ליהיא כהן דמבינסקי, עו"ד , שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
על פי המסורת, עמרם, אביו של משה רבנו, נישא בשנית לגרושתו יוכבד, ומשה עצמו נישא בשנית לגרושתו ציפורה, אבל ספק אם הם עמדו בשיא ששברו בני זוג, אשר בשנת 2004 פנו לבית הדין הרבני לצורך גירושין, השלימו את הליך הגט, ושבו לביתם המשותף עוד באותו היום, מבלי ליידע את סביבתם, לרבות ילדיהם ומכריהם, על כך שהתגרשו.
● האיכון הסלולרי הוכיח: האישה אינה ידועה בציבור ולא זכאית לירושה
● מה קורה כשהמטפלת של המנוחה טוענת שהייתה ידועה בציבור שלה?
טרם השלמת הגט, חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, אשר כלל הפרדה רכושית: כל אחד מהם שמר על הזכויות הסוציאליות שנצברו על שמו, והאישה התחייבה להעביר לבעל מחצית מהדירה הרשומה על שמה, בתמורה לכך שייטול על עצמו את תשלום המשכנתה והחובות. בנוסף, הוסכם כי הבעל ישלם לאישה מזונות עבור הילדים המשותפים, והאישה תשלם לבעל דמי שכירות כל עוד תמשיך להתגורר בדירה.
במבט ראשון, נראה כי מדובר בגירושין העלולים להיחשב כפיקטיביים, תופעה המתרחשת לעיתים בקרב בני זוג המצויים בחובות, במטרה להבריח נכסים מפני נושים. בני הזוג, אשר על פי ההלכה מחויבים להפריד מגוריהם לאחר הגט, שבו להתגורר יחד באופן מתוכנן, הסתירו את דבר הגירושין, והמשיכו לנהל אורח חיים זוגי במשך תשע שנים נוספות, עד למשבר הבא.
האם הגירושים תקפים?
כאשר נפרדו בשנית, הפעם ככל הנראה לצמיתות, התעוררה השאלה בדבר תוקפו של הסכם הגירושין אשר לא יושם בפועל. האישה לא העבירה לבעל את מחצית הדירה, ולא שילמה דמי שכירות, הבעל לא שילם מזונות, והפעולה היחידה שבוצעה הייתה הפרדת חשבונות הבנק, ודיווח לרשויות על האישה כאם חד-הורית, לצורך קבלת הטבות.
בית הדין הרבני בחן את שאלת האותנטיות של הגירושין, וקבע כי הם תקפים, לרבות הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין. כעת, הועברה ההכרעה לבית המשפט לענייני משפחה, אשר נדרש לבחון את ההשלכות של תשע השנים בהן חיו בני הזוג כידועים בציבור לאחר הגירושין, על חלוקת הרכוש שלא בוצעה.
בית המשפט קבע כי במהלך תשע השנים בהן התגוררו בני הזוג יחד בדירה, נוצרה כוונת שיתוף מחודשת בנכס, ולפיכך הבעל איבד את זכותו לקבל מחצית מהדירה בהתאם להסכם הגירושין. האישה הציגה ראיות לכך שבמהלך תקופה זו בוצע שיפוץ יסודי בדירה, שכלל בניית קומה נוספת, הוספת יחידת דיור, ממ"ד ומרפסת גג, וכן החלפת חלקים מהדירה. האישה הייתה מעורבת בבחירת אנשי מקצוע, חתמה על מסמכים, ונטלה חלק במימון השיפוץ, בין היתר באמצעות כספים שנמשכו מקופת גמל ומזכויות הפנסיה שלה.
בית המשפט קיבל גם את טענת האישה לשיתוף מחודש בזכויות הפנסיה שנצברו בתקופה שבין מועד הגירושין למועד הפרידה מאותם נימוקים: בני הזוג חיו יחד, וניהלו שיתוף כלכלי בפועל, ובפרט כאשר האישה השתמשה בכספי הפנסיה שלה למימון שיפוץ בית המשפחה.
קשה להבין כיצד בני זוג בוחרים לשוב לחיים משותפים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שכבר הסדירו את הפרדת המערכת הכלכלית ביניהם באמצעות הסכם גירושין שאושר פורמלית כפסק דין, ומשקיעים את כספם בחיים החדשים, מבלי לערוך הסכם חדש ביניהם. מדובר במקרים אשר בסבירות גבוהה יובילו לסכסוך ממושך בערכאות השונות, וכך אכן אירע במקרה זה: בני הזוג נפרדו בשנית בשנת 2012, ומאז פנו כמעט לכל ערכאה אפשרית - בית הדין הרבני האזורי, בית הדין הרבני הגדול, בג"ץ, שוב בית הדין הרבני הגדול, ולבסוף בית המשפט לענייני משפחה, אשר דן בעצמו בתיק במשך ארבע שנים. ניתן וראוי היה למנוע את עוגמת הנפש וההוצאות המשפטיות הרבות, באמצעות עריכת הסכם עם החזרה לחיים משותפים, שיתייחס לשאלת תוקפו של ההסכם הקודם, ויסדיר את אופן מימון החיים המשותפים מעתה ואילך.
