההזנחה שממנה סבלו החושים הפנימיים שלנו כל השנים מנעה מאיתנו גילויים שיכולים לשפר את הממשק הזה בצורה משמעותית. אני יכול לומר לך שאם אני עושה את התרגיל הזה 20 דקות ביום, אני יכול בסופו של דבר להרגיש את הדופק שלי בכל איבר בגוף שלי".
וזה לא מפחיד?
"זה מפחיד כשזה קורה בהפתעה. כשאנחנו שולטים בזה, בדרך כלל זה דווקא מרגיע".
כמו הפרופריוספציה, גם האינטרוספציה מקושרת לאחרונה לבעיות רגשיות, ואפילו להפרעות פסיכיאטריות שונות. הרעיון הזה מבוסס על השערה ותיקה יחסית, שלפיה הרגשות שלנו הם בעצם פרשנות שאנחנו נותנים לתחושות הגוף שלנו, בהתאם לסיטואציה. אין בגוף "שמחה", על פי הגישה הזאת. אנחנו מרגישים עוררות בחוש האינטרוספציה, ואז מפרשים אותה כשמחה לפי הסיטואציה. אם כך, אולי חרדות או דיכאונות שנראים אורגניים, כלומר מגיעים מהגוף ולא בתגובה לאירוע חיצוני, נובעים מאינטרוספציה לקויה שמקבלת פרשנות רגשית.
אם נבין את המנגנון הפיזיולוגי של האינטרוספציה, כמו שבמכון סקריפס מנסים לעשות, אולי נוכל לפתח תרופות שיחזירו לו את האיזון וישפרו את מצב הלוקים במחלות הללו.
לדברי עמדי, גם את החוש הזה אפשר לאמן. שיטות של ביופידבק ונוירופידבק נועדו לאפשר למוח לשלוט בפעילות האיברים הפנימיים באופן מודע. כדי לעשות זאת, עושים מעין מעקף, קצת כמו האדם שמסתכל על האיבר שלו כדי להזיז אותו. אנחנו מקבלים מידע ממקור חיצוני, כמו מכשיר EEG, לגבי האופן שבו המוח מגיב לגוף והאופן שבו הגוף מגיב למוח, ואז דרך הפידבק אנחנו לומדים בהדרגה לעשות משהו כדי לבצע מניפולציה על הממשק.
"כיוון שהאינטרוספציה היא חוש מעולמות המגע", אומר עמדי, "גילינו בניסוי שערכנו לאחרונה שאם גם הפידבק ניתן בצורת מגע, למשל אם אני נותן לאדם מידע דרך מגע לגבי רמת הדופק שלו, הוא יכול לשלוט בו טוב יותר מאשר מי שמקבל את המידע כגרף חזותי. ואלה לא טכנולוגיות חלל, אלא התערבויות פשוטות יחסית".