ענת אגמון. ''קשה מאוד להרוויח'' / צילום: כדיה לוי
נובמבר 2025, חצי הגמר של ריאליטי הבישול "מאסטר שף", ימים ספורים לפני פרק הגמר. שתי מתמודדות ניצבות מתוחות, רועדות. הדיון נמתח. ואז, בישורת האחרונה, ענת אגמון מוצאת את עצמה מחוץ לתחרות. "השופטים לא עושים בכאילו, הם לוקחים את זה מאוד אישי. לפעמים ממש קשה להם לקבל החלטה", היא אומרת לגלובס.
● הקסם של יקב צור: בתל גזר יש יינן שהוא גם כורם, ואי אפשר לפספס את איכות העשייה שלו
● עם קצת עזרה מהמבקרים ביקב: חשיבותה של קבוצת אמפורה לתרבות היין בישראל גדולה מהיקף הייצור שלה
"אנחנו לא שומעים מה שהם אומרים. הם בצד, ויכולים להיות בצד גם שעתיים. לפעמים הם רבים וצורחים אחד על השני. אייל (שני, א"ז), שהוא קצת פרימדונה, טורק את הדלת ואומר 'אני חייב ללכת כי זה ייגמר שם בדם. זה מקום עם סכינים' וכל מיני כאלה".
אגמון חלמה על קריירה בבישול אבל הדרך הובילה אותה למקומות אחרים. מאסטר שף החזירה אותה בכל הכוח לוויתור הזה. "זה היה חלום מאוד גדול לבשל, ולא הצלחתי להגשים אותו אז. ויתרתי בצורה מאוד עמוקה - לא נגעתי בזה, לא התעסקתי בזה, שום דבר. הכנתי אוכל לילדים, אבל זה לא נחשב לבשל, כי להכין אוכל זה הדבר שעושים כי הילד חזר מכדורסל מת מרעב. לבשל זה הדבר האומנותי, היצרי, היצירתי. החיים שלי מצויינים, אבל אין שבוע שלא עובר לי בראש מה היה קורה אם כן הייתי לומדת בישול ועוסקת בזה".
סיפרת שהחלום שלך היה להיות שף סוסייר, שבעצם רוקח רטבים.
"זה לא כל כך קיים בישראל, כי מהרבה סיבות שקשורות למבנה הכלכלי הכמעט בלתי אפשרי של מסעדה, אנחנו מסתפקים פה בשמן זית, מלח, פלפל וסוחטים עגבנייה. אבל במקומות שבהם האוכל ממש מעוגן בתוך תרבות, השף הכי משמעותי הוא השף שרוקח את הרוטב".
איפה התחילה האהבה לבישול? איפה למדת את זה?
"כשלמדתי משפטים וכלכלה באוניברסיטת תל אביב, לפני הרבה שנים, עבדתי כמלצרית במסעדה שנקראה פיטנגו. היא הייתה ממש מחלוצות הקולינריה המתחדשת בישראל. 1988, מסעדה פצפונת, חמישה שולחנות, והיה חרך כזה למטבח. אני הייתי אמורה להיות אחראית על החלל, אבל כל הזמן הייתי עם הראש במטבח. 'מה זה? מה אתם עושים? למה זה ככה? למה זה ככה?' ובאו סועדים שממש הבינו והרגשתי זוועה שאני לא מבינה כלום, אז קניתי את לארוס גסטרונומיק Larousse Gastronomique, האנציקלופדיה של הבישול, ולמדתי".
"הבנתי שאני שותה שוב ושוב את אותו היין"
באודישן שלה לתוכנית הגישה אגמון לשופטים יין משלה, "טיוטא", שמכונה כך על שום חד-פעמיותו: היא קונה ענבים מכורמים שהיא מעריכה את עבודתם ולרוב לא יכולים להבטיח לה המשכיות. "החיבור הזה קרה די במפתיע, לקחתי קורס טעימת יין בסיסי בשביל הכיף, והבנתי שאני לא מבינה כלום ביין ושלמעשה שותה שוב ושוב את אותו היין, גם אם אני חושבת שאני שותה יין שונה. כחלק מהקורס הגעתי ליקב צרעה והגפן פשוט שבתה אותי. אחר כך רק רציתי להיות שוב בכרם. ואז התחילה הקורונה והכל נעצר, ולמי שהיה פועל חקלאי הותר להתנייד, אז פשוט הייתי כל הזמן בכרם ועבדתי.
