כוחות צה''ל בעזה. ''זה קריטי להסתגל ולהשתנות תוך כדי לחימה'' / צילום: דובר צה''ל
אנדרו פוקס הוא לא אנליסט טיפוסי במכון מחקר. הוא לוחם לשעבר בצנחנים הבריטיים, שבילה למעלה מ-15 שנה בחזית של כמה מהעימותים המורכבים בעולם. כיום, הוא מביא את הניסיון הקרבי אל תוך דיוני המדיניות, שלעתים קרובות נשלטים בידי תיאוריה ולא בידי מציאות ממשית בשטח. הוא משמש כעמית בכיר במכון הנרי ג’קסון (Henry Jackson Society), אחד ממכוני המחקר הבולטים בבריטניה בתחום מדיניות החוץ והביטחון, והפך לקול מרכזי בשיח על לוחמה מודרנית, המזרח התיכון ואופיו המשתנה של שדה הקרב - לעיתים תוך ערעור על הנחות יסוד מערביות לגבי האופן שבו מלחמות באמת מתנהלות.
● קריאת תיגר על האו"ם: מה עומד מאחורי יוזמת מועצת השלום של טראמפ?
● המשרוקית של גלובס | ההתנצלות והמימון: מה באמת תרמו האמריקאים לכיפת ברזל?
ניסיונו של פוקס כולל שלושה סבבי לחימה באפגניסטן, אחד מהם בצמוד לכוחות צבא ארצות הברית, שירות בגדוד הצנחנים וביחידת התמיכה לכוחות המיוחדים, ושירות מבצעי בבוסניה, במזרח התיכון ובצפון אירלנד. לאחר שחרורו שימש כמרצה בכיר באקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט ולאחר מכן עבר למכון הנרי ג'קסון.
את פוקס אנו פוגשים לרגל פרסום הדוח החדש שלו, "לקחים טקטיים מעזה" (Tactical Lessons from Gaza), ניתוח מקיף של המערכה הצבאית של ישראל ומה שניתן ללמוד ממנה על לחימה אורבנית, ארגוני טרור שפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית, ועל עתיד העימותים בזירות צפופות עם הרבה מאוד אזרחים לא מעורבים.
"צה"ל לא היה מוכן ב־7 באוקטובר, אבל הסתגל"
"הפרשנות על המלחמה הזו נוטה להתחלק לאנשים שאומרים שצה"ל מושלם ואין טעויות והכל מעולה, ולאנשים שאומרים שצה"ל הם מפלצות רצחניות. נראה שאין אמצע", אומר פוקס. "מהשיחות שלי עם בכירים בצבא הישראלי, דווקא הרגשתי שהם ממש לא רוצים 'יס מנים' שלא מבקרים אותם - הם פשוט רוצים ביקורת הוגנת".
במחקר אתה מנסה לנתח את מה שקרה בעזה ולהבין מה צבאות מערביים אחרים יכולים ללמוד וליישם. איך עשית את זה?
"הגישה שלי הייתה להתייחס לצה"ל כפי שהייתי מתייחס לצבא הבריטי או לכל צבא שנלחם במלחמה בימינו. האמת היא שלא פניתי לדובר צה"ל בכלל במהלך המחקר. הם קצת התעצבנו עליי, אבל אני חושב שכשהם ראו את המסמך הסופי הם היו מרוצים".
פוקס מתאר כיצד עבד במשך 18 חודשים לטובת בבניית רשת של אנשים שלחמו בעזה ("שדיברו איתי כשהם לא לבושים במדים"). הוא אסף דיווחים, הצליב נתונים והשתמש במודיעין גלוי כדי לאמת את הדברים. "בעיני נוצר דיווח מאוזן ומעוגל למדי של הדברים שהתרחשו בשטח", הוא אומר.
אז בוא נתחיל מההתחלה, מה למדת?
"אם נחזור ל־7 באוקטובר ולפריסת כוחות הקרקע הראשוניים, אני חושב שהנקודה המרכזית היא שצה"ל לא היה מוכן. זה היה שמחת תורה, כולם היו בחופשה, ופתאום צריך לגייס 360 אלף איש, וזו משימה לא פשוטה. כי כשמגייסים מילואימניקים, חלק מהאנשים האלה לא ירו בנשק במשך שנים וצריך לאמן ולהכין אותם. למעשה, חלק מחיילי צה"ל ששוחחו עמי היו די פתוחים לגבי העובדה שהם למדו תוך כדי עבודה".
