שר המשפטים יריב לוין / צילום: נועם מושקוביץ', דוברות הכנסת
שני פסקי דין שפורסמו בתוך שבוע מאז אושר התיקון לביטול הלכת אפרופים, מסמנים כיוון אפשרי לגבי הדרך שבה בתי משפט עשויים לפרש חוזים בעידן החוק החדש.
בתחילת החודש הכנסת אישרה את החוק לביטול הלכת אפרופים, שנועד לצמצם את שיקול־הדעת של בתי המשפט בפרשנות חוזים. במשך שנים פעל שר המשפטים יריב לוין לבטל את הלכה זו שפסק בית המשפט העליון ב־1995 והפכה שם נרדף לאקטיביזם.
הלכה זו קבעה כי בית המשפט יוכל לפרש חוזה באופן תכליתי לפי הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים - גם אם הפרשנות עומדת בסתירה ללשון החוזה או נועדה להשלים חוסרים בכתוב בו.
● סוף להלכת אפרופים? התיקון שמשנה את כללי המשחק החוזיים
● דעה | גם הפעם: אל תספידו את הלכת אפרופים
● דעה | התיקון לחוק החוזים דווקא כן מגביר ודאות
כעת החוק קובע, בין יתר, דברים אחרים - ברירת מחדל בחוזים עסקיים בהינתן שהצדדים לא הסכימו ביניהם על אופן פרשנות החוזה, היא שהחוזים יפורשו על־פי לשונם; אלא אם פרשנות כזאת תביא לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת או שמלשון החוזה עולה סתירה בין הוראות החוזה.
עוד לפני שאושר, החוק כבר זכה לתמיכה בקרב משפטנים שמרנים. מנגד, משפטנים אחרים סברו כי לא נכון לקבוע שהלכת אפרופים בוטלה - כי החוק פשוט מעגן את הדיוקים שנקבעו בפסיקה, בנוגע ליישום ההלכה. לצד זאת, יש מי שסבורים כי הצעת החוק דווקא הלכה צעד אחד רחוק מדי, כאשר ביטלה לחלוטין את האפשרות לגשת לנסיבות.
בינתיים, אף שהתיקון לחוק חל רק על חוזים שניתנו לאחר תיקונו - אפשר למצוא סימנים לפרשנות חוזים ברוח החוק ובית משפט שנוטה להיצמד ללשון החוק. זאת כאמור בעניין חוזים שנכרתו טרם התיקון.
פרשנות מנוגדת לדין
ביום חמישי האחרון, בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה תביעה שהגישו אלון רבוע כחול ודור אלון חברת־הבת שלה נגד חברת כאל. בית המשפט נדרש להכריע בפרשנות סעיף בחוזה בין הצדדים: האם לנקוט פרשנות לשונית ולפטור את כאל מתשלום תמורה נוספת - או לנקוט פרשנות תכליתית באמצעות בחינת הנסיבות, והבנתו של הסעיף על רקע סעיף אחר בהסכם ולהורות על תשלום.
בית המשפט בחר בלשון החוזה וקבע כי בתי המשפט צריכים להימנע במודע מהתערבות בהסכמים ברורים ומפורשים בין צדדים עסקיים.
התביעה הוגשה בגין הפרת יסודית של חוזה למכירת חברת דיינרס לחברת כאל, ועל כך שכאל לא שילמה לאלון רבוע כחול 20 מיליון שקל נוספים עבור המכירה. התביעה נגעה לסעיף במסגרת ההסכם, שקבע כי אלון רבוע כחול תהיה זכאית לקבלת התמורה המדוברת, מעבר לסכום המוסכם ששולם על־ידי כאל בסך 130 מיליון שקל. זאת בהתקיימות מספר תנאים מצטברים, כשאחד מהם היה שלא יוגש צו להקפאת הליכים נגד רשת המזון מגה שנקלעה לקשיים ובסופם נמכרה ליינות ביתן. בקשה אשר הוגשה ולא בוטלה בתוך 60 ימים.
