גלולות סטייל מטריקס. רעיון שמציע שחרור / צילום: Shutterstock
1
מי שבילה בשבוע האחרון ברשתות בטח שם לב שלמזג האוויר התפתחה "עלילה". השמועות על קונספירציית ה-"Stardust" היו בכל מקום. האפשרות שמדובר בתוצר לוואי של אקלים מדברי הוסרה מהשולחן לטובת המסקנה שהאופק האביך הוא מבצע מתוכנן לעמעום השמש. למי שבילה חלק משמעותי מחייו בחשיכה של אולמות הקולנוע, חלק במוח לוחש: "סוף סוף, העלילה מתחילה לזוז".
זה פשוט החינוך שהוליווד נתנה לנו כשלימדה אותנו, פעם אחר פעם, שהדבר היחיד שיותר מסוכן ממזימה אפלה הוא האדם שמאמין ל"גרסה הרשמית" של הסיפור. אין כאן כוונה ללעוג לאלו שמעלים סרטוני רחפנים מטושטשים ולקרוא להם "אנטי-מדע". הסבירות היא שהם פשוט תלמידים מצטיינים של השיגעונות התסריטאיים של הוליווד המודרנית. מ"תיקים באפלה" ועד "ג'ייסון בורן", הרבה מגיבורי הדור הזה הם בסך הכול אנשים שמזהים תבניות במקום בו אחרים נותרים בעיוורונם. ביקום הקולנועי הפרנואידי, הבחור בחלוק המעבדה הוא בובה על חוט, והמשוגע במרתף עם גזירי העיתונים ואמצעי התקשורת האנלוגיים הוא היחיד שיודע מה באמת קורה.
● על הורות בקולנוע הישראלי אחרי 7 באוקטובר
● הרשת סוערת בעקבות ליהוק לא צפוי: הקהל שכח מה זה אומר להיות שחקן
2
זרעי הספקנות הזו נטמנו כבר בשנות ה-60 עם סדרות כמו "האסיר" (1967) וסרטים כמו "השליח ממנצ'וריה" (1962), אבל בעיקר אחרי הטראומה המכוננת של רצח קנדי, שהפכה את הגרסה הממשלתית הרשמית למוצר פגום מיסודו. בשנות ה-70 הוליווד איבדה את התמימות סופית בעקבות וייטנאם ופרשת ווטרגייט. סרטים כמו "כל אנשי הנשיא", "השיחה" או "שלושת ימי הקונדור" יצרו את ז'אנר מותחני הפרנויה, בהם הממסד הוא הנבל, או לפחות "המוח" שמאחורי מזימות נכלוליות.
סרטים כמו "איש המרתון" (1976) החדירו את האימה לחיי היום-יום ולימדו דור שלם של צופים לשאול "Is it Safe"? כי גם רופא השיניים או השכן ממול יכולים להיות חלק ממזימה גלובלית. קורס מזורז ב"גם אם אתה פרנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אחריך".
כשאוליבר סטון הוציא את "JFK" בתחילת הניינטיז, הוא כבר לא היה צריך לשכנע יותר מדי. המיתוס שהמדינה היא האויב כבר נטמע. בסוף שנות ה-90 חזרה אותה מנטרה: "תיקים באפלה" הפכה את הספקנות וחיפוש "האמת שם בחוץ" לכמעט רומנטיים. סרטים כמו "אויב המדינה", "המופע של טרומן", "מטריקס" ו"מועדון קרב" פירקו בזה אחר זה את הנחות הקיום הבסיסיות ביותר. השקר יכול היה להיות במדיה, בטכנולוגיה או בתודעה, אבל כולם התנקזו לתחושה שהמציאות הופכת שברירית מרגע לרגע. הפרנויה הציעה שחרור, כמעט כמו הגלולה האדומה המפורסמת. הקולנוע זיהה מוקדם את הסדק שייפער.