דווקא בנקודה הבעייתית הזאת, הוא אומר, יש לצבאות אחרים הרבה מה ללמוד מצה"ל. "היכולת להסתגל ולהשתנות תוך כדי הלחימה היא קריטית, וזה קרה כאן".
מצד שני, היעדר הניסיון המבצעי הביא לדברי פוקס ללא מעט מהטעויות במלחמה, "כאלה שגרמו להרבה נזק ביחסי הציבור של ישראל בעולם". בהקשר זה הוא מוסיף את בעיות המשמעת: "היו חיילים שעשו סרטונים טיפשיים בבתים של אנשים. ועדיין, אני לא חושב שהם הגיעו לסף פשעי מלחמה - הם הגיעו לסף של אנשים שעושים דברים טיפשיים".
ממה שחקרת, איך הצבא הגיב לדברים האלה בזמן אמת? האם הוטלו עונשים מספקים?
"קשה להטיל משמעת על חיילי המילואים. אפשר לשחרר אותם אותם וזה בערך הכל - והם שמחים על זה. במיוחד כשזה מתחת לסף הזה של מה שנקרא פשע, מה באמת אפשר לעשות? בצבא הבריטי, אולי אפשר להוריד להם את השכר, אולי אפשר להוריד אותם בדרגה, אבל עבור חיילי המילואים, הם דווקא שמחים אם משחררים אותם. אז זה ממש מסובך".
פוקס רקם קשרים בפרקליטות הצבאית, ולדבריו והם תובעים מספר משמעותי של חיילים. "הם הופכים למהירים יותר ומשתפרים בזה. אבל מה שהם לא עושים זה לפרסם את זה - וזו חרב פיפיות. פרסום המעשים אמנם יכול להתפרש בצורה שגויה ולשמש כתעמולה נגד ישראל, אבל בכך שהם לא מפרסמים את זה, הם נראים כמו שמנסים לשמור על סוד. זה מצב של Lose-Lose עבור צה"ל בחזית הזו. אני חושב שהגישה שלהם נכונה בסך הכל".
"למלחמת המידע השפעה ישירה על שדה הקרב"
גם בלי בעיות משמעת או טעויות אנוש, מלחמת יחסי הציבור של ישראל היא זירה בוערת שפוקס עסק בה רבות בדוח. "ישראל נמצאת במצב ייחודי בהקשר יחסי הציבור. אין עוד מדינה על פני כדור הארץ שחוותה כמעט 60 שנה של יחסי ציבור בינלאומיים אגרסיביים מאוד נגדה", הוא אומר.
פוקס סבור כי "מלחמת המידע יכולה להיות בעלת השפעה ישירה על שדה הקרב", וממחיש זאת באמצעות רפיח. הוא מסביר כיצד נשיא ארה"ב הקודם ג'ו ביידן עיכב משלוחי נשק לצה"ל לאחר מבצע ההשפעה הבינלאומי שהתנגד לפעולה ברפיח, All Eyes on Rafah. "בפועל, בזמן ההשהיה הזו חמאס העביר את רוב האנשים מרפיח כדי להעמיס את המקום במוקשים ובמטעני חבלה. זו הסיבה שרפיח נראית כמו שהיא נראית עכשיו. הייתי שם כמה פעמים, זו שממה. הריסות מעוותות ופלדה. אין כמעט בניינים שניתן לזהות בחלק הדרומי הזה של רפיח. והסיבה לכך היא שלחמאס היה זמן למלכד את המקום ואז צה"ל היה צריך להשמיד הכל".
אז בעצם אתה אומר שיחסי הציבור למען הפלסטינים נתנו לחמאס יותר זמן לשנות את המצב בשטח, ולכן כל העיר נעלמה.
"זה האריך את משך המלחמה, זה הגביר את כמות הנזק שנגרם. אבל חמאס השיג את מטרתו - לגרום לצה"ל להיראות רע וליצור תמיכה בינלאומית במאבק שלו".
הדוח עוסק בין השאר בתגובת הצבא לטענות נגדו לאורך המלחמה. אתה מבקר את משך זמן התגובה, וגם אומר משהו שלא שמעתי עד כה - שהקצונה הבכירה בישראל הופתעה לחלוטין מעוצמת התעמולה נגדה לאחר 7 באוקטובר.
