מתי ילדים חושבים לראשונה על מוות? תורת הפסיכולוגיה גורסת כי בגיל ארבע או חמש, אינותם של החיים מתחיל לבעבע אל התודעה. בגיל זה ההכרה בתופעת החיים הבטוחה הולכת ונסדקת, והחיים מתגלים כפיסה שברירית בעלת סוף מוחלט. אך בפועל, פסיכולוגיה לחוד וניסיון חיים לחוד. זוכרים מתי המוות הפך לאפשרות עבורכם? לרוב יהיה זה ברגע שבו פגשנו אותו מקרוב, בסביבה הקרובה, כאשר המת הראשון שאהבנו והיינו קשורים בו הלך לעולמו. אבל לאן הוא הלך בעצם? ומדוע? ולאן?
● The Giant Leap ו-The Pale Blue Data Point: מצפה לנו הרפתקה שם בחוץ
● "נשמרים בבונקר אטומי": המכירה הפומבית שמספקת הצצה לתעשייה שמגלגלת הון
בקומיקס חדש ומקורי במיוחד, "אף פעם", סופרת הילדים נורית זרחי מתמודדת עם הפחד מול המוות הניצב בסוף הזיקנה, באמצעות סיפור הרפתקה קאמרי, ובו שלוש דמויות מרכזיות: נכדה, סבתא ואחראי השולט בכול.
את הסופרת הפנומנלית לא צריך להציג. מאז מפעל החיים הספרותי המפעים של לאה גולדברג, לא נרשמה בתרבות העברית תופעה ספרותית נשית כמו זרחי. יוצרת בעלת עולם טקסטואלי שוקק ופראי; משוררת חד פעמית ("הנפש היא אפריקה"); סופרת מחוננת ("הרצפה מתנדנדת, התקרה עפה"); ומחברת ספרי ילדים וירטואוזיים שנחקקו אצל הורים וילדים כאחד.
בין יצירותיה שהפכו לנכסי צאן ברזל ניתן למנות את סדרת הג'ירפות הנודדות "שירה ומירה", את סיפורי "תנינה" את "דודה מרגלית נפלה אל השלולית", את "אמבטים", "צ'יינה", "טינקרטנק" ועוד רבות וטובות, שכן זרחי נחשבת לסופרת פורה עד בלי די, שכתבה למעלה ממאה ספרים עד כה, וידה עוד נטויה.
"הנשק החם" טמון בסגנון המתריס והפרוע
נדמה כי הקומיקס החדש נוגע באופן מושכל ומובחן בנושא הפגיע והנפיץ ביותר, שספרי ילדים לא נוטים לטפל בו, ואם כן מטפלים, עושים זאת באופן עקיף, או אם ישיר, אז גדוש במוסרנות פדגוגית ונמשלים. ב"אף פעם" (שם נפלא, אגב, לספר המנסה להתמודד עם סוף דטרמיניסטי) העיסוק במוות ובמאבק העיקש של החיים בו, מגולם בהומור. כאן "הנשק החם" של הסופרת בהתמודדות עם פרידה מכאיבה, טמון בסגנונה המתריס והפרוע - עד כדי סאטירה בריאה - לסיפור מסע של ילדה כמעט רגילה.
הסצנה הראשונה נפתחת במפגש סלון בין ארנבת ספורטיבית - נכדה בתחילת גיל ההתבגרות - לבין סבתה, פילה קשישה ורגועה. בדומה לגיבורות ילדות אחרות של זרחי, שנוהגות לאתגר את המבוגרים בשאלות נוקבות וחכמות, שואלתה אלי (אלינקה) את סבתה אם אי פעם תצטרך למות. סבתה עונה שכן. בסוף זה יקרה, גם לה, בדיוק כמו לכולם. אך כדי שהילדה לא תיבהל, היא מיד מנסה להפיס את דעתה במילים מרגיעות, על גבול השקריות: "עד שאני אמות את כבר תהיי ממש גדולה".
שיחת הסלון הקז'ואלית יוצאת במהירות משליטה, כשהתשובה לא מרגיעה את אלי כלל וכלל. להפך, היא מעבירה אותה על דעתה. הילדה מוחה שהיא לא מסכימה לסידור הזה. שאין סיכוי שסבתא שלה אי פעם תיפרד ממנה או מהעולם. כדי לתקן את המחדל המתקרב, הנכדה, עם כל הכבוד לסופיות החיים, מעוניינת לדבר עם האחראי עליהם.