"צרעה זה יקב כשר, וברגע שהענבים נכנסים ליקב, מי שלא שומר שבת כבר לא רשאי לגעת. עבדתי ממרץ עד אוגוסט ואז אמרו לי, 'לזה את כבר לא נכנסת'. אז אמרתי לערן (פיק, יינן היקב), 'אז מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי?' והוא ענה, 'אם את כל כך אוהבת את זה, למה לא ללמוד את זה? פשוט לא העליתי על דעתי שזה משהו שלומדים. ואז הוא אמר לי שיש לימודים בפקולטה, מתחילים עוד שבועיים. וזה מה שעשיתי. עדיין הייתה קורונה. למדנו בזום, זוועה".
נראה שבתקופות משבר את מוצאת נחמה בעבודת כפיים. גם במלחמה בעצם.
"נכון, יש משהו במלאכות החוזרות האלה שהוא מדיטטיבי ומאוד עוזר לי להתמודד עם סטרס. היום למשל כשבישלתי היה איזה רגע שניקיתי הר של טימין. אתה לא באמת יכול להיות בסטרס אם אתה מנקה הר של טימין, עלה ועוד עלה ועוד עלה ועוד ועוד. ועברו חמש שעות כאלה".
"זה קצת עינוי פסיכולוגי, צילומים של 22 שעות"
ספרי קצת על מאסטר שף. מה קורה מאחורי הקלעים.
"יום צילומים התחיל בערך בארבע בבוקר, אז קמים ממש מוקדם, איפור, שיער, ועולים ליום צילום. ביום מצלמים שלוש תכניות, ואם היו לך משימות הדחה אתה יכול לבשל גם שבע פעמים. מרגע שגמרת להכין את המנה עד שהשופטים מקבלים אותה, לוקחים אותך לצלם את הטסטות האלה, שזה הדבר הזה שאנחנו מדברים את עצמנו לדעת על רקע אפור, והיום הצילום נגמר בסביבות שתיים למחרת. אז אנחנו 22 שעות שם.
"זה קצת עינוי פסיכולוגי, מגיעים למצב שאתה כבר לא יודע מה אתה אומר, וזה הזמן שאנשים אומרים את הדברים שהם הכי נהנים לשדר. השתדלתי להיות בשליטה כי נורא פחדתי מזה. 'שימי לב מה את אומרת. תיזהרי. תיזהרי. שאלה ממולכדת'".
היו דברים שאמרת ואחר כך התחרטת?
"לא, וגם היו נורא עדינים איתי בעריכה. עם אין סוף השעות האלה של הטסטות הם יכולים לצייר אותך או לבנות את הדמות שלך איך שהם רוצים. והם היו יכולים לעשות את זה בצורה אכזרית, להוציא אותי נלעגת או פתטית או משועממת והם לא עשו שום דבר מהדברים האלה".
לאיזה מהשופטים הכי התחברת?
"הרגשתי שכולם זה שופט אחד וכל אחד מהם מייצג איזה פן של השופט האולטימטיבי, כי צורת הטעימה שלהם מאוד שונה. חיים, למשל, טועם את שרשרת הדורות אחורה, הוא כמעט לא טועם אותך. אייל ממש טועם אותך, את הבן אדם בהווה. בשניות שהוא אוכל אוכל הוא רואה אותך עירום ועריה. זו חוויה מאוד מאוד מאוד חזקה. רותי הטעימה שלה היא מאוד בינארית, טעים-לא טעים, יפה-לא יפה. למה זה חשוב? כי היא טועמת כמסעדנית. לא טעים אומר בא לי עוד ביס או לא, והמשמעות היא האם הלקוח יחזור. ואהרוני יש לו ידע. הוא ממש לארוס גסטרונומיק מהלך, וכל דבר הוא טועם בתוך ההקשר והרפרנסים שלו, ממש כמו שדה אומנותי. וביחד כשאתה עומד מול הארבעה האלה במשפט זה מדהים".
באיזו מנה התגאית במיוחד?
"אני הכי גאה במנה שעפתי עליה הביתה, החציל המאודה. חומרי הגלם שקיבלתי היו מיסו ושמיר, שאין שם שום דבר לאכול, אז היה ברור שזה חייב להיות רוטב, ולא רציתי לעשות אותו עם חלבון. נזכרתי שלאהרוני הייתה מנה מיתולוגית לפני הרבה שנים של חציל מאודה, ואמרתי יאללה, נעשה מחווה. הרוטב היה מאוד מורכב ומתעתע. היו שם מלכודות ללשון כמו פלפל סצ'ואן, שעושה תחושת נימול, קצת מרדים את הפה. היו שם אזורים עם מיץ ג'ינג'ר טרי שפתאום הטועם חוטף מכה כזאת. לא הכל הם שידרו, אבל קיבלתי עליה מחמאות. אהרוני אמר שהמנה מזכירה לו את השף סוסייר הכי מפורסם בצרפת. רותי אמרה שהיא לא מבינה וזה מוזר, היא אוכלת את זה כי היא מנסה להבין אבל היא לא תיקח עוד ביס. וככה סיימתי".