"אני חושב שכן, הם לגמרי הופתעו. אפילו היום אנשים לא מבינים לאן נעלמה האמפתיה של העולם כשמדובר ב־7 באוקטובר. הם לא מבינים איך אנשים לא רואים שזו מלחמה צודקת על רקע מתקפת טרור אכזרית וכנראה חסרת תקדים. אני מתקשה לחשוב על עוד מתקפה בהיסטוריה שמתקרבת לקנה המידה של הזוועה של 7 באוקטובר. ואני לא חושב שזה מובן ברחבי העולם.
"אני חושב שישראל אולי קיבלה כמובן מאליו שאנשים יבינו מה קרה וזה יצר מרחב שבו חמאס יכול היה לזרוע ספקות וערפול. 'מה זאת אומרת שהיו מקרי אונס? כמובן שלא היו מקרי אונס'. כי כשפצצות נופלות ומופצות תמונות של ילדים ואזרחים הרוגים, זה מהר מאוד משתלט על זיכרונותיהם של אנשים, והמידע הטרי יותר הוא זה שאנשים נאחזים בו. הם חשבו, מרמת דוברות ראש הממשלה ועד הצבא, שהמתקפה הייתה כל כך נוראית, כל כך בלתי נתפסת, שיהיו להם שנים של קרדיט בתקשורת העולמית. בסוף היו רק כמה ימים".
אחת ההצעות שלך הייתה לאפשר לחיילים להגיב בתקשורת מבלי לקבל אישור מדובר צה"ל. זה לא עלול לגרום לנזק?
"אם תעצימו אנשים ספציפים בשטח עם התפקיד הזה, זו יכולה להיות דרך להגיב מהר ולהזים טענות שקריות. זה תלוי סיטואציה וכמובן שצריך להיזהר מהמלכודת של תגובה מהירה מדי, שיכולה להיות לא אמינה".
פוקס מדגים את הקושי בטקטיקת יחסי הציבור. "קחו לדוגמה את המבצע בבית החולים שיפא. הצבא הדליף ואמר שיש מבנה פיקוד מתחת למקום, אבל לא הצליח להציג את הראיות התומכות בזה. הדבר המעצבן הוא שאנחנו יודעים שזה נכון. אנחנו יודעים שהמפקדה נמצאת שם, אבל כשמעלים טענות גדולות כאלה, חייבים להיות מסוגלים לגבות אותן במידע - וזה לא קרה באותו רגע. ברור שעם הזמן זה התגלה והתמונה הושלמה, אבל זה היה מאוחר מדי".
אם נישאר בתחום יחסי הציבור, איך תנתח את עזה מול הזירות האחרות של צה"ל?
"זה מרתק, כי למעשה מלחמת 12 הימים נגד איראן הייתה הצלחת יחסי ציבור ענקית עבור ישראל. לא היו מעורבים כמעט אזרחים וכולם יודעים שאיראן היא שחקן זדוני. זה היה מבצע צבאי קליני ומרשים מאוד. הייתי אומר שזה היה קרב האוויר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה מבחינת הישגים צבאיים אוויריים. אפס אבדות בצד שלך. לא היה צריך קמפיין יחסי ציבור גדול. אני חושב שזו סוגיית פלסטין שהופכת את הזירה בעזה לייחודית".
המנהרות, הרחפנים והישגי חיל הרפואה
הדוח של פוקס עוסק כאמור ביכולת ההסתגלות של צה"ל, שהוכחה מספר פעמים בשדה הקרב לאורך המלחמה. אחת ההתמודדויות המשמעותיות הייתה מול רשת המנהרות המתוחכמת והמסועפת בעזה. "צה"ל נכנס לאירוע לא ממש מוכן אבל הסתגל עם הזמן למלחמה במנהרות ולמד מהר", הוא אומר. "אנשי הביטחון הישראלי יצרו מיזוג מודיעיני של התת־קרקע עם מה שקורה מעל הקרקע. בסופו של דבר, כוחות מיוחדים גם נלחמו בתוך המנהרות - מה שלא קרה בתחילת המלחמה.
