לעתים לספרים יש טיימינג בוער. זה נכון במיוחד כשהם עוסקים במשטרים טוטליטריים ובהשפעתם על החברה, ורואים אור בעברית בימי מלחמת איראן, שכוללת ניסיון מוצהר להפיל משטר דכאני בן כמעט 50 שנה.
● הקומיקס החדש של נורית זרחי מתפרץ לנושא הנפיץ ביותר שספרי ילדים מדלגים מעליו
● The Giant Leap ו-The Pale Blue Data Point: מצפה לנו הרפתקה שם בחוץ
"מי מאיתנו ידע, מה ידענו, באיזה רגע נודע לנו, מה עשינו אחרי שנודע לנו: להבין את אין־ספור הדרכים שבהן משטר טוטליטרי מייצר את השתיקה, ואת אין־ספור הדרכים שבהן החברה האזרחית משכפלת אותה, מגבירה אותה, ובסופו של דבר, אם הנסיבות מאפשרות, מתחילה לשבור אותה".
ציטוט זה לקוח מהסיפור "המלמול" מאת קרלוס גמרו הארגנטינאי (1962), החוקר טראומות לאומיות שעיצבו את זהותה של ארגנטינה ועוסק במוטיב האשמה הציבורית תחת משטר דיקטטורי. שנות הדיקטטורה בארצו, שחווה כילד, הפכו לפיגום כתיבתו הספרותית.
הסיפור הוא אחד מ־16 סיפורים קצרים (חלקם קצרצרים, בני עמוד או שניים) שפורסמו באסופה המתורגמת לעברית "גורמים חתרניים" שאספה ותרגמה מיכל קריסטל, שראתה אור לאחרונה בישראל בהוצאת לוקוס.
האסופה, הכוללת סיפורים שנכתבו ב-50 שנה האחרונות, מעלה שתי שאלות מהותיות: הראשונה, כיצד משטר טוטליטרי ממגר את מתנגדיו; והשנייה, כיצד פעולת ההתנגדות ותגובת הדיכוי מעצבות מחדש את מעשה היצירה הספרותית.
קראתי לא מעט ספרים העוסקים במשטרים דיקטטוריים המשתיקים את אנשי התרבות ואת כוחות ההתנגדות בארצם ("לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה, המבוסס על חייו של הסופר הגרמני מתנגד המשטר הנאצי, הוא מהמפורסמים שבהם). אך בקובץ המשלב סופרים בעלי רקע כזה טרם נתקלתי, מתורגם לעברית.
הנה רק חלק מהם: לואיסה ולנסואלה, ילידת 1938, פעילת זכויות אדם העוסקת בדיקטטורה הצבאית; איידה בורטניק, ילידת אותה שנה, ממייסדות תנועת התנגדות תרבותית שהעלתה מחזות המבקרים את שלטון הגנרלים וגלתה לאירופה מטעמי ביטחון אישי; רודריגו פראסן, יליד 1963, שהסתיר בביתו פעילי מחתרת מבוקשים; מריאנה אנריקס, ילידת 1973, המרבה לעסוק בהשלכות החברתיות של הדיכוי; וכן הסופר הארגנטינאי הידוע לקורא הישראלי המיטיב, חוליו קורטסאר, הנחשב לאחד מגדולי הסופרים בשפה הספרדית במאה העשרים, שעזב את ארגנטינה בשל התנגדותו לשלטונו של חואן פרון והקדיש את חייו לפעילות נגדו.
לגדול תחת משטר דכאני שמצנזר יצירה
רבים מן הסופרים והסופרות ב"גורמים חתרניים" פעילים גם בימים אלו. הם מהלכים על הציר שבין לגדול כצעירים תחת משטר דכאני שצינזר את יצירותיהם במשך שנים, לבין לשוט אל הבגרות ולמעבר המורכב והמתעתע לדמוקרטיה, בעוד הפצע הדיקטטורי מדמם בלבם.
על אף השוני בקולות שעולים מהסופרים הרבים, כולם עוסקים במחיר האזרחי המבעית ששילמה החברה הארגנטינאית תחת המשטר: רצח לאור יום, היעלמות אזרחים שמעולם לא נודע מקום הימצאם, ועונשים קשים, כולל פגיעות מיניות ואונס.
כל אחד מהזווית היצירתית שלו: אם בקול הקורבן, אם מנקודת מבטו של התוקפן, אם מבעד לסיפור של חייה של האישה המנוצלת מינית או הדמות החולמנית שמסרבת להבין את המצב, לצד מחוות עלילתיות רבות המבטאות באופן ישיר את מעשי ההתנגדות.
מבט קצר אל איראן בת ימינו, שטרם המתקפה הישראלית עליה טבחה בעשרות אלפי מתנגדי משטר, מעלה שאלות כמעט נאיביות: כיצד ההיסטוריה הפוליטית חוזרת על עצמה באופנים כל כך דומים; כיצד המין האנושי לא למד דיו לעקור מן השורש שיטות ממשל שכאלה.
