גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

1

כשאליסה ליו האמריקאית ניצבה השבוע על הפודיום האולימפי, התסריט המוכר של ילדת פלא שהוטסה למעלה נראה קצת אחרת. ליו הגיעה לשם לתקף מהפכה שהתחילו אחרות. הכותרות אולי התפלפלו על "סיומה של בצורת בת 24 שנים", אבל מדליית הזהב שגרפה המחליקה האמנותית היא החלק הכי פחות מעניין בסיפור. הסיפור האמיתי הוא ההפסקה שלקחה ליו מספורט תחרותי בגיל 16.

● איך הפכנו לחובבי קונספירציות ומה הקשר למזג האוויר
● על הורות בקולנוע הישראלי אחרי 7 באוקטובר

כשסימון ביילס פרשה בטוקיו, היא שברה את אחד הכללים הברורים של התסריט שלפיו אתלט העל חייב להקריב את עצמו למען הניצחון הנשגב (וגם למען הבידור שלנו). ביילס סללה נתיב פסיכולוגי שליו בחרה לצעוד בו. במקום לקום ב-04:00 לאימונים, היא התייצבה בהרצאות בקורסים לפסיכולוגיה ב-UCLA, ושמרה את גיל ההתבגרות שלה לעצמה, במקום להעביר אותו תחת משטר של שעוני עצר. לפי הנרטיב הנוקשה של המאה ה-20, זו הייתה אמורה להיות התאבדות ספורטיבית ומקצועית. אבל בעידן הנוכחי, שבו הספורטאים הם אלה שכותבים את התסריטים של עצמם, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

2

השינוי הזה לא מוגבל למגרש או למשטח ההחלקה. הוא מהדהד שינוי תרבותי עמוק שבא לידי ביטוי גם באופן שבו הקולנוע - המעבדה התרבותית שלנו לנרטיבים של גדולה - בוחן ספורט. במשך עשורים אימצנו את האג'נדה של "רוקי" (1976), לפיה אם תתאמן מספיק קשה, היקום כבר ידאג לתגמל אותך. הוליווד מכרה לנו את הסבל כהשקעה משתלמת בדרך לתהילה, ועשתה זאת דרך ארכיטיפים של חניכה נוקשה. ב"קראטה קיד" (1984), הציות המוחלט למאמן היה המפתח להביס את הבריון ולמצוא איזון פנימי. ב"סיפורו של אלוף" (1979) האתלט הוא גיבור טרגי שמוצא משמעות רק דרך הרס עצמי בזירה למען מבטו המעריץ של בנו. ב-"מיליון דולר בייבי" (2004) קלינט איסטווד הראה לנו שהשאיפה לגדולה היא "חלום שאיש לא רואה חוץ ממך", גם אם הוא נגמר בטרגדיה מוחלטת. זהו קולנוע שבו האתלט הוא קדוש מעונה שמוצא משמעות רק דרך הכאב והסבל, גם במחיר החיים עצמם.

3

כדי להבין את גודל המרד, צריך להבין מי הייתה ליו לפני ההפסקה. בגיל 13 היא כבר הייתה אלופת ארה"ב הצעירה בהיסטוריה. תוצר של מערכת שמבצע קפיצות מרובעות וטריפל-אקסל, הישגים שבעבר נחשבו למדע בדיוני עבור נערות. מוצר מדף מושלם לנרטיב של "הילדה שנורתה למסלול העילית", סוג של פרויקט הנדסי שנועד לנפק מדליות לפני שהביולוגיה תתערב. אבל אז, בגיל 16, היא עשתה את הדבר הכי פחות ספורטיבי שאפשר להעלות על הדעת. היא לא פרשה בגלל פציעה קטסטרופלית או שבר מנטלי, היא פשוט הודיעה שהיא "גמרה". בספורט המקצועי, שבו הערך העליון הוא "להמשיך למרות הכאב", האמירה הזו היא כמעט חילול קודש. ליו סירבה להמשיך להשכיר את הגוף שלה לנרטיב המוכר, והבינה שגיל ההתבגרות שלה יתכלה, אז יש לשמור עליו.