"חיילים סיפרו לי שבתוך המנהרות אי אפשר היה ללכת אפילו מספר מטרים בלי להיתקל במכשול כמו מטען, דלת פלדה או משהו אחר שחוסם את הדרך. הם נאלצו לנקוט סוג של לחימה בחושך ובדממה מוחלטת, תוך שימוש בצילומים תרמיים. אגב, זו דוגמה טובה לאיום משמעותי שישראל לא הסבירה טוב מספיק את ההיקף שלו לציבור בעולם".
פוקס מתייחס בדוח גם לשימוש הנרחב ברחפנים במהלך המלחמה, כאשר לדבריו "זה פשוט טבעו של צבא מילואים, למרבה הצער. הרחפנים משנים את כללי המשחק בשדה הקרב, ואנחנו רואים את זה באוקראינה בדיוק כמו שאנחנו רואים את זה בעזה. זה פשוט נותן לך עיניים נוספות. אם שולחים רחפן לתוך בניין והוא מתפוצץ, למי אכפת? הפסדתם רחפן בשווי כמה אלפי דולרים. זה הרבה יותר טוב מאשר לאבד חוליה של שישה חיילים. משתמשים באוטומציה ובבינה מלאכותית כדי להציל את החיילים שלך. זה לא משנה את העובדה שתמיד תצטרך מגפיים על הקרקע, אבל הכלים האלה שומרים על המגפיים האלה".
דיברת בהתפעלות על הישגי חיל הרפואה של צה"ל. למה?
"הסטטיסטיקה מראה שיפור יוצא דופן, עזבתי את הדיון בנושא עם הלסת על הרצפה. צה"ל הבין שהכל סובב סביב דם. אם תחשבו על זה, מה שהורג את רוב החיילים זה אובדן דם מפציעות. ועד השנים האחרונות, אנשים איבדו דם. היו ניסיונות להחליף אותו בתמיסת מלח או בנוזלים שונים אחרים, אבל הם לא נושאים חמצן ואין קרישת דם. הצבא הישראלי הצליח להביא דם לחזית, תוך שמירה בקירור ונשיאה בבטחה. אם אפשר להביא דם לחייל שנפצע, סיכויי ההישרדות שלו זינקו".
להערכת פוקס, "צה"ל הצליח להציל כך את חייהם של לפחות 600 חיילים בעזה שהיו מתים במלחמות קודמות. זה מדהים. אמנם יש עלייה משמעותית במספר החיילים שאיבדו גפיים במלחמה, אך מספר המתים היה יכול להיות הרבה יותר גדול אלמלא איכות הטיפול והשיטות שפיתחו שהצליחו להציל חיים רבים. זו תוצאה מדהימה שכל צבא בעולם צריך ללמוד ממנה".
נחזור רגע למלחמה עצמה. נשמעו טענות שזו הייתה טעות להתחיל את הכניסה הקרקעית לעזה אך ורק מצפון הרצועה ולא להיכנס במקביל גם מדרומה. הטענה היא שזה האריך את המלחמה שלא לצורך.
"שאלתי את פיקוד הדרום בדיוק את השאלה הזו לפני יותר משנה - למה עשיתם את זה בסדר שבו עשיתם את זה? והתשובה הייתה שמרכז הכובד של המסה היה העיר עזה. אפשר לשאול שאלות בדיעבד כל היום, אבל ריכוז כוח הוא עיקרון חשוב והם אכן שמו שתי יחידות בעיר עזה ממש בהתחלה. אולי המלחמה הזו הייתה נמשכת זמן רב יותר אם היו מכניסים רק אחת והיו מכניסים עוד אחת לרפיח. היו גם חששות פוליטיים עם רפיח. היה צריך לתאם עם המצרים והיו צריכים להתערב ברמה הפוליטית לפני שיכלו להיכנס לציר פילדלפי ועוד ועוד".
כבר זמן מה אתה מדבר על שקר הג'נוסייד. למה לדעתך אנשים הגונים יכולים ליפול למלכודת הזו?
"אסטרטגיית חמאס היא בעצם להרוג את אנשיהם למען יחסי ציבור. ואני יכול להבין למה אנשים מתקשים להאמין שזה כך כי זה זר ורע וזו לא הדרך שבה אנחנו חושבים, אבל למרבה הצער ככה חמאס חושב. וזה משפיע על נקודת המוצא של הרבה מאוד אנשים".
גם מי שלא מוכרים כאנטי־ישראליים דיברו הרבה על חוסר מידתיות בתגובה הישראלית. למה לדעתך אנשים חשבו כך?