3
בתחילת שנות האלפיים המציאות כבר הייתה אלימה מכדי להיות משל. הטראומה הפכה גלויה כמו מגדלי התאומים הקורסים, והספקנות הפכה קודרת בהרבה. בפוסט טראומה הזו נולדו סרטים כמו "סוריאנה" (2005) או "גוף השקרים" (2008) ששינו את חוקי המשחק: הקונספירציה היא המערכת עצמה. רשת סבוכה של אינטרסים, כסף ותאגידים. אולי כך נולד השילוב הפסיכולוגי המוזר שמלווה אותנו עד היום: חשדנות שמתערבבת בחרדה ממשית שהעולם הוא מכונה גדולה שפועלת לנו מעל לראש. במצב התודעתי הזה, כל ענן יכול להיראות כמו ניסוי של תאגיד צללים.
הגיבור הבלתי מעורער של הלך הרוח הזה הוא ג'רי פלטשר, שגילם מל גיבסון ב"תיאוריית הקשר" של ריצ'ארד דונר (1997). ג'רי הוא אדם שמאמין לכל: פלואוריד במים, זיופים של נאס"א, מתנקשים סודיים בנשיאים, מעורבות ה-CIA בכל דבר עלי אדמות, חייזרים. הגאונות של התסריט היא שברגע שאחת מהתיאוריות הפרועות שלו הופכת לאמת, היא מתקפת את כל סגנון החיים הפרנואידי שלו. הסרט מדגים היטב את המלכודת הלוגית המפתה של אורח החיים הזה: "קונספירציה טובה היא כזו שאי אפשר להוכיח," רוטן פלטשר-גיבסון בחיוך מוטרף, "אם אתה יכול להוכיח אותה, סימן שהם פישלו איפשהו בדרך". ומכאן המסקנה המתבקשת: כשאנחנו רואים מישהו מתעד מבנה עננים מוזר בטלפון שלו, הוא לא בהכרח "אנטי-מדע", הוא פשוט מגלם בראשו את תפקיד השומר הערני שלא נותן שיעבדו עליו.
4
החשדנות הזו מחלחלת גם לפסקול חיינו. נגיד השמועה על השיר "Wind of Change" שלפיה ה-CIA כתב בפועל את המנון הסקורפיונס כדי למוטט את ברית המועצות. כחובבי מוזיקה, יש בנו חלק שכמעט רוצה שזה יהיה נכון. זה הופך את התרבות למשהו מסוכן וחיוני הרבה יותר, כלי נשק של ממש, לא סתם בידור. או החיפוש האובססיבי של רמזים לכך ש"פול מת" (הרעיון שפול מקרתני מצא את מותו בתאונת דרכים אי שם בסיקסטיז והוחלף על ידי כפיל), או לעדויות ש"משפחת סימפסון" היא "לוח המודעות של האילומינטי". הוליווד לימדה אותנו להתייחס לתרבות כאל חדר בריחה ענק שבו לכל תו ופריים יש כוונה נסתרת. תמיד יש יד נעלמה שמושכת בחוטים, בדיוק כפי שהיא מושכת בחוטי מזג האוויר.
5
יש גם נחמה מוזרה בפרנויה הזו, כי בתסריטים שלה תמיד מסתתר נבל-על, יד מכוונת, מישהו שלפחות מבין מה קורה. ואילו המציאות של 2026 מורכבת ומטרידה יותר מכל שמועה. האנושות אכן מנסה להשפיע על האקלים, מהרהרת בדרכים לעמעם את השמש. והיא עושה זאת מתוך בלבול אנושי גלוי ומסורבל, כי מה שיש לנו בידיים זו פיזיקה שאדישה לרצונות שלנו ומערכות גדולות מכדי שנשלוט בהן.
הצורך בבמאי נסתר שמושך בחוטים הוא קיומי. כי אם הכאוס מייצר סחרחורת, הקונספירציה מציעה נחמה: סיפור עם כוונה וסוף שמישהו חשב עליו. לכן אולי, אנחנו אמנם קצת חברה של "חובבי קונספירציות", אבל גם של פרוטגוניסטים שלמדו שהאמת תמיד "שם בחוץ". וכשאנחנו מסתכלים על השמיים בעין עקומה דרך סמארטפון, אנחנו פשוט מיישמים את ההכשרה שקיבלנו מאז הפעם הראשונה שראינו גיבור מבין שחייו היו שקר, מחכים לראות מי היה האחראי לברדק הזה מלכתחילה.