4

בשנים האחרונות, במקביל לביילס ולליו, הוליווד החלה לעבור שינוי דורי. הנרטיב התחלף מ"איך הם מנצחים?", ל"מה נשאר מהם אחרי הניצחון?", וגם "כמה זה בעצם עלה להם?". "מונטאז' האימונים" היה אחד הכלים מעוררי ההשראה שהוליווד השתמשה בהם בהקשר הזה. היום ייצוג האימון קרוב יותר לסרט אימה שמנסה להמחיש את המס הנסתר שמשלם האתלט. זה התחיל מסרטים לא ספורטיביים, אבל כאלה שעוסקים במחיר המצוינות, כמו "ברבור שחור" (2010), שבו הפרפקציוניזם טורף את הרקדנית, או "וויפלאש" (2014), שבו ההצלחה נסחטת מהגיבור דרך השפלה. כפי שביילס הזכירה לנו בטוקיו, אם מתייחסים לגוף כנכס שאמור לספק תפוקה גבוהה, בסופו של דבר הוא יכריז על פשיטת רגל. עבור יותר מדי ספורטאיות וספורטאים הפינאלה המרגש לא מגיע אף פעם, רק עוד פיזיותרפיות ובידוד. בשנים האחרונות, הקולנוע כבר החל להנפיק סרטים כמו "הטירונית" (2021), מבט מדכדך למדי על חתירה תחרותית שבו המאמץ הופך כבר לפגיעה עצמית, או "המתאבקים" (2023), שמתאר את הטרגדיה של משפחת ואן אריק ואת זירת ההיאבקות כמזבח עליו מוקרבים האחים. בפורטפוליו של אב המשפחה עליהם "להישאר הכי קשוחים", עד שהגוף מורד.

5

גם הדגם של הספורטאי כ"קדוש מעונה" נהפך לפתולוגי. "מרטי סופרים" (2025) של ג'וש ספדי, בכיכובו של טימותי שאלאמה, חוזר לשנות ה-50 כדי להציג את האובססיה של אלוף הפינג פונג מרטי רייסמן כמעין פתולוגיה אנוכית, שטורפת כל חלקה טובה ומאכלת את נשמתו. ב"מתחרים" (2024) של לוקה גוואדיניניו הטניס מצולם כלוחמה פסיכולוגית שבה הניקוד לא באמת חשוב. כל חבטת הגשה היא הצהרת שליטה, וכל מבט הוא יצר.

עבור ספורטאיות כמו ליו הזירה היא בהחלט שדה קרב, לרבות הטראומות. קל לשכוח שעל כל סיבוב אלגנטי שליו ביצעה בשלמות, היו אלף נפילות שהוליווד בדרך כלל עורכת למונטאז' אימונים של 90 שניות. גם הסרט "אני, טוניה" (2017) המבוסס על סיפור אמיתי, קילף שכבת נצנצים מבגדי הגוף כדי לחשוף את מלחמת המעמדות של הקרח. ליו, בצעד כמעט חתרני כלפי הנרטיב המוכר, סירבה להיות דמות בטרגדיה של אובססיה ופרישתה המוקדמת היתה בעצם סירוב להפוך ל"וואן אריק".

ספורט עילית תחרותי הוא עדיין סחורה חמה לצפייה, כי זהו המקום האחרון שבו המציאות לא הוחלקה על ידי אלגוריתם. בעידן שבו הקולנוע מלוטש ב-CGI והמוזיקה מהונדסת לשלמות, הספורט מתעקש להישאר אנלוגי. אין טייקים חוזרים לנחיתה לא מוצלחת בלייב. בעולם הזה, הניצחון האמיתי של ליו גדול יותר מהמדליה. מהותו טמונה בהגעתה לאותה פסגה ששורטטה עבורה בגיל 13, אך בתנאים שלה. היא הוכיחה שאפשר להיות אלופה בלי להקריב את הנעורים על מזבח הסטופר, ובלי לקדש את הכאב כדת. היא עצרה את המכונה, הלכה ללמוד, וחזרה כאישה צעירה ומנצחת, במקום כרוח רפאים של ילדת פלא. מנצחת בלי לאבד את עצמה בדרך.