בסצנה הבאה היא פורצת למודיעין של הגרנד קניון - קריצה ביקורתית נהדרת של זרחי על עולם פוסט-קפיטליסטי ישראלי, שבו ילדים גדלים בתחושה כי לתרבות הצריכה יש את כל התשובות. אך התשובה שהנכדה מקבלת בקניון מקפיצה אותה אפילו יותר: המלצה לרדת מכל העסק, ולא להתעסק עם האחראי.
ככלל, בעולם הדמיון של זרחי לא רק שאין מבוגרים אחראיים שיכולים לעשות סדר, היגיון ופשר מול סוגיות מפחידות, אלא גם אין באמת מבוגרים באשר הם. גם בביקור בבית המרקחת בעל השם הנפלא "חיים ארוכים", המייצג את המדע והרפואה הקונבנציונאלית, לא ניתן לדבר עם "מי שנותן את המרשמים", שנמצא "ייתכן ואי שם בראש החידלון". סמכויות עליונות על פי זרחי מבולבלות יותר מילדים. לא רק שאין להן מושג איך להילחם במוות, הן פשוט מקבלות את גזרתו אז איז.
הנחישות של הנכדה להציל את סבתה מניעה את העלילה עוד ועוד קדימה, כאשר הארנבת מסכנת את חייה בטיפוס על הר שמתחתיו בולען. בהמשך המסע המפרך, הכולל מפגשים עם דמויות משנה משעשעות, היא מגיעה לאל האחראי, בכבודו ובעצמו, עכביש רב רגליים, מעשן כבד. אל מול משאלת הנכדה, החרק מתאר באופן גלוי את השרירותיות הבלתי ניתנת לנימוק של המוות: "תגיד, למה אתה עושה את זה?" היא מפנה אליו את השאלה, "אני לא יודע", הוא עונה, "זה התפקיד שלי, ככה חינכו אותי".
סיום העלילה מביא לידי ביטוי קתרזיס מנחם, כשהסבתא והנכדה מנצחות את האל, בצעדי ריקוד, לכאורה. רגע מכמיר לב זה, כמו אחרים בספר, חוזר במודע אל נקודת הפתיחה של המסע: נחישות הירואית, דון קישוטית וילדית, לא לקבל את חוקי המציאות - דווקא מתוך דאגה לזולת וחוש אחריות.
איור שמאזן בין ריאליה נגישה לפנטזיה מפוארת
אבל כל מי שחי בסוף מת. ככה זה. לפעמים מתים אפילו במקרה. מכאן שהספר, וכן גיבורתו, מנסים לנצח את המוות בכלים של החיים עצמם: לנוע קדימה על גלי התשוקה והרצון, מבלי לדפוק חשבון לסיום הידוע מראש. אך בדיוק בנקודה זו, היצירה מפספסת במידה מה מורכבות נוספת שיש למוות להציע: "אם לא חיים אז גם לא מתים, זה הפתרון", כותבת זרחי. אך בפועל, אינה מנמקת לעומק מדוע שווה לנצל כל רגע ורגע בחיים עצמם, ואינה מעלה על נס קונקרטי את החיבור הבין-דורי המיוחד שנרקם בין סבתא לנכדתה.
בנקודה זו היה מעניין לראות את זרחי צוללת יותר פנימה - והרי היא מסוגלת לכך בקלות יצירתית מרשימה ובלי טיפת קיטש - ומתעכבת על נקודת אי ההכחשה של המוות, על מה שנשאר וגם לא נשאר כשילדה מאבדת מבוגרת אחראית, ובכך להשאיר חותם חזק יותר אצל הקורא.
יש לתת את הדעת ואת מלוא הכבוד וההערכה לעבודה המשותפת שנעשתה בספר זה בין הטקסט המקסים של זרחי לאיורים הנפלאים באמת של המאיירת בתיה קולטון. קולטון, המנוסה באיור עשרות ספרי ילדים, מצליחה לאזן בספר בין ריאליה נגישה לפנטזיה מפוארת, ומפיחה חיים אנושיים כל כך באיור הדמויות, עד כי נדמה שלעתים האיורים הם אלו שמארחים את הסיפור בתוכם ולעתים אחרת - וכל זאת באיזון מושלם.
חרף חוסר השלמות שבה, קהל היעד של היצירה המקסימה הזאת, הוא - בדומה ליצירות אחרות של זרחי לילדים - רחב במיוחד. מ"אף פעם" יהנו ילדי גן, הורים, סבתות וסבים, וכן ילדים בגיל ראשית קריאה שמחבבים קומיקס ולא מורגלים בקריאה ארוכה. "אם לא חיים אז גם לא מתים, זה הפתרון", כותבת זרחי. ובאופן מכשף כמעט, הכתיבה שלה על המוות עושה חשק לחיות.