כאל, אותה ייצגו עורכי הדין תומר בר־נתן, ברק טל, מילי סמעון ורותם לשם ממשרד ארנון, תדמור־לוי, טענה כי אחד מהתנאים המאפשרים את התשלום הנוסף לא התקיים. זאת בהתבסס על קריאת הסעיף כפשוטו, ולכן לא שילמה את התמורה הנוספת. מנגד, אלון רבוע כחול טענו כי לשון ההסכם אינה ברורה, וכי פרשנותו מצדיקה את זיכויין בתמורה הנוספת.
בית המשפט קבע כי "ללשון החוזה שמורה בכורה בהליך הפרשני"... "ההליך מהווה דוגמה מופתית מדוע יש לתת עדיפות ללשון ההסכם בבחינת אומד דעת הצדדים", וכי יש לפטור את כאל מתשלום התמורה הנוספת.
בית המשפט קבע כי פנייה לנסיבות חיצוניות כשהסעיף ברור, תפגע בהתנהלות עסקית שגרתית ובחופש החוזים. פרשנות התובעים המוצעת "עומדת בניגוד לדיני החוזים ולעקרונות שבבסיסם" ו"מנותקת מהמציאות המשפטית הרגילה", והציפייה כי סעיף חוזי יהיה מהודק לחלוטין ויכלול את כל קשת המצבים, עומדת בניגוד לחיי המעשה.
בית המשפט הסביר כי יש להתייחס לחוזה עסקי כחוזה סגור, משום שנוסח על־ידי בעל מומחיות משפטית ותוך דקדוק בפרטים.
חוזים מנוסחים היטב
מקרה נוסף שמסמן פרשנות דומה ניתן יומיים לאחר התיקון לחוק החוזים, שם בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל ערעור על פסק דין בבית משפט שלום - והורה לחברה להשיב למלווה של החברה 896,020 שקל על בסיס דיני הפרשנות ובכורה ללשון החוזה.
מדובר על הסכם בין שתי חברות שבעלים של חברה אחת הלווה 735 אלף שקל לחברה השניה בעד 13% אחוזי ממניות החברה. המחלוקת נגעה לשאלה האם המשקיע זכאי במיידית לקבלת התמורה המלאה בחזרה מאת החברה, שעה שהודיע על עזיבתו והחזיר מניותיו. זאת לאור סעיף שהופיע בהסכם ביניהם, שקבע כי אם המלווה יחליט לעזוב את החברה ויחזיר את המניות, הוא יקבל מהחברה או מבעליה את הסכום שהלווה לחברה בתוספת ריבית והצמדה.
לגישת הנתבע, הסעיף האמור כפוף לסעיף אחר בחוזה שקובע תנאים מצטברים שרק בהתקיימם המלווה יקבל את הכספים בחזרה, כמו הגעה לתקרת יתרת זכות בחשבון החברה ותנאים נוספים.
על אף שבית משפט השלום קיבל את הטענה האמורה וקבע כי יש לראות את שני הסעיפים כמארג כולל, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. הוא קבע כי יש להשיב את ההשקעה למשקיע בתוספת ריבית, כפי שקובע הסעיף המרכזי.
בית המשפט קבע כי "נקודת המוצא היא לשון החוזה", לשון אותו סעיף המאפשר החזר הלוואה במקרה של עזיבת התפקיד היא פשוטה, ברורה ונהירה; והעיר כי לא נעלם מעינו התיקון לחוק, אך נוכח הוראות התחולה הוא אינו חל על ההסכם. למרות זאת, אפשר אולי לראות בפסיקתו פסיקה ברוח התיקון.
בית המשפט סבור כי הסעיף שבו נתלה הנתבע מדבר על סיטואציה שונה ונתן משקל למהות הצדדים בניסוח הסעיף המרכזי.
עוד בחר בית המשפט לסמן מגמה וציין כי מגיעים לפתחו חוזים מסחריים ברורים שנכרתו בין צדדים מיוצגים היטב, וכי אחד הצדדים פונה לבית המשפט לאחר מעשה ומבקש שייקבע דבר אחר שלא תואם את מה שנכתב מפורושת בחוזה, "וזאת נוכח תכלית החוזה או כוונת הצדדים". את הניסיונות האלה, קבע בית המשפט, יש לדחות בשתי ידיים ולהיצמד לדל"ת אמותיו של חוזה עסקי שתנאיו נכתבו בלשון ברורה.