אגמון, עורכת דין וכלכלנית בהשכלתה, היא המייסדת של רשת דיאדה מרכזי הורות שנסגרה בשנת 2016, והיום מבעלי גלובס.
מצד אחד את מגיעה מהעולם העסקי, שם אנשים נוטים להתנהל מתחת לרדאר, ומהצד השני מעולם היין, שיש שם תדמית קצת קפוצה. איך אנשים תפסו את ההשתתפות שלך בתוכנית?
"היו אנשים ששאלו את עצמם ואותי למה אני צריכה את זה. אבל אני חושבת שעניתי תשובה נורא אמיתית, אז קיבלו אותה. זו תוכנית עם הרבה רייטינג אבל במילייה העסקי, יש מעט אנשים שזה באמת באמת מעניין אותם. התגובות היו נהדרות. גם עכשיו אנשים עוצרים אותי ברחוב, נותנים פידבקים ממש חיוביים".
מאסטר שף צולמה בזמן המלחמה, כשהיינו חשופים לתמונות של חטופים שלנו מורעבים, וגם של עזה תחת חמאס. איך חיים גם עם זה וגם עם זה?
"זה באמת היה קונפליקט מאוד גדול. גם לצקצק על אוכל כשאנשים מתים ברעב, כולל הילדים בעזה ובטח ובטח החטופים שלנו. זה היה מאוד קשה. אין לי הצדקה. חיפשתי. הדבר היחידי שאני יכולה להגיד שזה כמו שאומרים בטיסה, קודם לשים על עצמך חמצן ואז על זה שלידך. זה ממש היה החמצן שלי בתקופה הנוראית הזאת. זה מאוד מאוד עזר לי. הפעם היחידה שחטפתי אש ברשתות הייתה כשנשאלתי את אותה שאלה ועניתי פחות או יותר את אותה תשובה, כולל הילדים בעזה. וואו! מי מדבר על הילדים בעזה בטלוויזיה? כאילו אסור בשום אופן".
"התייקרות של חומרי הגלם, החשמל, המים"
אנחנו מצד אחד חשופים להרבה קשיים שמעלים מסעדנים, ומצד שני רואים השקעה של גופים מוסדיים במסעדות. נגיד עכשיו קבוצת המסעדות נונו רוכשת 50% מרשת ההמבורגרים GDB ב־65 מיליון שקל.
"איך הסכום הזה יחזור? אני לא מבינה את זה, אלא אם כן יש להם איזה חזון שהלוואי שיתממש שאפשר לפתוח רשת כזאת בכל רחבי המזרח התיכון. אולי הם יודעים משהו שאני לא יודעת. מה ההיגיון הכלכלי? הבעיות המבניות של התחום מאוד קשות. בכוח האדם, יש מסעדנים שסוגרים יומיים בשבוע או שהם לא פותחים לאורך כל היום כי אין עובדים, ויש בעיות של רגולציה. המסעדנים שמרוויחים לא מרוויחים מהסטייק שלהם. הם מרוויחים מהטלוויזיה או חסויות או פרסומות".
את חושבת שמסעדה כמו יפו-תל אביב היא לא רווחית?
"לדעתי לא. אני חושבת, וזה לא מידע אישי, שחיים כהן בשיא של מאסטר שף, אז יותר אנשים באים למסעדה שלו, אם הוא נמצא שם או לא. אבל אני חושבת שבתקופות אחרות קשה מאוד להרוויח שם".
גם המסעדה המקסיקנית טאקרייה נמכרה תמורת 35 מיליון שקל לפני חודש, מה עומד מאחורי זה? הרוכשים הם לא גופים קטנים, בטח יש היגיון.
"אני באמת שואלת את עצמי איך הסכום יכול לחזור. זה יכול לקרות אם זה מין מפעל וולט כזה ויוצאים שליחים כל היום משטח מאוד קטן, או אם זו הסעדה לחברות הייטק או רשת בכל המרחב".
כשאת שומעת ממסעדנים על האתגרים, על הבעיות, מה עולה שם?
"מבנה העלויות. התייקרות של חומרי הגלם, של החשמל, של המים, של הכול. שכר העבודה והקושי למצוא עובדים. היו לי כמה שיחות עם חיים כהן בזמן האחרון, כי אני רוצה לעשות שם איזה פופאפ, והוא אומר לי אני בתאילנד, מחפש עובדים. הוא באמת נסע לתאילנד לחפש עובדים, לראיין ולבדוק את העבודה שלהם. לא לחופש ולא לשום דבר אחר. זה פשוט נורא נורא קשה".
***גילוי מלא. ענת אגמון היא בעלת תואר שני בכורמות וייננות מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. מעורבת במיזם היין "צ'ירז" ומבעלות השליטה בגלובס