קצת היסטוריה: ב־24 במרץ 1976 ביצעה החונטה הצבאית בארגנטינה הפיכה והדיחה את הנשיאה איסבל מרטינס דה פרון. בראש המשטר החדש עמד מפקד הצבא חורחה רפאל וידלה, שהכריז על "תהליך הארגון מחדש של האומה". בפועל בוטלו החוקה וזכויות האזרח, והמדינה נכנסה לתקופה של טרור ממסדי שנמשכה עד דצמבר 1983.
על רקע עשורים של חוסר יציבות, משברים כלכליים ואלימות פוליטית, החריף המשטר את הדיכוי לרמה חסרת תקדים: כ־30 אלף בני אדם "הועלמו", מאות מתקני מעצר ועינויים חשאיים פעלו ברחבי המדינה, ואזרחים נעצרו ללא משפט, עונו, נרצחו או הושלכו לים במה שכונה "טיסות המוות". החונטה פעלה במסגרת אזורית רחבה יותר של דיקטטורות בדרום אמריקה, בתיאום שנועד לדכא את השמאל ביבשת. הטרור לא כוון רק נגד לוחמי מחתרות אלא גם נגד סטודנטים, עיתונאים, אומנים, אנשי אקדמיה ויהודים שנחשדו כ"אויב פנימי".
לצד ההשמדה הפיזית הפעיל המשטר מנגנון צנזורה ותעמולה שכונה "הפעולה הפסיכולוגית": ספרים נאסרו ונשרפו, יוצרים הוכנסו לרשימות שחורות, והמציאות עוצבה מחדש בשיח רשמי מכחיש.
ללא מחוות מלודרמטיות או הקלות רגשיות
חרף האימה קמה מחאה אזרחית עיקשת של אימהות כיכר דה מאיו, שצעדו מדי שבוע בדרישה לדעת מה עלה בגורל ילדיהן. תבוסת ארגנטינה לבריטניה במלחמת איי המלווינס ב־1982 ערערה את המשטר, וב־1983 הושבה הדמוקרטיה. בשנים שלאחר מכן נערכו משפטי חונטות תקדימיים, ורבים מראשי המשטר הורשעו ונכלאו - מאבק ממושך על אמת, זיכרון וצדק שממשיך לעצב את החברה הארגנטינאית עד היום. כל זאת מלמדת ההקדמה מאירת העיניים שכתב ד"ר סבסטיאן בן־דניאל, חוקר תרבות והגות פוליטית, המוכר גם כדמות רשת המזוהה עם עמדות שמאליות מובהקות בשם ג'ון בראון.
מבחינה סגנונית, כלל הסיפורים בקובץ כתובים בשפה ישירה, דיבורית וחסכנית, כמעט מינימליסטית, הנמנעת במובחן מפטפטנות או ממניירות, ולצד האימה השורה בהם, מתובלים בהומור ובשלל אנקדוטות הקשורות לתשוקה וליצרים.
סיפורי הקובץ לא אחידים ברמתם, אך אחד מהם בולט מעל כולם, שכן הוא מצליח לשלב בין האטמוספירה הקשה של רוח ההתנגדות המוסרית ומחיריה הכבדים לבין אמצעים פואטיים המפעילים את מלוא כוחם על הקורא בעיצוב דמות האינדיבידואל - האזרח הקטן וכאבו.
הסיפור "לישון שנה שלמה" עוקב אחר אדם מבוגר היושב ברכבת ומנסה לברוח מן המוות ומן העולם שסביבו. הוא מתבונן בעיר ובנוסעים בעודו כואב את אובדן בתו, ומחפש משמעות בכתיבה ובמעשים היומיומיים הקטנים. רגע השיא של הסיפור מתמקם לקראת סופו, בו האיש מישיר מבט אל אובדנו ברגע טקסטואלי מצמית:
"זאת הפעם השנייה ביומיים שהוא אומר הבת שלי. שתי מילים שנהיו סכינים. הוא מאבד מיתר קול בכל פעם שהוא אומר אותן. הפה שלו נמלא דם בכל פעם שהוא אומר אותן. היא הייתה הבת היחידה שלך? - לא אבל... - כן אני יודע, - הילדים, כשהם הולכים מאיתנו הם תמיד ילדים יחידים… אלוהים מבקש מאיתנו קורבנות, מעמיד אותנו במבחנים קשים מאוד… אלוהים לוקח, תובע, מעניש. אלוהים הוא סדיסט, הוא גחמן, הוא מלך מרושע ושרירותי. הוא מבקש את הבלתי אפשרי, רוצח ילדים, מרעיל את הנהרות, רק כדי להוכיח שהוא חזק יותר… אולי צריך להבין טוב יותר את משמעות היווצרותו של האדם בצלמו ובדמותו של האל. האכזריות היא הוכחה לקיום האל".
חרף הדרמות האובייקטיביות המתחוללות בו, סיפורי הקובץ כמעט שאינם מפייסים את הקוראים במחוות מלודרמטיות או בהקלות רגשיות צפויות. כוחם מצוי דווקא באיפוקם: ברגעים האנושיים הקטנים, הצנועים, הנוגעים בכאב הפרטי ובכך מתעלים לרגע מעל התמונה הגדולה. די באותם רגעים מדודים של חסד, ספק והתעקשות מוסרית כדי להצדיק את הקריאה בו. ובוודאי עכשיו.
