פינוי פסולת. מסתמכים על הטמנה / צילום: גלעד קוולרצ'יק
משבר התשתיות הוא כבר קונצנזוס. כל מי שמנסה לנסוע בדרכים או להסתובב בנתב"ג ביולי-אוגוסט יודע כמה המדינה שלנו לא חושבת בקצבים של חומש או עשור - וממילא לא יודעת להתכונן לקטסטרופה לפני שהיא ממש פה. אבל לא בטוח שאתם יודעים שהמשבר הכי קטסטרופלי הוא כנראה הכי פחות מדובר. שיש מצב לא רע שאוטוטו לא יהיה לנו לאן לפנות את הזבל.
● עוד צמתים חסומים: המטרו יוצא לדרך ויגביר את הכאוס התחבורתי בתל אביב
● 200 מיליארד שקל בעשור: האם ישראל ערוכה למיזמי התשתית הגדולים בתולדותיה
העתודות צפויות לאזול, אולי אפילו השנה
המשבר הלאומי בניהול משק הפסולת כבר כאן. והוא מאיים על היציבות התברואתית, הכלכלית והסביבתית של הרשויות המקומיות, ושל המרחב הציבורי כולו. בזמן שבשאר העולם המערבי התקדמו בעשורים האחרונים לעבר מודלים של כלכלה מעגלית, המבוססים על צמצום, מיחזור והשבת אנרגיה, כאן אצלנו נשארנו כלואים בדפוסי הכלכלה הליניארית, המסתמכת באופן כמעט בלעדי על הטמנה.
במספרים, ישראל מטמינה 80% מהפסולת, לעומת ממוצע של 40% במדינות ה-OECD. אלא שהקרקע פשוט נגמרה. העתודות שעוד נותרו צפויות לאזול תוך זמן קצר, אולי אפילו השנה. נכון לתחילת שנת 2025, נפח ההטמנה שהיה זמין עמד על כ-7.7 מיליון טונות בלבד. בהתחשב בכך שהמדינה מפנה להטמנה כ-4.7 מיליון טונות של פסולת עירונית מדי שנה, זה אמור להספיק לכל היותר עד סוף 2026.
שריפות במקומות שהמשילות מהם והלאה
עד כמה אנחנו קצרי רואי? רוב האנשים מכירים את בעיית המטמנות ואת השוק השחור והפיראטי המשגשג רק בגלל סיפורים וריח עשן שנכנס אליהם לחלון. לפי נתונים שפרסם מכון טאוב, מדי שנה מדווחות למערך הכבאות כ-13 אלף שריפות פסולת, כמעט 40 שריפות ביום בממוצע. כמות הפסולת הנשרפת מוערכת בכ-250 אלף טונות כל שנה. מרבית השריפות, שגורמות לזיהום אוויר כבד ומזהמות גם את הקרקע ואת מקורות המים, מתרחשות בפריפריה ובשטחי יהודה ושומרון. מקומות שהמשילות מהם והלאה. איש הישר בעיניו יעשה, וכל דאלים גבר.
ולא רק שאין לנו איפה לשים את הזבל, אנחנו מייצרים ממנו בכמות היסטריות. עניין של חינוך, ואולי גם התחושה שיש לנו מספיק צרות, אז אל תתחילו להטיף לנו גם על איכות סביבה, או על החבילות המיותרות שאנחנו מזמינים מעלי אקספרס.
ישראל מייצרת מדי שנה 6.5 מיליון טונות של פסולת עירונית ומסחרית, ויותר מ-7 מיליון טונות של פסולת בניין - וזה עוד לפני המבול הצפוי להתגבר של ההתחדשות העירונית והפסולת שבאה ביחד איתה. וגם זה כולל רק את הנתון הרשמי, כשכל בר דעת מבין שיש עוד מיליוני טונות זבל שנשפכים ללא שום בקרה.
ייצור הפסולת לנפש בישראל הוא מהגבוהים בעולם המפותח, ועומד על ממוצע של כ-1.8 ק"ג לאדם ליום - גבוה בכ-30% מהממוצע במדינות האיחוד האירופי, העומד על כ-1.4 ק"ג לנפש בלבד.
והשטח כאמור נגמר, המדינה במרוץ נגד הזמן, אבל לא נראה שלמישהו ממש אכפת. אם כי השבוע, כי המשבר כבר דופק חזק בדלת, הוציאו משרדי האוצר והגנת הסביבה הודעה משותפת וחריגה. "פנייה לקבלת התייחסות הציבור לקראת גיבוש הסדרה למשק הפסולת בישראל - הציבור מוזמן להעיר ולהשפיע".