"אני חושב שהתפיסה המוטעית הגדולה ביותר במערב היא איך צה"ל באמת נלחם. יש איזו תפיסה שצה"ל פשוט שיגר טילים לעזה וקיווה לפגוע בדברים. ככה באמת רואים את זה הרבה אנשים שלא עסוקים באינטנסיביות בנעשה כאן. לצה"ל היו מעל 3,000 נפגעים, 900 חיילים נהרגו בקרב. כדי לשים את זה בהקשר, ב־20 שנה באפגניסטן הצבא הבריטי איבד 453 חיילים. זו הייתה לחימה קשה, רחוב אחר רחוב, נגד אויב שמאומן היטב".
פוקס אומר כי "יש חוסר הבנה מוחלט בנושא הזה במערב" ומאשים בכך את צה"ל: "יש להם חומר והם פשוט לא משחררים אותו. זה מתסכל, כי זה באמת יכול להבהיר הרבה מהתפיסות המוטעות לגבי רצח עם". לדבריו, "אם צה"ל היה רוצה להרוג את כל הפלסטינים, כולם היו מתים. כל שני המיליונים שחיים בעזה. אם זה באמת מה שרציתם לעשות. זו השורה התחתונה".
סכסוך בהקפאה: "ישראל תחזור להילחם בחמאס"
איפה אנחנו עכשיו במערכה בעזה? האם המלחמה הסתיימה? כי חמאס עדיין שולט בחלק מהשטח, ואני די בטוח שהוא לא הולך להתפרק מנשקו.
"כרגע הקו פחות או יותר מחזיק מעמד. יש עדיין צליפה לעבר צה"ל בקו הצהוב, אבל האמריקאים עובדים קשה כדי להפיג את הכל. לצד הגבלת תגובות צה"ל לפיגועים, הם גם מרתיעים את חמאס כאשר הם מקבלים מידע שהם מתכננים פיגוע. יש להם דרך לחזור דרך מצרים לחמאס ולאיים עליהם. אז האמריקאים שומרים על הכל יחסית שקט. הסיוע ההומניטרי נכנס לרצועה ברמות מטורפות. לא יכולתי להאמין כמה סיוע באמת מגיע מדי יום. והוא גם לא נבזז, מה שאומר לי שחמאס חזר לשליטה מלאה. זה גם אומר לי שהסיוע הולך ישר לכיסו של חמאס. אז אני חושב שחמאס מבוסס ומתחזק".
אז במוקדם או במאוחר אנחנו נחזור להילחם בהם.
"אני חושב שכן. לדעתי ישראל בעצם העבירה את הדאגות הפוליטיות למיקור חוץ. היי טראמפ, אתה רוצה שנפסיק? יופי. עכשיו זו הבעיה שלך".
כן, אבל הוא יסיים את כהונתו בתוך שלוש שנים ואנחנו נשארים כאן עם חמאס.
"פרויקט השיקום הוא תהליך של עשרות שנים. אין פתרון מהיר וקל כרגע. זה פשוט סכסוך קפוא".
אז ניצחנו? נראה לי שזה מוטל בספק, לא?
"האם השגת את המטרות האסטרטגיות שלך? תראה, חמאס כבר לא מהווה איום על ישראל. הם לא מהווים כבר יותר משנה. הם לא יכולים לפגוע בישראל. החטופים בבית, חוץ מאחד ונקווה שיחזור במהרה. אלה היו שתי המטרות שהוצבו".
מטרה נוספת, ואני חושב שהחשובה ביותר, הייתה שחמאס לא יהיה שם.
"כן, אני לא חושב שזה היה אפשרי להחזיר את החטופים וגם להיפטר מחמאס. אף פעם לא היית עושה את שניהם. אני חושב שזו התוצאה הטובה ביותר שיכולת להשיג, למען האמת. ואני לא רוצה להיכנס לאסטרטגיה. אני לא מסכים שהמלחמה הייתה צריכה להימשך כל כך הרבה זמן. יש לי הסתייגויות, אבל שוב, במקום שאנחנו עומדים עכשיו, ישראל בטוחה יותר. חמאס מורתע. הם בונים מחדש, אבל ישראל שומרת לעצמה את היכולת לתקוף. אז זה מרגיש כמו הצלחה אסטרטגית".