שני המשרדים ציינו כי "הוועדה הבין-משרדית לאסדרת משק הפסולת", שהבטיחה לפרסם המלצות מזמן, תגבש "מסגרת כוללת לניהול משק הפסולת כמשק מתקדם, אמין ושקוף, לשם שיפור השירות לאזרחים, הפחתת היקפי ההטמנה, קידום טיפול מתקדם בפסולת, וחיזוק המאבק בפשיעה ובהון השחור בענף, לקראת גיבוש חקיקה עתידית".
מדינה המוטמנת תחת הפסולת של עצמה
אם נמתין עוד קצת, ישראל צפויה להפוך למדינה המוטמנת תחת הפסולת של עצמה, עם עלויות כלכליות וסביבתיות שיעיקו על הילדים והנכדים של כולנו. באוצר גם צירפו לקול הקורא מצגת ארוכה, שמסבירה כי פשעים סביבתיים הם "קטר צמיחה של ארגוני פשיעה בעולם". וש"74% מכמות החומרים המסרטנים הנפלטים לאוויר נגרמים משריפת פסולת".
אבל בארץ הנימב"י (ראשי תיבות של NOT IN MY BACK YARD, לא בחצר האחורית שלי), קרוב לוודאי שרוב ההתייחסויות, אם בכלל יהיו כאלה, יזעקו בעיקר נגד המחשבות לפתור את הבעיה ליד ביתם. עזבו מטמנות. אף אחד לא רוצה גם מפעל שימחזר או ימיין את הפסולת קרוב לשכונה שבה הוא גר, עם פקק של משאיות אשפה שמביאות מדי בוקר וערב את ה"סחורה". וכשמדובר בשנת בחירות, ודאי שגם אף פוליטיקאי לא יתווכח איתם.
כוכבי השבוע
מצוין: הסיכון הכי גדול בהשקעה מעבר לים
הצניחה של הדולר, ותחזיות כלכלנים שכבר לא חוששות למקם אותו מתחת לרף של 3 שקלים, הן תזכורת לסיכון הגלום במשחקי מט"ח. סיכון שמוכרח להכיר כל מי ששוקל לקנות נכס מעבר לים, מנדל"ן ועד לניירות ערך, ושוכח שפערי המטבעות קריטיים לא פחות מאיכות הנייר או השכונה.
תחשבו למשל על מי שקנה נכס בדולרים בסוף אוקטובר 2023, ולקח חוב בשקלים פה בארץ כדי לממן חלק מהעסקה. אם החוב היה בשיעור 80% מערך הנכס, מינוף סולידי יחסית, הוא כבר גבוה מערך הנכס בשקלים, גם אם מחירו הדולרי לא זז, ובלי שום קשר לעלויות הריבית בדרך.
ולא פחות חשוב מזה: אף אחד לא יודע באמת מה יקרה לדולר מחר, מוחרתיים או בעוד שנה. ולמי ששכח: שנתיים אחורה, עם פרוץ המלחמה, בנק ישראל הזדעק למכור מט"ח כדי לעצור סחף שהקפיץ את הדולר ל-4 שקלים.
בלתי מספיק: החיות בספארי עוד לא צריכות לארוז
בעולם מתוקן, גופי התכנון היו בוחנים תוכנית חדשה שהגיעה לפתחם, הציבור ובעלי העניין היו משמיעים דעה, הפרטים היו משתנים מעט בעקבות סיעור המוחות ואיזון האינטרסים - ואז השרטוטים היו לאיטם הופכים למציאות. אבל בישראל אין זמן. השבוע כבר הוזמנו עיתונאים לטקס "העברת הספארי ברמת גן לפארק אריאל שרון, במעמד ראש הממשלה". עוד לפני שרשויות התכנון ישבו או ראו תוכנית, כבר סיפרו לנו מהמשרד להגנת הסביבה ומעיריית רמת גן על "שינוי פני גוש דן והמרחב המטרופוליטני".
וכאילו כדי להוכיח עד כמה הכול פופוליסטי ולא באמת אפוי, דאג ראש העיר כרמל שאמה הכהן לבשר שבשטח הספארי הישן תוקם "שכונת ה-AI הראשונה בישראל: שכונה חכמה מבוססת בינה מלאכותית ורובוטיקה. עם תשתיות של המאה ה-21, פתרונות אנרגיה עצמאיים, תחבורה אוטונומית ובעיקר דיור בר השגה לצעירי העיר". אל תבנו על זה.